קדיש

קדיש

בחצר המוקפת חומות שעת ערבית, דרי הבית מכונסים בדירותיהם כבאנייה, אלה על גבי אלה, ואלה בצד אלה, טוב להם ככה בחצר המרובעת להציץ אחד בחלון שכנו, ולראות אם הממונה על הקופה מקציב לי ביושר את כספי הכולל לפי הקדרה שמעלים על השולחן.

מרבית החלונות מוסתרים בשמיכה או בווילון ישן, ורק זהרורים קלושים מאור המנורה הדולקת בפנים נראים בחוץ. באותה שעה נשמעות חבטות דלתות הממהרות להיסגר על מנעולן, וציוצי נשיקת מזוזות פורחים באפילה וכבים כגיצי אש אחרונים של מפוח – ל י ל ה .

בחלון קמור, שסתום עד חציו בלבנים, נראית ישישה, המנורה שבידה מפזרת אגודת קרנים על הרצפה המסולעת, וצל גדול מתארך מאחוריה על הסדין התלוי על החלון, ראשה המוטה לצדדין קרב לזגוגיות, ועיניה נלטשות בתמיהה: עוד לא? הכוונה לבנה יחידה, לגודל, שעדיין לא חזר הביתה.

כשהזקנה מבחינה שאין נפש חיה בחצר, מלבד החתולה היושבת במגרעת החלון, היא מפנה את המנורה לפנים החדר, וצונחת על המיטה באנחות: "עדיין לא? הוי גודל, הערב הירצייט של אביך, האם לא תבוא להגיד קדיש? הוי גודל גודל…"

היא קמה ופוסעת לעבר ארון הבגדים, פותחת את דלתותיו, ומציצה בקָפּוֹתָה הארוכה של הנפטר, היא מוציאה שקית עם תפילין שכתר תורה עטור פרחים רקום עליה, ושמה אותה על השולחן: "הלוואי וילך בבוקר למניין, הלוואי…"

היא פותחת את קופסת הניר העולה ומתחת לכובע שנח בשלווה היא שולה את שעון הזהב של בעלה, שמחוגיו מראים על שלוש ומחצה, באותה שעה פרחה נשמתו, ובאותה השעה נעצר השעון מלכת, שוב היא לקחה את המנורה וקרבה לחלון, ראשה, האחוז שיתוק מה, מתנדנד אנה ואנה כלאות שלילה: "עוד לא? גודל, איכה?"

באין קול ובאין עונה היא נשכבה על המיטה ומשאירה את המנורה על אדן החלון. על יד המיטה עומד ארון הספרים, מכוסה אבק כנזיר גוץ, שגזר על עצמו שתיקה, ומהרהר בפני עצמו – אפרוש מן העולם, ממולו עומד מזנון ישן, בעל שתי קומות, מקושט בציפורים מעשה חורט, מראה בצורת אליפסה מבריקה בבטנו, כעין מכשף הפקוחה בעלטה. על האצטבא התלויה בפינה, כמזדקר כלפי מעלה, מגהץ נחושת מצוחצח, קערת פירות מזכוכית, מצוירת בנופי עצים מניבים, קורצת עין, וצלוחית גביש לקידוש חולמת על שבת.

הישישה עטופה סוודר שחור מוטלת על המיטה, נושמת ונוחרת ומפיה הפעור נשמעים כאילו הדי זעקות, שהיא זועקת בתהומותיה, רק שברי מילים נשמעים, והברות רסוקות מתחמקות מאור המנורה: "גו…דל…נאך…ני…ט?ק…דיש…גו…דל…"

ב

כשיצחק, בעלה של הזקנה חי, היה שעון תלוי בדש חזיתו, ואומר כבוד בשרשרתו העבה, הפת הייתה אז מצויה בבית, והקופאי היה מביא את הקצבה בזמן. גודל היה עלם חינני, אמנם בן חורין, אך שקדן בלימודיו בישיבה, מאז נפטר האב התקלקל סדר חייה, וביתה נעשה פרוץ לכל, גודל נגמל מהלימוד, נעשה חצוף ובועט במקובל, ימים שלמים היא אינה רואה אותו, הוא אהבה מאוד, ועושה הכל למען יתקיימו בכבוד. מאז נפטר האב נתבע גודל לבגרות, ונתן ראשו בעולה של הפרנסה, הוא מחלק חלב בשכונה, ועל כך ירגזו בני הכולל, ויקטרגו עליו כי למבני המקולקלים נהיה, וכך גודל נושא בעול, כעץ רך שנתבע להניב פרי לפני ששורשיו התערו כל צרכם באדמה. עלומיו נסחטו מגופו הדק וגבו מתגבן קמעה.

בשער הסתום אבנים ופחי אשפה, נראית כעת דמותו הצרה פורצת לה דרך, מפאת האור הפרוס בחצר מצד אחד, רבה האפלה, והוא נאלץ לגשש באופל את הדרך לפתח הדרך, בדרכו הוא נתקל בגיגיות, ונרטב ממי הכבסים התלויים על החבל.

גודל נחרד ממראה אמו הישנה בבגדים, ומשמיעה קולות משונים, אך מבלי להעירה יצא לחצר לשאוב מים לרחיצה, אך פתח את מכסה הבור, נלכד הירח במים. עיגולים כחולים ואדומים הוחלפו בתהום, וגיצי אש רקדו לפני עיניו, הוא סגר ופתח את המכסה חליפות, והחל לשלשל את השרשרת לתוך הבור, ראשו נסתחרר ונמלא ליאות.

"אימא ישנה בבגדים, מנורה למראשותיה, שעון אבא בידה…", הדלי צולל ויורד מטה, אך לפני הירח לא מגיע – המציאות היא שאיבתו? הוא מוריד את השרשרת, ונותן לדלי לשבור את מראה הירח, ובו ברגע, עם קול שכשוך המים, צצה ועלתה מהתהום דמות פרועה שער וזקן, ידיים גרומות אחזו בשרשרת, והחלו למשכו מטה.

"אייה אני שואל גודל את עצמו, הוא מפנה את ראשו מהבור, ונתקל בירח המלא, המחייך חיוך מסתורי במרומים, עליונים למטה ותחתונים למעלה, שמי לילה מכוכב מעליו, ופני אביו בתהום. כה עמוקים סודות לילות ירושלים, ששמי סודות פרושים מעל לכל. מרוב פליאות אחז גודל בשרשרת, ומשכה למעלה במהירות, אך הדלי ריק ומים אין בו, משלשל הוא את השרשרת מחדש, מרפה טבעת אחר טבעת: "זוגי, בלתי זוגי, זוגי…" ופתאום צצה שוב דמות פרועת השער ואוחזת בשרשרת, הדמות סוחבת למטה, וגודל למעלה, באותו רגע התחיל הפרוש להגיד תהילים בקול: "ממעמקים, אוי, אוי מ מ ע מ ק י ם ! קראתיך יה, יה, יה!… הקול נזרע בחלל החצר והפריח חיים בקירות הנישאים והדוממים, דומה שעם גופו המתנועע נדים הקירות, מתנועעת ירושלים כולה:

מ מ ע מ ק י ם ! – – –

חרדה אחזה בגודל, וקול לחש על אוזנו – שאב! הוריד גודל את ידיו לתוך הבור, והחל שואב בטירוף, מבלי להציץ לפני הדמות: "אבא קורא לי מהתהום, אבא…" פתאום הרגיש כי הדמות עולה עם השרשרת וילפת, עזב את השרשרת ונפל בעילפון על אבני החצר בצעקה: "טאטע גוואלד! הדלי היכה במים וצלל, צלל בהשמיעו חלחול ונהיקה.

ג

מכל החלונות הציצו ראשים עטורים פאות וזקן, פני נשים עטופות מטפחות וסוודר והצביעו לעבר הבור, גודל קם על רגליו, והרגיש כי הקירות סוגרים על עולמו כסיוט, כמצודה, אולי ינסה להינתק משורשו? התוכל צמרתו למשוך אחריה את גזעו? – מה להם ל"מציצי החלונות" ולו אם נתגלו שורשי הווייתו בעת השאיבה? גלגלם סובב על צירו, ושלו נעקר ותוהה, שמור וסתור העולם וירושלים מלאה מסתורין, הנולד בתוכה יכה שבעתיים על מקור גורלו, ורק במחזה לפעמים יתפענחו לו הליכותיו.

האם התעוררה מצעקתו המחרידה וחשה לעוזרו: "גודל, מה לך בני? התכופפה מעליו ולטפה את ראשו, שפכה עליו מים ובקשה: "לך בני להגיד קדיש, זה אבא בא להזכירך, נו לך כבר!" עם ראש שח קם גודל ועלה במעלה המדרגות.

בבית המדרש עמד קהל בתפילת שמונה עשרה, גופים עטופים בקפוטות מבד ומשי משופשף התנועעו כחורשת עצים, ולאטו חרש את תפילתם, עם כל הבהוב השלהבות אורו לוחות הזיכרון, הקבועות בקירות, ועשן דקיק היתמר מכל נרות התמיד, פה ושם התנדנד אברך על עמודו, כיווץ את מצחו בכוונה, התפקקו אצבעות ורגליים חשניות נגררו על הרצפה. גודל ישב בפינה עם סידור גדול ביד והתפלל בהתלהבות, הוא שכח אפילו להתפלל בעמידה, כאילו לא הדלי, כי אם הוא עצמו צלל בתהומות, נפשו נמלאה עד לרוויה, כשהקהל התחיל לעזוב את המקום, הוא קם ובקול רם ומשונה קצת פתח בקדיש: י ת ג ד ל   ו י ת ק ד ש  ש מ ה   ר ב א… כאחד שלא שפוי בדעתו אמר: "משל לאדם שמצא לחם אחרי ימי רעב, ומצץ ממנו לשד עז", בשרשי המילים אחז כביום העלותם על שפתי העם בטא, ובקולו נשמע הד קול אביו.

מעבר לדלת עמדה האם, ובידיים רועדות הקשיבה לאמירתו, לא לשווא חיכתה בפקדה תפילתה – הבן חלק כבוד לאביו.