בעיתוני "הצופה לילדים" כתבות החתומות א.ב.
אלה ראשי תיבות של השם אהרון בינדר
שמו הספרותי של שאול רז.
אשנב למערכת
קוראים יקרים
חג הסוכות הוא חג של שמחה, חג של סיכומים ונחת-רוח. אחרי בקשת סליחה ומחילה על החטאים, אנו מתכנסים בבתי הכנסת, כדי לשמוח לפני ה׳ שבעת ימים ולהודות לו על הטוב שהעניק לנו. אומרים הלל ומברכים על ארבעת המינים, עורכים חגיגות בית השואבה, מבקשים על הגשם ושמחים בשמחת התורה. לשבעה ימים אנו עוזבים את הבתים ודרים בסוכות, כפי שעשו אבותינו בצאתם ממצרים.
האגדה מספרת, כי כאשר יצאו בני ישראל ממצרים היו ענני כבוד מקיפים אותם וסוככים עליהם, גם בימינו אנו סוכך עלינו ה׳ ושומרינו מפני אויבינו סביב, אולם מוטל עלינו לא לסמוך על חסדיו בלבד ולהיות מוכנים לשמור על ביטחוננו בכל רגע. בפרוס השנה החדשה נתבשרנו, כי ארה״ב נעתרה לפנייתנו ותמכור לנו טילים להגנה נגד מטוסי הסילון המצריים.
חג הסוכות זמן שמחתנו
כתובת מסוכת הפלאים המקושטת.
★
למרות שהסוכה היא דירת ארעי, אנו משתדלים ליפותה ולקשטה כפי שצוונו. בשנה שעברה זכתה לפרסום סוכתו של מר א. בר-אוריין מפתח תקוה. אנו מביאים לכם כמה מהקישוטים האמנותיים ותאור סוכת הפלאים החדשה.
★
בגיליון זה אנו פותחים בשתי סדרות חדשות:
א) אישים ומאורעות בהיסטוריה,
ב) מסע בארצות הצפון.
בסדרה הראשונה אנו מפרסמים רשימה על הכושים במדינת ווירג׳יניה, שנושאה אקטואלי ביותר נוכח המהומות במדינת מיסיסיפי.
מועדים לשמחה.
שלכם העורך י"ב בתשרי תשכ"ג
אשנב למערכת
קוראים יקרים
בקוראכם את גיליונות החגים, יכולתם לעמוד על המאמצים שהשקענו בעריכתם. עם סיום חג הסוכות אנו פותחים בעבודה האפורה של עריכת גיליונות ימי החולין.
בעיתון שלפניכם אנו מחדשים את המדור ״ארצות בחדשות״ והפעם על אלג׳יריה העצמאית. כן אנו מפרסמים רשימה שניה ב"לוחמי חרותנו״ והמשך של ״סיפורי המרתף העזוב״. תכניות אחדות עומדות לפני ביצוען הסופי. אחת מהן תתגשם כבר בגיליון הקרוב. גורית תספר לכם על הרפתקאותיה במסעה לאפריקה ומתתיהו יחרוז לכם ״צמוקים״ מאוצר הבדיחה והפולקלור היהודי.
★
ועתה בקשה לי אליכם: אל תחכו למשאלים רשמיים וכתבו לנו את דעתכם על המדורים השונים שהתחלנו בפרסומם. כל הערה חשובה וכל בקורת מסייעת בידינו לתקן את הפגמים ולהעלות את רמתו של העיתון. אני מחכה למכתביכם.
שלכם העורך כ"ה בתשרי תשכ"ג
| העיתון השתפר מאד
אנו קוראות את עיתונכם זו שנה תמימה ואנו מרגישות כי אנו צריכות להודות לכם על שהעיתון השתפר מאד. אנו מבקשות מכם, כי תאריכו את ״דרשו רבותינו״. אנו שמחות שגורית חזרה ואנו מודות לה על סיפוריה היפים. עלו והצליחו. רחל רוטשילד וציונה רפאלי, ב"ס ׳״משואות״, בני ברק |
| כבוד עורך ״הצופה לילדים״
שלום רב, אני נמנה על קוראיכם הקבועים. וברצוני הפעם להציע מספר הצעות שיביאו לשיפור העיתון. בראש וראשונה יש לחדש את המדור ״לדעתי״, שהיה ללא ספק גולת הכותרת של העיתון. וכן יש צורך לחדש את המדורים ״ממראות הימים״ ו״לכבוד שבת״. מדורו של י. בן ישראל, על "חוד חידוד״, אינו מעניין במיוחד לדעתי, על כן יש לשפרו. ולסיום עלי לומר שהעיתון עומד על רמה נאותה והוא גורם חינוכי ממדרגה ראשונה. דוד וקסלשטיין, ירושלים. |
אשנב למערכת
קוראים יקרים,
על בולי המועדים של השנה הופיע ציור של חזון אחרית הימים: ״וגר זאב עם כבש״. השבוע נוכחנו לדעת, כי אנו רחוקים מאד מהגשמת חזונו של ישעיהו הנביא.
ישבתי ליד המקלט, כמו כל האחרים, והקשבתי להודעות הדרמטיות על התקרבות האניות הסובייטיות לחופי קובה ודפדפתי בחומש בפרשת השבוע. השהיתי את כתיבת האשנב בכוונה, שמא יהיה צורך להוציא עיתון על פרוץ המלחמה. והנה נתקל מבטי במשפט המספר על מרידת דור המבול בהשגחת ה׳ ״הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים״. אמרתי בלבי, כי לא יכול להיות פסוק קולע יותר ומתאים יותר למצב. שנים עוסקים קברניטי העולם בשילוח הטילים לחלל ו״לא ישמעו איש שפת רעהו״. הנה דור מבולבל הבונה מגדלים באוויר ומשחית את דרך ה׳ בשפיכת דמים חדשה. לפתע נתקשר ההסגר עם האניות השטות לעבר קובה עם ימי המבול. השמים התקדרו וגשם עז המטיר על הארץ, גם השמים המדיניים התקדרו מאד. ידיעה רדפה ידיעה ונראה היה לי כי אנחנו מצפים כנח בתיבתו להפסקת מבול האיבה בעולם. כאשר הקריין הודיע את הידיעות המרגיעות על הרפיית המתיחות, שבתי להסתכל בבול המועדים. עתה נראה היה לי כסמל למאווייהם של האנשים החרדים לשלומו של העולם.
*
״כובע טמבל בג׳ונגל״ — כך קראה גורית לרשימותיה ממסעה באפריקה. ה״טמבל״, הפעם עובדה וסמל כאחד. העובדה מוצגת לפניכם בתצלומיה ואילו הסמל הוא בחדירת סופרת ישראלית לג׳ונגל, כדי להכירו ולהושיעו ולא לנצלו להרפתקאות ולרווחים.
עניין מיוחד יש הפעם ברשימה על חירויות האדם הכלולים במגילת העצמאות של ארה״ב וכן ברשימה על קבוצת ניל"י, שחבריה שאפו בכל לבם לחירות. את נשמתה של סין התוקפת את הודו ניתן לכם להכיר מהסיפור על חואן-סיו ואת נוראות המלחמה מציוריו של הצייר לזר סגל, בתפילה לשלומו של העולם.
שלכם העורך ב' בחשון תשכ"ג
אשנב למערכת
קוראים יקרים,
השבוע עמד בסימן ה״נשיאים״ בעולם הגדול התמודד נשיא ארה״ב עם ראש ממשלת בריה״מ ועם נשיא קובה, ואילו בארצנו בחרה הכנסת בפעם השלישית את יצחק בן-צבי לנשיא המדינה. כמו כן הועלה זכרו של פרופ׳ חיים ווייצמן, שבימים אלה חל יום השנה העשירי לפטירתו.
בזירה העולמית חלה הפוגה ותודה לא-ל שהנשיאים והאיומים לא הביאו גשם של פצצות. על אף שנשמנו לרווחה ממועקת המלחמה הצפויה, אל לנו להעלים עין מהקרבות המתנהלים על אדמת הודו. בימי מבצע ״קדש״ התייצב ראש ממשלת הודו לצדה של מצרים והוקיע את מדיניותה של ישראל, למרות שידע שמלחמת סיני הייתה מלחמת מנע והתגוננות, השבוע נאלץ מר נהרו להסביר למדינות העולם, ביניהם גם לישראל, את מצבה של הודו ולבקש את תמיכתם במאבקה נגד הפולש הסיני.
★
השריונאים והצנחנים של צבא ההגנה לישראל ציינו בימים אלה את מלאות שש שנים למבצע ״קדש״. בסיפורו של ברוך, "תיל מרפיח״, אתם יכולים להכיר את אווירת הימים ההם ואת רחשי החיילים, שנאלצו אחרי קרבות מרים, לסגת מסיני. כיום יש לנו רכב שריון, מטוסים וטילים, אך לפני עשרות שנים היינו עם נעדר צבא. ב"לוחמי חרותנו", אתם יכולים הפעם לעשות הכרה עם החיילים העברים הראשונים, שהתנדבו לגדודים ואשר לא זכו לנהוג טנקים, כי אם פרדות.
שלכם העורך ט' בחשון תשכ"ג
אשנב למערכת
קוראים יקרים,
האגדה מספרת, כי כאשר שם אברהם את יצחק על המזבח, ברגע הקדוש והדרמטי שקבע את גורלה ואופייה של אומתנו, בא השטן ודחף את ידו של אברהם, כדי שהסכין תיפול ולא יוכל לעמוד בניסיון העקדה.
עיני אברהם הזילו דמעות ופיו געה בקריאת עזרה לשמים. אותה שעה עמדו מלאכי השרת שורות שורות ברקיע ואמרו זה לזה: ״ראו, יחיד שוחט ויחיד נשחט. ריבונו-של-עולם ושבועת ״כה יהיה זרעך״ — מה תהא עליה? מיד שלח הקדוש-ברוך-הוא את מיכאל למנוע מאברהם לשחוט את יצחק.
כל תולדות ישראל מקופלים בסיפור העקדה, כל קיום ישראל נובע ונמשך מהעקדה: כל זמן שעיני יצחק נתונים בעיני אברהם ועיני שניהם נשואות לשמים, כל זמן שנמשכת רציפות היחוד היהודי, מתקיימות שבועת בין הבתרים ״כה יהיה זרעך". אברהם האמין אמונה עזה בשם יה׳ האמין באברהם ״למען אשר יצור, את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט…״
*
ה״חדר״ היה לבית יוצר של שומרי דרך ה', קיום המצוות ולימוד התורה לשמה עשו אותנו למה שהננו, לזרעו של אברהם. ב״כך חיו אבותינו״, מתאר לכם א. ב. את גלגוליו והווייתו של ה"חדר׳׳, בו חושל אופיו של עמנו.
*
בגיליון מספר 6 פרסמנו דברי בקורת של דוד ווקסלשטיין מירושלים ״על חוד חידוד״. דוד טען כי המדור ״אינו מעניין במיוחד״, כמובן שדעתנו שונה מדעתו, אולם על טעם ועניין, מפולג אפילו מניין. עורך המדור הח׳ יוסף בן-ישראל, ראה צורך להסביר למבקר את נימוקיו. הנה לפניכם אגרתו:
לדוד ולכל הקוראים הסבורים כמוהו, שהמדור ״אינו מענין במיוחד״.
גם אני סבור שיש להעלות את רמת החידות, אולם נאלצתי לקבל את דעתו של העורך, שטען כי החידות קשות מדי והקוראים לא ישלחו פתרונות. את העיתון קוראים גם ילדים שאינם מסוגלים לפתור בעיות קשות ומסובכות ועל כן שוכנעתי, כי עלי להוריד את הרמה במקצת. עלי להתחשב בקוראים ״הקטנים והגדולים״, ברמתם וביכולתם, ככל שהחידה מסובכת יותר, מספר הפותרים פוחת והולך. והרי אנו מעוניינים שחוג הפותרים יגדל ככל האפשר. עד עתה פרסמנו למעלה מ-600 חידות מקוריות. הנני בטוח שתדעו להעריך את מקוריותן של החידות וגם אם אינכם מוצאים בהם לפעמים עניין, תסכימו לוויתורים למען הקוראים הצעירים.
שלכם. יוסף
על מועד כריכת החוברות נודיע לכם בעתון. חכו בסבלנות! בינתיים אני מייעץ לאלה שטרם חידשו את המנוי לעשות זאת בהקדם, כי אחרת יאבדו את הזכות להשתתף בהגרלת הפרסים הגדולה.
שלכם העורך ט"ו בחשון תשכ"ג
| נפטר הרב ד"ר מ. נורוק
חבר הכנסת הרב ד״ר מרדכי נורוק, מראשי תנועת המזרחי העולמית והקונגרס היהודי העולמי, עסקן רב פעלים ואוהב ילדים גדול, נפטר אחרי מחלה ממושכת ביום ה׳ שעבר בגיל 78 בבית החולים ״אסותא״ בתל-אביב. לווייתו יצאה למחרתו מבית הכנסת בת״א לירושלים. לפי בקשתו של המנוח נקבר ליד קברו של הרב י. ל. מימון ז״ ל. מתולדותיו הרב נורוק נולד בכ' מר-חשון תרמ״ח בטוקוב שברוסיה הצארית לאביו ר׳ צבי שהיה רב המקום. למד תורה אצל אביו והוסמך לרבנות. השתלם בגימנסיה ובאוניברסיטאות של פטרבורג, גרמניה ושווייץ והוכתר בתואר ד״ר. אחרי פטירת אביו נבחר כרבה של עירו. עסקן מנעוריו וראש ממשלה מנעוריו התמסר לעסקנות ופעל רבות למען ביטול הגזירות נגד יהודי רוסיה. הקים בתי ספר דתיים לאומיים, קופות מלווה ובנק מסחרי. ב-1903 נבחר כציר לקונגרס הציוני השישי, נפגש עם הרצל ומאז השתתף בכל הקונגרסים הציוניים. בימי מלחמת העולם הראשונה, פעל למען עזרת נפגעי המלחמה והתמסר לארגון הקהילות מחרש. ב-1921נבחר לנשיא הקהילות בלטביה והשתתף במשלחת יהודי מזרח אירופה לוועידת השלום בפרים. ב־1922 נבחר כציר לסיים הלטבי ועמד בראש ממשלת לאטביה והשתתף בוועידות הבינלאומיות הבינפרלמנטריות, שם קשר קשרים עם ראשי מדינית. אסיר ומועמד לנשיא המדינה הרב נורוק היה חבר בכל המוסדות העליונים של תנועת המזרחי והתנועה הציונית. פעמים רבות יצא לארה״ב למען הקרנות הציוניות ובעיקר השקיע מכישרונותיו לפעולות הקונגרס היהודי העולמי. בשנת 1941 כאשר לאטביה נכבשה ע"י הרוסים נאסר באשמת פעילות ציונית וישב בכלא 14 חודשים. הגרמנים שכבשו את ריגה רצחו את אשתו ושני בניו. לאחר השתדלות של ידידים שוחרר מהכלא. עם תום המלחמה ביקר בפולין ובארצות סקנדינביה, נתקבל ע״י מלך נורבגיה ופעל רבות למען פליטי המלחמה. השתתף בדיונים על עתידה של הארץ ועם קום המדינה חזר אליה ונבחר כציר לכנסת הראשונה. פעל ב״חזית הדתית״ ובמוסדות המפלגה הדתית-לאומית. בכנסת היה פעיל בחקיקת חוקים שונים, ביניהם: החוק לעשיית דין בנאצים. בשנת 1952 כיהן כשר הדואר בממשלה. אחרי מותו של הנשיא ווייצמן היה מועמד לנשיאות המדינה לצדו של מר בן-צבי. לפני שלושה שבועית השתתף במשלחת שהתיצבה לפני הנשיא ובקשה ממנו כי יציג את מועמדותו בפעם השלישית. היה נואם מוכשר וידע גם להביע את רעיונותיו בכתב. פרסם מאמרים בשפות שונות בעיתונים ובבטאוני התנועה הציונית והדתית לאומית. ימים לפני מותי הצהיר באזני אחד העיתונאים, כי כל ימיו אהב בכל מאודו ילדים. ת. נ. צ. ב. ה. |
הרבי ותלמידיו ב"חדר" של לייזר סגל באחת מעיירות פולין שלפני המלחמה – צילם א. קאציזנע
כך חיו אבותינו
ה"חדר" – אולפנה פרטית של הרבי
חור קטן צר וחמים
על הכירה אש
שם הרבי את תלמידיו
מורה אלף בית.
כך מתאר השיר העממי, ״אלף בית״, את ה״חדר״ בו למדו והתחנכו ילדי ישראל בדורות עברו. בכל עיירה, כפר, ואפילו בערים הגדולות ביותר, שם חיו היהודים בארצות פזוריהם, היה ה״חדר״ המוסד החינוכי הבלעדי לילדים בגיל הרך, ראשיתו בימים הקדומים, עת ישבו אבותינו בארץ, המשיכו בגלויות השונות וקצו המר – בימי השואה האחרונה. כמובן שגלגולי העתים ושינוי המקומות עקב הנדודים הטביעו בו את חותמם, אולם בדרך כלל היו לו קווים דומים בכל התפוצות ובכל הגיטאות.
הרבי ותלמידיו — משפחה אחת
ה״חדר״ היה מוסדו הפרטי של הרבי או המלמד, כפי שקראו לו. כלומר, כל ההוצאות היו על הרבי ולרוב הוא גם שכן בביתו הפרטי. ודירתו של הרבי הייתה קטנה וצרה, כפי שמתואר בשיר. לא הרחק מהחלון הקטן עמד שולחן ארוך ולצדיו ספסלים ארוכים. בראש השולחן ישב הרבי על כסא, כשבידו האחת הוא מחזיק את החוטר או המחווה, הנקרא באידיש טייטל, ועל ברכיו הוא מסתיר את הרצועה (קאנטשוק באידיש) או את המקל, בהם הוא מכה לפעמים את תלמידיו הסרבנים. משני צדי השולחן יושבים נערים בגילים שונים, חיוורים וקרועי עיניים, המשתדלים לקלוט את הסבריו של הרבי ומצביעים עם החוטר בסידור או בחומש על האות או הפסוק, שזה עתה יצא מפיו. אין לוח ב״חדר״ והרבי אינו כותב ואינו מכתיב, הוא מלמד ״בעל פה״. קולו המתנגן חודר לנשמות התלמידים, מצית בהם את זיק הדעת ושלהבת השם, מחמם את לבם ומאיר את עיניהם — נימים סמויים של קרבה וידידות נשזרים יחד עם הקול. במשך ה״זמן" הופכים התלמידים והרבי למשפחה אחת.
אמנם, לפעמים מציץ איזה זאטוט החוצה דרך החלון הקטן, או מסיח את עיניו מהסידור ומסתכל לפינה השנייה של החדר, בו עוסקת אשתו של הרבי בעסקי ביתה.
אולפנה בלי תעודות וציונים
כל מי שידו מגעת משלם שכר לימוד לרבי ומי שאין לו שולח את ילדיו ל״תלמוד תורה״, המוחזק ע״י הקהילה בשביל ילדי עניים ולמרות שהיו עניים ועשירים בכל מקום, לא נמצאו ילדים שלא למדו בילדותם להתפלל ולהתנהג לפי הדינים והמסורת ומעטים מאד היו הבורים ועמי הארץ. הלימוד ב״חדר״ התחיל בגיל חמש ונמשך עד גיל שלוש עשרה. תחילה למד הילד את האלף בית, אחר כך צירף אותיות להברות ומיד התחיל ללמוד קטעים מהתפילה. בדרג יותר מתקדם למד חומש ורש״י, ובדרג המתקדם משניות וגמרא.
ב״חדר׳׳ לא היו בדרך כלל כיתות, כולם ישבו סביב אותו השולחן. מדי פעם הורה הרבי למספר תלמידים אחרים את פרקם, ומיד לאחר מכן החלו התלמידים לחזור על השיעור. הרבי היה קורא כל תלמיד אליו ויש שהיה מעלה אותו על הספסל ודרש ממנו לחזור על דבריו שלמד. היה זה לימוד אינדיבידואלי מובהק, ללא תעודות וללא ציונים. תלמידים מצטיינים יכלו לעבור מדרגה לדרגה בתוך השנה עצמה שהייתה מחולקת לשני ״זמנים״, מסוכות עד פסח ומפסח עד ראש השנה.
לימוד במשך כל היום בלי שיעורי בית
ה״רבי׳׳ לימד את כל הילדים בכל הדרגות והיה לו רק עוזר, שנקרא ״ראש דוכן׳׳ (ריש דוכנא), שהיה משגיח על התלמידים שליד הדוכן, בשעה ש״הרבי״ היה מלמד את האחרים. ב״חדר׳׳ למדו במשך כל שעות היום. התפללו בו בצוותא ואכלו בו בצוותא, אך לא נהגו בו שום שעורי בית. יחס חם וקרוב שרר בין ה״רבי׳׳ לתלמידיו. הוא לא רק לימד אותם, אלא גם חינך אותם ושימש להם דוגמא בחייו.
הריש דוכנא — חברם של התלמידים
ראש הדוכן היה מביא את הילדים הקטנים מבתיהם ל״חדר״, מחזירם ממנו ומשנן אתם את שיעורו של ה"רבי״. הוא היה חברם של התלמידים ולעתים אף שיחק אתם ועזר להם להכין סביבונים בחנוכה, רעשנים בפורים ודגלים לשמחת תורה.
וכך מתאר המשורר ש. מלצר את תפקידיו של הריש דוכנא.
רֹאש-דוּכָן. שׁוֹמֵר הַסֵדֶר.
כֹּל-יָכוֹל. מוֹשֵל הַחֶדֶר,
בּוֹקֶר, עֶרֶב, צָהֳרַיִם –
הוּא תָּמִיד עַל הָרַגְלַיִם.
ביום חורפי עם שחר מוביל האב את בני ל"חדר"
לימוד האלף בית ב"חדר" במונקטש – צילם א. קציזנע
ימי חולין וחג
כשהילד הגיע לגיל חמש העירו אביו בבוקר השקם ושם פעמיו עמו לחדרו של ה״רבי״. אמו ברכה אותו שיהיה תלמיד חכם וגדול בתורה. בחדר נערכה חגיגה, בה לקח המלמד את הילד על זרועו ושם לפניו לוח אותיות אלף בית. הילד קרא את האותיות וליקק את השוקולד, שהיה משוח עליהן. כמובן שלא כל הילדים נטו להישתתף במשחקים והתחילו ללמוד, על כן השתמשו באמצעים לזרזם לכך. רבים משירי העם מדברים של התורה והחדר, באחד מהם נאמר :
רוּץ בְּנִי לָחֶדֶר,
שָׁם תִּלְמַד בְּסֵדֶר:
הַתּוֹרָה אוֹרָה הִיא,
וּמֵיטַב סְחוֹרָה הִיא.
כך עברו על הילד כל ימי השבוע בלימוד ושינון ורק ביום השישי השתררה אווירת ערב שבת גם בלימודים. ה״רבי״ היה מלמד את טעמי המקרא וחוזר עם התלמידים על פרשת השבוע.
בשבת היה ה״רבי״ מחזר על בתי תלמידיו ובוחן אותם בנוכחות הוריהם. אחרי הבחינה היו מחלקים לילדים מגדנות וממתקים ו״פירות-שבת״ מיוחדים. ב״חדרים״ מסויימים נהגו התלמידים לבקר לשעה קלה אצל ה״רבי״ ולהקשיב מפיו לסיפורי האגדה הקשורים בפרשת השבוע.
שיעור ב-"תלמוד-תורה״ – צילם ר. וישניאק
בערבי החורף היו הילדים שבים לבתיהם כשהם נושאים בידיהם פנסים קטנים להאיר להם את הדרך.
חגיגת החומש — חגו של הילד
בין חגיגת הכניסה ל״חדר״ לבין חגיגת ה״בר מצווה׳׳, זכה כל ילד לחגיגת החומש, וכך מתאר המחנך והסופר א. מ. ליפשיץ את החגיגה הזו:
בשבת שחלה בה חגיגה, הוזמנו ובאו אורחים, קרובים ואוהבים ואף ילדי החדר נתכנסו לראות בכבוד חברם. הלה נתקשט לכבוד היום בשעונים בשרשראות של זהב. האורחים הקטנים זכו בו-ביום לקבלת פנים הגונה, הגדולים פינו להם מקום והגישו לפניהם מגדנות. מלבד גיבור-היום היה עוד הילד הדור ומקושט : המקשן. והנה הציגו את שני הילדים זה מול זה על השולחן או על הכיסאות, והמקשן פתח ושאל, והילד החוגג ענה על השאלות.
סדר השאלות, שגם הומור היה מבצבץ מהן, נשתנה קמעא בגלילות שונים.
המקשן: ״מה שמך, ילד-חן?״
הילד: ״אינני עוד ילד, אלא בחור הגון, שהחל בלמוד חומש למזל ולברכה״.
מקשן: ״מה זה חומש?״
ילד: ״הוא חומש הוא חמישה״.
מקשן: ״ומה חמישה, אפשר חמש לחמניות בפרוטה ?״
ילד: ״לא — אלא חמשת חומשי תורה, שנתן ה׳ למשה״.
מקשן: ״ומה שמותם?״
ילד: ״שמותם: בראשית, שמות, ויקרא, במדבר, דברים״.
וכך נמשך הלימוד בחומש רש״י, משנה וגמרא, עד שהילד סיים את חוק לימודיו ב״חדר״ ועבר לישיבה, אחרי היכנסו לעול המצוות.
ה״חדר״ — ערשה של היהדות
למרות שבחדר לא למדו שום מקצועות אחרים מלבד יהדות ותורה, הרי יצאו ממנו תלמידי חכמים וגאונים, שהצטיינו בשכל חריף ובמידות תרומיות, אדירי הגות ומחשבה, משוררים, אמנים ומנהיגים גדולים. ה״חדר״ היה מלא אהבת תורה ויראת שמים והתחנכו בו למעשים טובים ולקיום המצוות. כל מה שאנו קוראים היום יהדות וחיים יהודיים, אופי יהודי ותרבות יהודית מקורם וראשיתם – באותו ״חדר״ קטן צר וחמים בו הורה ה״רבי״ את ה״אלף-בית״ לתלמידיו.
במשך מאות השנים הוכנסו גם שינויים ב״חדר״ ובלימודיו. לאט לאט הוא הפך ממוסד פרטי לבית ספר ציבורי משוכלל ושכן בבניין מתאים ומערכת שיעוריו שוכללה והייתה דומה לזו שנהוגה היום בבית הספר. ב״חדר המתוקן״ לימדו גם את תולדות ישראל, שפות, חשבון וכו'.
יחד עם הכחדתה של העיירה והגיטו, עם חיסולן של הקהילות הגדולות באירופה הוכחד ה״חדר״ בגלגולו האחרון. היום יש עוד אי שם במקומות נידחים חדרים המתקיימים במסתרים, בעיקר ברוסיה, שם אסור ליהודים ללמוד תורה.
א.ב.
"נטעים״ בגלבוע
מסורת ההתנחלות הקיבוצית המפוארת, שנשתכחה מאז הקמתה של המדינה, עומדת להתחדש החודש על ידי חניכי "בני־עקיבא״ — חיילי נח״ל, המבקשים להקים נקודה חדשה, על רכסי הגלבוע.
מועד העלייה על הקרקע מתקרב ובא. ובינתיים שוקדים מודדים, המצוידים במכשירים עדינים, לאתר את שטח הנקודה ופקידי רשות ואנשי ממשל ובטחון דואגים לתכניות הכשרת הקרקע וביצור המגורים של מתנחלי הנח״ל הצעירים. מקום הנקודה החדשה כבר סומן וטרטור הדחפורים, שהפריע את הדממה, כבר הספיק להרחיק את צפרי הנוד, שהיו עושות, על הרי הגלבוע החשופים ,את חניית הביניים שלהם, במסעם מארצות הקור.
— הרי הגלבוע זוכים לחנינה. רחמי אנוש מסירים מהם את שממון הנצח ואת קללת דוד ״אל טל ואל מטר״ — משיח מאן דהו לפי תומו בהטילו את מבטו להרים הקמים לתחייה. הוא, כרבים אחרים, כבר רואה בדמיונו את המתקנים, הבתים ואת מחנה החלוצים הצעירים, חובשי הכפות הסרוגות, הבונים, על הרכס השמם, את חייהם ואורגים במשותף מסכת יצירה חדשה של ״תורה ועבודה״.
למרגלות הגלבוע — רוקמים ״החברה״ את חלום התיישבותם
בוגרי ״בני עקיבא״ מגרעין ״נטעים״ קשורים אל הקיבוץ הדתי, העוזר להם להגשים את חלומם ומעניק להם מהשראתו וניסיונו ההתיישבותי העשיר. את הכשרת הקרקע הסלעית והקשה מבצעים אנשי הקק״ל. הבולדוזרים כבדי-התנועה ומגושמי-הפלדה הופכים באדמה, נועצים מלתעותיהם החדות בסלעים השנונים ומפנים אותם מהמקום, בגלותם קרקע בתולה ומשובחת.
בשנים האחרונות אנו לא שומעים על הרבה היאחזויות ונקודות חדשות, ואלה הבודדות, המחדשות מעשה ראשונים, זוכות להרבה פטרונים. ״זה טוב — זה מעודד״ — מגיבים חברי הגרעין הדתי ותוך כדי כך משגרים את שלמי תודתם לכל אלה המסייעים בידם להתכונן לעלות על הקרקע. משה פרידמן, מזכיר הקיבוץ הדתי וחבר משק ״בארות יצחק״, אינו יכול להסתיר את רגשות שמחתו על ה״רך שנולד״, הנקודה העשירית של הקיבוץ, ומבטיח כי כל הקבוצות הדתיות יגישו את מלוא הסיוע וההדרכה לצעירים הנלהבים. אחד החישובים שבהסכמה להתנחל בחבל ארץ זה — אומר משה, הייתה הקרבה היחסית של המשקים הדתיים – טירת צבי, שדה אליהו, עין הנצי״ב ושלוחות. יחד עם ישובי העולים הדתיים — רוויה, שדה תרומות ורחוב, תהיה זו תוספת משקל למעמדה של ההתיישבות הדתית בית-שאן. קירבת המשקים הדתיים ובעלי הניסיון, תקל על הצעירים את ההתערות במקום החדש, שכן אלה קבלו על עצמם לסייע להם בכל השטחים.
בתור לשתייה — באמצעות צינור מעלים את מי המעיין
השאלה העיקרית היא כמובן, במה יעסקו החלוצים החדשים? חלק משאלת התעסוקה יפתרו חורשות של העצים הצעירים, המכים כבר שורש על הגלבוע. העצים הנקלטים באדמת הטרשים, הפתיעו את הייערנים המנוסים ביותר, שביקרו במקום. הנטיעה במקום בוצעה בשיטה הקרויה — שיטת התלוליות. השתילים הרכים נשתלים מעל לתלוליות המבטיחות לשתיל הרך את תנאי הגידול והטובים ואף מקלות על שמירת הלחות בחדשים הלוהטים.
— יש עצי חורש בגלבוע ולא פחות מכך — ואם אלה מכים שורש, למה לא יצליחו עצים ״מניבי הפרי ?" — משיבים אנשי הקק״ל ברמזם, כי עצים נשירים יכולים לבטח לשמש כאחד מענפי הייצור של המשק החדש. אפשר כמובן להקים לולים, לגדל בקר, לחפור בריכות לדגים ולפתח ענפי משק כדוגמת משקי שאן.
נחלאית בדיר הכבשים במעלה גלבוע
עד למועד העלייה על הקרקע מגבשים החלוצים את שורותיהם ומבקשים לצרף אליהם בני נוער דתי,
א.ב.
אשנב למערכת
קוראים יקרים
השנה אנו מציעים תאריכים רבים בתולדות היישוב והמדינה: ״מאה שנה – לעיתון העברי״, הלבנון, 80 שנה – לייסוד המושבות הראשונות, 25 – שנים ליישובי ״חומה ומגדל״ וכו'. בקיצור: היו זמנים…
טבע הוא באדם להוקיר ולנצור את זיכרונם של ימים עברו. ככל שהאדם מתרחק מהמאורעות זיכרונו נעשה לו יקר יותר. וכך נוצֵר גם כל עם את זיכרונותיו באוצר תרבותו — בתולדותיו.
האנשים במדינה התבגרו והם אוהבים את עברם. ממרחק הזמנים ניתן להם להעריך את המעשים שעשו, ולקבוע להם את המקום הראוי בשרשרת הפעולות והמאבקים, שהביאו להקמת המדינה.
ב״לוחמי חרותנו״, סקרנו לפניכם כמה שלבים בחישול כוחנו הצבאי. הפעם נזדמנה לנו ״מציאה״ מיוחדת במינה — תערוכת הנוטרות העברית, בבית ״יד־ לבנים״, בפתח-תקווה. ברוך מספר לבם על תפקידיהם ופועלם של הנוטרים, כפי שהם משתקפים בתערוכה הנאה.
בשער אתם רואים קבוצת נוטרים ממשטרת היישובים, המתקשרים בהליוגראף, עם אחד היישובים ליד הגבול הצפוני.
| תחרות חיבורים לבחירת כתבים צעירים
אנו מכריזים בזה על תחרות חיבורים, לבחירת כתבים צעירים לשנת תשכ״ג. כל קורא יכול לשלוח חיבור אחד לתחרות. המועד האחרון למסירת החומר הוא: יום א׳ י״ט בכסלו תשכ״ג 16.12.62. הוראות למשתתפי התחרות א) כתוב על כל נושא שנראה לך: ב) אל תשלח שירים: ג) כתוב רק על דברים או מאורעות שיכולים לעניין את קוראי העיתון; ד) השתדל שחיבורך ידמה ככל האפשר לחומר המתפרסם בעיתון, כגון: תיאור, ראיון, הסתכלות או מאמר קצר. ה) אורך החיבור — עד שבע מאות מילים. ו) כתוב בדיו על צדו האחד של הנייר ושים רווחים בין השורות. ז) ציין על המעטפה: תחרות כתבים צעירים. המערכת |
| אבד חתול סיאמי
בן 6 חודשים שמו פ ו ש ק י ן המוצא הישר יבוא על שכרו. |
מודעה בנוסח זה התפרסמה לפני כמה ימים באחד מעיתוני הארץ.
אינני יודע מה הייתה תגובתו של המשורר הרוסי הנודע, אילו בישרו לו, כי את שמו נושא חתול מירושלים. מתוך סיפורו של אהוד ״למה לחתול הסיאמי אין זנב״, תלמדו כי זה באמת חתול יחיד במינו.
★
אנו מחדשים השנה את תחרות החיבורים לבחירת כתבים צעירים. הזמן להגשת החיבורים מוגבל מאד. קראו את תנאי התחרות בעיון והגישו את החומר בהקדם.
שלכם, העורך ל' בחשון תשכ"ג
אשנב למערכת
קוראים יקרים
חום בלתי רגיל פקד השנה את ארצנו בחודש מר-חשון והגשם אחר לבוא. הרבונות הראשית פרסמה הוראה להתפלל על עצירת הגשמים. רק הוחל באמירת התפילה: ״עננו בורא עולם במידת הרחמים… תן טל ומטר על פני האדמה…״ והחזאי הודיע, כי יש לצפות לחדירת אוויר קר ולהתרבות העננים. ואכן נתקשרו השמים בעבים וגשם ירד על הארץ.
★
בשנים האחרונות רגילים להתאונן על היעלמות החלוציות מקרב תושבי הארץ. אומרים כי לפנים ידע הנוער לצעוד לפני המחנה: לחם, כבש, נאבק והקים את המדינה, ואילו היום?…
והנה באו בוגרי ״בני עקיבא״ והוכיחו כי אינם נופלים מאבותיהם. העפלתם למרומי הגלבוע, כטל מרענן להווייתנו הצחיחה. שוב הוכח, כי שומרי התורה מתמכרים לנגינה של הארץ בכל מאודם וצועדים בראש המחנה.
בשער אתם רואים את מתנחלי ״מעלה הגלבוע״ המכניסים ספר תורה ליישובם החדש,
ובעמודים המרכזיים של הגיליון אתם רואים את ראשוני המתנחלים, שיצאו לייסד את פתח תקוה ושאר המושבות הוותיקות. שנת הראשונים, שנפתחה השבוע ושנת האחרונים — שנת מתנחלי מעלה הגלבוע — קשורות ביניהם קשר אמיץ. אלה כאלה יצאו מקרב היהדות השורשית, המאמינה בייחודו של הקב׳׳ה, בייחודה של התורה ובקדושתה של הארץ; אלה כאלה מפועמים רצון עז לקיים את מצוות התורה ולחונן את אדמת הארץ הקדושה.
השנה מציינים 80 שנה להקמת 14 המושבות הראשונות, שהם: פתח-תקוה, ראשון-לציון, ראש-פינה, זיכרון-יעקב׳ בת־שלמה, מוצא, גדרה, רחובות, חדרה, מקווה-ישראל, עקרון, יסוד-המעלה, משמר-הירדן ונס-ציונה.
לאמיתו של דבר לא פסק היישוב היהודי בארץ במשך כל שנות הגלות. שנים רבות לפני הקמת המושבות העפילו לארץ אלפי יהודים; החסידים והמקובלים, תלמידי-הגר״א, יהודי ספרד תימן וכורדיסטן, יהודי הונגריה ופולין — כל אלה הקימו את השכונות היהודיות בירושלים ובשאר ערי הקודש. ייחודם של מייסדי פתח-תקווה היה ביציאה למרחב: ״לכבוש הדרך ליישוב אחינו באה״ק, על מנת לעבוד את אדמתה ולקיים את מצוות התלויות בה, למען תרום קרן ישראל בכבוד ולא יהיה לחרפה בגויים״.
על מעשם הרב אנו נותנים להם היום תודה ומאחלים להם כי יאריכו ימים , וישבעו נחת מנכדיהם וניניהם, הממשיכים בדרכם החלוצית.
שלכם העורך י"ז כסלו תשכ"ג
תודת המדינה לחלוצים
לפני חודש נחוג חג ההתנחלות בערד. 50 המשפחות הראשונות הובאו לעיר החדשה כשרחובותיה מוארים בפנסי הגאז, בצינורותיה זורמים מים והיא מחוברת לרשת החשמל והטלפון הארצית. ביום אחד קמה עיר שלמה וחבל נרחב נגאל משממת דורות. אך כיצד זה היה לפני עשרות שנים? איך התחילו 63 הסבים והסבתות הישישים, שנתקבלו בימים אלה ע״י נשיא המדינה, לציון שנת הראשונים ?
גם אם תבקרו ב־14 המושבות הראשונות, ספק אם תוכלו לעמוד על השוני בין אז להיום. 80 השנים שעברו מחקו רבים משרידי העבר. מלבד זה הכל מסביב נשתנה: הארץ התפתחה ונבנתה; הוקמה המדינה וצבאה; פותחה תעשייה וחקלאות; גורשו המחלות והשממה; פותחה רשת כבישים והוקם צי עברי ואווירה עברית, ומה לא?
כדי להכיר ולו במעט, את הראשונים ואת מפעלם. אנו נאלצים לקרוא את זיכרונותיהם, כי המציאות של היום עוברת על כל חלומותיהם.
כשהקרן הקיימת עוד לא קנתה אדמות ואף יהודי לא חי ביפו
תארו לכם כי לפני 123 שנים, לא היה אף יהודי אחד ביפו. כשהגיעו יהודים ליפו, אחרי טלטולי דרך של שנים, צריכים היו להודיע על כך לקרוביהם בירושלים ואז שלחו פרדים וחמורים, כדי להעלותם ירושלימה. והרכיבה הזו לירושלים התנהלה כמה ימים, מכיוון שעדיין לא הייתה דרך סלולה, רק בשנת 1869 נסלל הכביש הראשון מירושלים ליפו, לרגל ביקורו של הקיסר פרנץ יוסף, שליט אוסטריה, שבא לחנוכת תעלת-סואץ.
ועכשיו תארו לכם, שאין שום יישוב יהודי בארץ, מלבד חצרות היהודים בירושלים, אשר בין החומות וה״כוללים״ בצפת, חברון וטבריה. וכמובן שאין אף שעל אדמה בבעלות יהודית בארץ, מלבד כמה מגרשים בערים הקדושות, ואין עוד הקרן הקיימת הגואלת את אדמות הארץ. ועכשיו שבצו לתוך הריקנות הזאת ולתוך השממה המוחלטת הזו, שני יהודים תמהוניים העושים דרכם מירושלים ל״אומלבס״, (פתח תקוה של היום), הכפר הערבי הנידח, כדי לקנות כמה חלקות אדמה מאיזה ערבי ארמני שירד מנכסיו. מעניין, לא כן?
פתח–תקווה לגאולת העם
איך העזו שני יהודים לתקוע יתד בארץ לא זרועה? ומדוע הלכו לתור להם מקום מושב חדש? ברור כי הם היו שלוחי ה׳. בלבבם בערה אמונה עזה לגאולת ישראל, והם אהבו את ארץ ישראל ללא גבול. כשפרצו פרעות בארץ אחת, קמו ונדדו לארץ אחרת. לבסוף הבינו כי עליהם לעלות ולגאול את הארץ מידי הזרים. כיסופיהם לשוב למכורתם, ורצונם לחיות על פי התורה ולקיים את המצוות התלויות בארץ, הביאו אותם לאותו מעשה נועז של התנחלות. באחד מימי הקיץ תרל״ח 1878 יוצאים ר' דוד גוטמן ור׳ משה יואל סלומון, ר׳ יהושע שטמפר ור׳ זרח ברנט לתור את האדמות המוצעות לקניה ואינם יודעים אם תתאים להקמתו של כפרם. הם מביאים רופא יווני, שיבדוק את האקלים ואת אוויר המקום. הרופא הגוי עומד על אחת הגבעות מרחרח ותר בעיניו ואומר, ״על פני כל המרחב הכחול והשקט הזה, לא ראיתי גם עוף פורח אחד, אין זאת כי אם רע ומשחת הוא אוויר המקום הזה״.
הארבעה עמדו וחככו בדעתם, לבסוף אמר ר' יהושע שטמפר:
״ובכל זאת ננסה!״ והם קנו את האדמה וקראו לה ״פתח-תקווה״ לאמור: ״ייתן ה׳ והעמק הזה יהיה לפתח תקוה ולהתחלה טובה לגאולת העם ולתחייתו בחומר וברוח״.
10 רובל בעד נהיגה ראשונה של הסוסים
האוויר בארץ היה באמת רע ומשחת ומחלות שרצו בכל. רבים מהחלוצים הראשונים שילמו בחייהם בעד זכותם לדרוך על אדמת הקודש, או שנפלו מידי פורעים או שמתו במחלת הקדחת. ברעב ובעוני, ללא בתים וללא אמצעים חתרו להגשמת חלומם; לחרוש את האדמה. וכך מתחברות חוליות נוספות בשרשרת: הכרת תנאי הארץ ולימוד עבודת האדמה, החריש הראשון והחרדה ליבול, הקציר הראשון, הקמת הבתים הראשונים וחפירת הבאר הראשונה.
הכל רק התחיל, הכל היה ראשוני.
הגזירות והצרות שלוו את המעשה הנועז היו ישנות נושנות. הטורקים אסרו עליית יהודים וקניית אדמות. כן, כמו האנגלים, אך גם היהודים לא האמינו מה שעשינו אנחנו בימינו — קנינו קרקעות בהסתר על אף הגזירות.
בט׳ באב תרמ״ב גזרו הטורקים על העלייה ובט״ו באב הוקמה ראשון-לציון. על יחס הקדושה למפעל ההתנחלות של הראשונים, נוכל ללמוד מהסיפור על ז. ד. לבונטין, מראשוני ראשון-לציון, הוא מספר כי כאשר קיבלו את זוג הבהמות הראשון התחרו ביניהם: מי ישב כדי לנהוג את הסוסים? מר חנקין, אחד מייסדי המושב, הציע 10 רובל, בשביל הכבוד לנהוג בפעם הראשונה את הבהמות.
כשהמוביל הארצי הייתה עגלה רתומה לגמלים
כך גאלו הראשונים את האדמה בכספם ובעמלם. קדחו, חרשו ובנו. אך אל תשכחו שגם אחרי שקנו את האדמה במיטב כספם, לא יכלו להתקיים ולפתח את משקיהם עד שלא מצאו מים, לא רק שלא העזו לחלום על מים זורמים בצינורות, אלא שאפילו בורות או בארות לא היו להם. את המים היו צריכים למצוא בעצמם. וכך מספרים הראשונים: עגלה רתומה לשני גמלים ועליה חביות הייתה עושה את דרכה מראשון לבית-דגון פעמיים ביום ומביאה מים. זה היה ״המוביל הארצי״ של הראשונים. כשחפרו את הבאר הראשונה לא התירו לעצמם להפסיק את העבודה אפילו לא לצורך אכילה, הפועלים נשארו בבור וחפרו והאוכל הורד להם בסלים, כדי שלא יפסיקו בעבודה. והחפירה נמשכה ימים רבים, ולא תמיד נמצאו מים. אך כאשר נמצאו, לא היה קץ לשמחת האנשים.
הראשונים ברחוב הראשי של ראש פינה הרחוקה
ראשוני פתח תקווה
ראשוני גדרה
שער הכניסה למקווה ישראל
האודיסיאה של חלוצי זיכרון–יעקב וראש–פינה
אותם הקשיים וגלגולים מלווים כל אחת מ־14 המושבות, שהניחו את היסוד למושבות לפני 80 שנים, אולם סיפור אחד על טלטולי העלייה של 156 נפשות, שיצאו מרומניה בשנת 1882, כדי להתנחל באדמות ״זמרין" (זיכרון-יעקב), מבליט יותר מכל את ייסוריהם של הראשונים. ר׳ דוד מישוב, שהיה הרוח החיה באותה קבוצת עולים, מספר, כי באחד מימי הקיץ 1882 הגיעו לחופי חיפה, אך לא נתנו להם לרדת לחוף. האנייה הפליגה ליפו וגם פה לא עזרו ההשתדלויות והשלמונים והאנייה הפליגה חזרה לבירות. פה הצליחו להוריד 18 אנשים בסירה ושוב הפליגו ליפו, מיפו הפליגו לחיפה והאנייה הרעועה טולטלה בסערה איומה. לאחר שלמונים ושוחד הגון ניתן ל־50 איש לרדת לחוף. השאר הפליגו עד פורט-סעיד. שם ייעץ להם יהודי סוכן להפליג באנייה של צליינים ליפו, וכן עשו. הגיעו בפעם השלישית ליפו והחלו לרדת בחוף, על סמך פספורטים מזויפים של צליינים, אולם שוב לא נתנו לכולם לרדת, והם נאלצו להפליג לחיפה, שם זכו אחרי שוחד נוסף לעלות בחוף.
בא׳ חנוכה שנת תרמ״ב עלו לאדמות זיכרון. יום שלם נסעו בעגלה ולא יכלו להגיע למקום התנחלותם. הם נאלצו לפרק את העגלה ולשאתה עם כל הכבודה על כתפיהם.
באותה שנה תרמ״ב הוקמה גם ע״י חלק מאותם המשפחות המושבה ראש-פינה, אחריה הוקמה בתרמ״ד יסוד-המעלה. בדומה לאלו הוקמו גם חדרה, נס-ציונה, עקרון, רחובות, מוצא, בת-שלמה, גדרה, ומשמר-הירדן, שנחרבה במלחמת השחרור.
א. ב.
הדלקת נרות חנוכה
״חלילה לנו לעזוב תורה ומצוות״
אור לכ״ה בכסלו. השמחה בנית רבה. הכנת את החנוכיה והיטבת בה את הנרות ואתה מצפה בקוצר-רוח להדלקה. כבר קראת את קורות החשמונאים ואף שיננת פרקים שלמים בעל-פה לרגל ההצגה שערכתם בבית הספר. אולם אי-שם בלב מקננת איזו תוגה נסתרת: מאי חנוכה ? מה עלי לעשות כנינם של המכבים? כיצד אלחם את מלחמת ישראל ואשמור את טוהר חיי, בלי שיטמאוהו הנכרים?
והנה אבא שב הביתה, הדליק את הנרות ובירך עליהם; הבית נתמלא אורה וכל הפיות מזמרים: מעוז צור ישועתי…
כשכולם פורשים לעיסוקיהם אתה שב למגירה, כדי להזין את עיניך באור נרותיה, ואז פתאום מוארים גם ספקותיך.
— ״אבא, נכון שמתתיהו הזקן היה גיבור גדול, אולי הכי גיבור בישראל ?״ — אתה שואל ומשיב לעצמך.
ומאות השנים שעברו מימי חנוכת המזבח, כאילו מתכווצות ומתכנסות אחת בתוך רעותה וכולן מוברחות אור הנרות, כאילו היו ניקרה במודיעין. והנה כיכר השוק לפניך והמון העם המצטופף סביב לבמה. אתה שומע קולו של הצורר: ״קרב ראשון ועשה מצוות המלך, כאשר עשו כל-העמים״… אתה ממהר דרך ניקרת הימים, כדי לחזק את ידי מתתיהו הזקן והנה קולטות אוזניך את תשובתו הנחושה: ״ואני ובני ואחי נלך בברית אבותינו. חלילה לנו לעזוב תורה ומצוות!״
— זו בדיוק התשובה שרציתי ללחוש לו — אתה הוגה ומסובב בחזקה את סביבונך.
אתה רץ לאבא ומבשר לו בשמחה: ״זה היה ממש נס גדול, שמתתיהו דחה את הצעות הזד היווני הזה במודיעין, כי איך היינו נשארים יהודים בלי קיום מצוות השם?״.
והסביבון מסתובב סביב צירו וחג לו בחדוות משובה וגם בלבך כל פינה מוארת — תפסת את חידת חייך.
א. ב.
אשנב למערכת
קוראים יקרים,
כשמתתיהו ובניו ראו את בית המקדש המחולל ואת מסע הדכוי של צבאו של אנטיוכוס הרשע שאלו: למה לנו עוד חיים? רוחם, העשויה ללא חת, לא יכלה לשקוט נוכח הגזירות ומעשי הרצח הרבים והם קמו כאיש אחד לקדש שם שמים ברבים. דומה לכך עשה גם ר׳ אלעזר הסופר. כשהובילוהו למוקד והפצירו בו כי ישתחווה לצלם, עשה את חשבון נפשו וסירב באמרו:
״ולצעירים אשאיר מופת האומץ למות ברצון ובגבורה בגלל התורה המצוינה והקדושה".
בקומה זקופה צעד לקראת העינויים כשאר מקדשי השם.
★
בחודשים האחרונים היינו עדים לניסיון לרוקן את חיינו מתוכנם ולנתק את הקשר בין העם לתורתו. מומר בשם דניאל רופאייזן, שנטבל לנצרות, ביקש להכיר בו כיהודי לפי חוק השבות של הכנסת. בקשתו הגיעה עד לבית המשפט העליון ונדחתה ע״י. בנימוקי פסק דינו של השופט ד״ר מ. זילברג נאמר בהחלטיות: כי ״יהודי שהתנצר איננו נקרא יהודי", כלומר, יהדות ונצרות הם ניגודים, שאינם יכולים להתאחות. גם יתר השופטים, מלבד השופט כהן, הצטרפו לדעתו של הד״ר זילברג וקבעו, כי דת ולאום ביהדות הם היינו הך ואי אפשר להפריד ביניהם.
בפסק דינם זה הדפו שופטי ישראל ניסיון מכוון למחוק דפים ספוגי דם ודמע בתולדותינו והוכיחו, כי ניני החשמונאים אינם מתכחשים למסורת אבותיהם וכי המומרים המשתחווים לצלם הם בוגדים שסופם להיגדע מאילן האומה.
★
בגיליון שלפניכם אנו מביאים לכם סיפור על הדלקת נרות החנוכה במחנה המורדים של בר־כוכבא ורשימה על הארגון הצבאי הלאומי ולוחמי חירות ישראל — שני ארגונים צבאיים, שלחמו בשלטון הזר וחרפו נפשם על תקומתנו המדינית.
בשער אתם רואים את טקס הדלקת הלפיד על קבר החשמונאים במודיעין. מרוץ הלפיד הפך במשך שנים רבות למאורע ספורטיבי ולאומי חשוב וחביב.
★
לבסוף ברצוני להזכיר לכם, כי החלה קבלת החוברות משנת תשכ״ב. כדאי לכם לנצל את חופש החנוכה לסידור הכריכה.
אורה ושמחה בחג האורים.
שלכם העורך כ"ח בכסלו תשכ"ג
במשעולי עציון 