הדסה רז – יומן – תש"ג

ב"ה קב' "אברהם" כ"ה אדר א' תש"ג

סוף סוף אחרי דחיות רבות והיסוס רב, הנני נגשתי לביצוע החלטתי הישנה אשר התחדשה בכל שלב חדש של חיי – כתיבת היומן. קרוב לוודאי שגם הפעם כתמיד הייתי נכשלת ולא ניגשת למעשה, אילו הייתי עושה זאת רק למעני, אך לא כן זה היום… מזמן שנכנסתי לברית הנישואין, יקירי, נשתנה הרבה, אינני רוצה להגיע הזה, או להדגיש את נכונותי למילוי רצונך ובקשתך, אלא לעמוד על הקרבה הרבה, שגילינו איש באחיו ועל הכוח הצפון בקרבה זו והברכה שבה, זה עידוד, זו היא תמיכה בטוחה. כמה מופלא הדבר? בלילה הראשון, בהיותנו יחד אחרי הקידושין התכוננת לדבר על זה, מיום ליום אנו מגלים בתוכנו את העומק שבנו ומתחזקת כל פעם ההכרה בבחירתנו הנכונה. ובכן עצמיותי כיום נשארה בלתי פגומה, אם אגיע שרק למען למלאות את רצונך באתי, כי רצוננו זהו היום זיכוך רצוני, כלומר פיצוני בפגישת רצוני החנוק והלא ניתן לערעור והתחלה שנעשית היום היא ביטוי המוחשי לרצוני, אף כי לא הגעתי לכך ברצוני אז…

לא פעם הרגשתי את הצורך להעלות על הנייר את מחשבותיי, אורח חיי ואת רחשי ליבי, ישנם הרבה דברים אשר לא נמסרים לזולת ובכל זאת יש צורך לבטא אותם באיזה אופן שהוא, אך לא פעם אנו בעצמנו לא רוצים, או לא מעיזים, בתוכנו להסכים ולהכיר בדבר מסוים, וכאן כותבים, כותבים דברים שתחת סף ההכרה בלי כל ביקורת, כותבים את מה שטמון עמוק, מבלי לדעת על כך וכשפעם אחרי זמן עוברת העין על הכתוב, לא פעם מופתעים הכיר את פנימיותנו, את נשמתנו, שחור על גבי לבן, ולשם כך נחוץ לכתוב, למען להכיר היטב את עצמנו, לדעת מה לשנות, מה להטיב, בכדי להגיע לדרגה מסוימת, לדרגה להיות ראוי להיקרא בן-אדם.

בטרם אתחיל, בכתיבת עצם היומן, רצוני לעבור על חיי עד עתה, על העבר. הנקודה המזהירה כאן, הכוכב אשר אורו לא פג – בית הורי.

זיוו וחומו ילוו אותי בדרכי תמיד וכיום הגיעו אלי שמועות, שחוג משפחתי נעקר ממקומו, כמו רבבות ומיליונים של בני עמנו ונשלח למקום של אימה נוראה, לתוך תוכו של הגיהינום הנאצי, לתוך הלוע של החיה המשתוללת. הכול קם בי וקורא למרד. לא, לא יתכן שיבלע את כולם!!! לא יעשה כדבר הזה!!! לא ולא! אינני בוכה עוד על האסון הזה… דמעותיי אזלו, אך אמונה ותקווה בי תפילה אחת: יהי רצון ואזכה לראותם שוב. יקירי מה מר גורלכם ובמה זכיתי שניצלתי מכל זה? ואם ישנם שילומים למעשים טובים? האם לא מגיע גם לכם? הרי כל עמלי למענכם היה והשכר הגדול ביותר – לראות אתכם חיים!!!

ב"ה ח' אדר ב' תש"ג

הימים חולפים … יש שהיינו רוצים לתפוס את הזמן, להעמיד את מחוגות השעון בכל העולם, בל יעברו הרגעים היפים ולא יהא קץ לשעת האושר, ויש ימים קודרים של עצב עם מרה שחורה רובצת על כל ישותנו, מבלי לדעת גם למה וגם זה עובר …

ובכן טוב שהעולם מתנהל כפי שהוא, כי אחרת גם זה היה נמשך, ואז מר היה מאוד. חבל שאינני זוכרת את הקטע המעניין מאוד של תומס ב-"ZANBERBERG" על מהות הזמן, הקטע הוא בין היפים והמעניינים בספר זה, אך עלי לסכם ולהסכים עם איוב הסבלן, אשר אומר: "האם נקבל את הטוב מה' ואת הרע לא נקבל"?

עבר רק שבוע של רינה ושיר – לא אתעכב, אולי בפעם אחרת – שוב קפץ עלי העצב הבלתי מובן, אשר באחרונה כה מציק ומכביד עלי. קשה לפרש אותי, אינני מניחה וגם לא נוטה להאמין ששורשו בהעדרך [שאול היה בבריגאדה-ש.ג.], אמנם אילו היית כאן היה יותר קל לשאתו, הרי חייתי בלעדיך וטוב היה גם ככה, אמונתי ונכונותי לחיי אלה אימצו אותי, ורוחי לא נפלה אף פעם, אם ארבה לחטט אמצא, שהסיבה העיקרית לדבר היא – העבודה, אך כאן במקומה השאלה "ועד עתה לא הייתה אותה העבודה?" כן לכל עבודה הסתגלתי והשתדלתי למצוא בה סיפוק, אך לכל יש גבול והכל במידה, ההחלפות התמידיות כבר מרגיזות אותי, לאמיתו של הדבר לא עצם העבודה שאני עושה אותה ולא העובדה שאני רק מחליפה, כן לא ההתנגדות לעבודה מסוימת, אלא הרצון למשהו המושך אותי – מטה הכסף של האדמה! כמה הייתי רוצה לעבוד בחוץ – בגן! כשהשמש זורחת וכל מסביב נובט ופורח, ואני כבולה בין כתלי חדר האוכל, כה מושך החוצה, כה הייתי רוצה לזרוע, לעדור, לשתול. כמה חושבות את העבודות האלה למשעממות, וגומרות אותן כמו מכונה, מחכות בכיליון עיניים לגמר, ובשעות המאוחרות אחרי הצהרים, איזה שעמום תוקף אותן! ואלה זכו לזה! לא הייתי חושבת שכה אתגעגע לאדמה, לשדה, בכמה עונג וסיפוק הייתי יוצאת! לעבוד! לזרוע, לשתול, לצאת למרחב-יה!!!

ובינתיים …

אני בחדר אוכל … מנקה, מגישה, ושוב הגלגל חוזר חלילה. אלה הם הימים הגרועים ביותר, ימים של גשם התלוי באוויר. יוצאים, חוזרים, וכל הקבוצה – תור, מעייף מאוד. הימים כתיקונם אני מסבירה פנים, ומשתדלת להגיש לכל בהכי טוב, רואה כל בן-אדם אם בא בזמנו לאכול או לא, אך היום אין ביכולתי, אני גם לא מתאמצת להסתיר את זאת, עצבי מתוחים, בקושי אני מתאפקת לא להעליב את מישהו, כי סוף סוף מה האנשים אשמים בכך? לכל היותר הסדרנים [סדרני העבודה-ש.ג.], והגם נוסף לכל, השמים קודרים, הטפטוף בלי הרף, כה אפור הכל … טוב שגם זה יעבור …

ב"ה יא' אדר ב'

אנצל את שעת הצהרים "לחטוף" רשימה, טרם כניסתי שוב לעבודה.

מהשכם בבוקר, עד הצלצול לארוחת הערב בהפסקות קטנות מאוד, הנני תפוסה בלול, וגם בלילה שנתי נודדת, אם רוח בחוץ או גשם. מה גורל הקטנים? האם הרוח לא חודרת לבית האימון? האם המנורה בוערת בסדר?

כך היא דרכה של הלולנית בתקופת האימון, האפרוחים הקטנים דורשים טיפול רב, והדאגה היא גדולה פי כמה במזג אוויר הרע, הפעם הם חלשים באופן מיוחד ומתפתחים לאט, הסיבה היא לפי דעתי באיכות הביצים הלקויה, יתכן שהזנת העופות לא הייתה טובה, או שהתרנגולות צעירות, וייתכן גם ששני הגורמים פעלו כאן יחד.

במשך היום הם נחמדים וערים מאוד, אצים-רצים בלי הרף, חוטפים את המזון ומחטטים כל היום, סיגלו להם את כל התכונות של העופות; הן דומות מאוד לזקנות שלנו, אשר באחרונה נעשו פראיות מאוד, אני מכנה אותם בשם "תרנגולות קטנות".

בבוקר בהיכנסי אני מוצאת אותם כבר על יד האבוסים, פורצים החוצה מתוך הווילונות הסוגרים על הארגזים, בשעה שאני מחלקת להם את התערובת מתנפלים תמיד על הטריה, יש להם חוש מיוחד למזון טרי, כל הסיבות האלה נותנים תקוות טובות אילו …

בחרדה מיוחדת אני מרימה את הארגזים או את הכיפה בשעת הניקיון, כמה חללים יהיו שוב היום? עשרת הימים הראשונים כבר עברו, והתמותה היא כפליים מהממוצע, עד מתי ולמה? הלב כואב כשמוטלים לפני החללים האלה.

מוזר הדבר – בשעה שמיליונים בני אדם נטבחים, מובלים כצאן לשדה הקטל, עומדים ומצטערים על מותו של אפרוח קטן, האם זה צודק? כן, בהחלט, גם זוהי בריאה מעשה ה', ודווקא כי היא כה חלשה.

ועוד יותר גרוע לתפוס את אותו הקטנטן בפרפורי המוות, העיניים מבקשות רחמים ואין מציל … אותן עיניים השחורות כפנינים שרק אתמול הבריקו בעירנות כה רבה, וקורא על פי רוב שהחלשים נדרסים ברגלי החזקים, בלי רחמים דורכים עליהם ועוברים אותם, וכשהקטן חסר אונים משתטח לפניהם מתחילים לנקר את בשרו.

כה אכזרים כמו בני אדם!!! גם כאן חוק – החזק שולט בחלש, אך להצדקתם יאמר: לא מחשבה ולא מוח פועל בהם…

הנאה רבה לראות אותם עת אוספים את הקש הישן ומרפדים להם מחדש, מתחילה ריצה על הנקי, בשעה שמחמת מכה או רעש מצטופפים כולם בפינה ועיניהם השחורות נוצצות מתוך הים הצהוב, כה מתוקים! העיניים הקוראות לעזרה!

יש רגעים שונים בעבודה זו, רגעי התעוררות ורגעי צער, על כל פנים יש לעשות הרבה ולהשתלם. אסיים כי מרחוק כבר קולטות אזני את קריאתם – ציפ, ציפ, ציפ…

ב"ה פורים תש"ג

מה עצוב הפעם היום הזה! אין יותר בכוחו של הנס שהתרחש אז להשפיע על חיינו היום – בזמן שלפני עינינו ממש מתגלה האסון שהיה צפוי לעמנו אז…

המן הרשע אשר קם בדורנו זה, עולה על אחיו שלפניו באכזריותו ובפעולותיו הזדוניות לעין שיעור ומדי פעם בפעם כוחו גובר. כל יום, כל שעה, כל רגע, עולה מספר קרבנותיו – מיליונים אחינו מובלים לגרדום שם, חפים מכל רשע, רק בגלל היותם בני עמנו.

איך לחשוב על חג ושמחה?

כה צורב הכאב, כה כואב הלב… ושאלה אין סופית: עד מתי? ואין מענה… הכול זועק: נקמה! וידי כבולות…

ועל כן נכלמתי.

זיכרונות… מלווים אותי בלי הרף, בזמן שהמציאות היא דלה, כשאין באור לחיינו, חיים בזיכרונות, גם כשהמציאות היא מרה מאוד, קורן לנו העבר, אז חולמים הרבה. יפה לחלום, אך כמה גדולה האכזבה בהקיצנו!

ואני כל הזמן, כל היום חיה בזיכרונות וחולמת.

רואה אני את החג בילדותי בבית הורי.

התכונה היא גדולה כבר כמה ימים לפניו, מה אהבתי את הימים האלה מלאי פעילות והמצאות ואת החג עם מאורעותיו המבדחים, מצב רוח מרומם והרבה אורחים, לשמח את האביון היה בראש דאגותינו, אף כי בכל ימות השנה היה ביתנו פתוח לכל הזקוק לעזרה.

הרחוב המה מילדים ואנשים שהתחפשו, אפילו שואב המים, הגוי, לבש על כובעו סרטים ארוכים של ניר צבעוני ובצעקותיו הבלתי מובנות הבהיל והצחיק את הקהל.

העירה הייתה כולה בסימן החג, התושבים הלא היהודיים אף פעם לא הפריעו לשמחתנו, בזמנים האלה עוד הייתה הרפובליקה החופשית [פולין-ש.ג.] במלוא תפארתה, גם בזמנים מאוחרים יותר, כשרוח האנטישמיות חדרה להרבה ממדינות אירופה, היינו כמו אי בעצם ליבה של אירופה במדינה זו, שסיסמתה עד הרגע האחרון היה: חופש לכל.

אך על הכל הייתה הסעודה בקרב המשפחה ואחריה האספה בבית סבא, חדר ענקי, אולם ממש, באמצע שולחן גדול מכוסה מפה לבנה, שני פמוטים גדולים בעלי ארבעה קנים, על מגש של כסף, ערוך בטוב טעם ועליו ממתקים ערבים לחיך. בראש השולחן סבא עם זקנו הלבן, בצדו הימני – סבתא, זקנתי היקרה! כמה טוב וחמדה הביעו תמיד פניך, אשר באחרונה מלאו קמטים. עיניך השחומות באורם החם לטפו את כל אחד, אליך היינו באים הנכדים בתלונותינו ובקשותינו, הוראותיך הנתונות באופן המתאים לך נחרטו בזיכרוני ולא פעם עזרוני בחיי. נימוסיך וטוב לבך היו תמיד לפלא בעיני, תמיד היינו מתגאים בפני ילדים אחרים: אין סבתא טובה ויפה מהסבתא שלנו.

בצד אחד של השולחן ישבו החתנים והבנים, בצד השני הכלות והבנות, הנכדים והנכדות, למעלה מ-30 מספרם, מדי פעם לפעם התחלפו במקומותיהם, הם הכינו תמיד תכנית ומשחקים בלי סוף, כש"מקהלת סבא" שרה את "שושנת יעקב", השתתקנו והקשבנו ברוב נחת, לא פעם עמדו העוברים ושבים ברחוב תחת החלון להקשיב לזמירות השבת והחגים ששרו אצל סבא, גם היום, לא פעם, מצלצלים באזני צלילים ערבים אלה.

אור שמחה ואהבה היו שוררים בבית זה, וכל זה היום לא קיים יותר, נהרס, נעקר בידי הצורר, ואילו הייתי יודעת לפחות מה גורלם, יקיר אייכם? השמיעו את קולכם, הרגיעו את נפשי הסוערת!!!

. — .

בקבוצה ["קבוצת אברהם"-ש.ג.] שום אופן לא רצו להשלים לפורים בלי תכנית, אינני מבינה את האנשים האלה, האם ליבותיהם אטומים? האם הם בכלל לא חושבים? המוסדות הלאומיים הכריזו על אבל, יפרוש כל אחד לפינתו ויחשוב על גורל עמנו, כאן בשיניים ובציפורנים רוצים להחזיק את "רמת" החג, ובכן מסדרים תכנית, אך השמחה לא מלאה, אל יתאמצו ליצור אותה, במשך כל הערב הייתה ניכרת התאמצות זו, הסתכלת רגע אחד בכל הפנים ואף אחד לא כאן ברוחו… ישבתי בין עקיבא לעזריאל, מכיוון שגמרתי את העבודה מאוחר, נכנסתי לאכול כשהתכנית כבר התחילה, ובהיותי עייפה מאוד ישבתי עד הגמר.

לא פעם הייתה ניכרת ההתאמצות, שלום מדי פעם בפעם התפרץ בשירה, השיא היה השיר הגורלי. עזריאל לחש באוזני בראותו את עקיבא מדוכא מאוד על ידי: "האמיני לי ששניהם חושבים עכשיו את אותו הדבר ואצל כל אחד זה מתבטא בצורה אחרת".

כן… שונים הם האופנים להשקטת הכאב, כל אחד ואחד לפי צרכיו הוא.

קרו אור היחידה באותו יום הייתה ביאתך יקירי. שעתיים בילינו יחד, זה מהר עבר! כחלום היה בכל, באמצע היום הופעת וכבר שמת את פעמיך לחזור, אבל טוב שאפילו רק לרגעים ובכל זאת היית.

מתי נוכל להיות יחד? מתי יעבור הרצח מעולם זה?

מתי יתרחש שוב נס פורים?

יהי רצון ונחגוג את החג הזה בשנה הבאה במלוא תפארתו.

האם זה יהי אפשרי אחרי כל זה שקרה? המותר לשכוח?

לא, לא נשכח את הקרבנות, אך חיו נחיה בעבודה וביצירה.

ט' בעומר תש"ג

זה מזמן לא כתבתי.

הימים חולפים על מאורעותיהם, קורים מקרים הראויים לציון… אך הגוף עייף מהעבודה המרובה וקשה להתגבר… לכן הדחיה היא מיום ליום, הפעם אתנער ולמרות הכל אנסה להגיע עד גמר רשימותיי, כי יום זה בו הוכרעה הכף ליצירה… יצירת חיים חדשים…

הפלוגה לכפר עציון הורכבה אמש מחדש, אינני נמצאת עוד ברשימה של הראשונים [הפלוגה האמורה לעלות ראשונה מקבוצת אברהם, הנמצאת בהכשרה בכפר פינס, להתיישבות בכפר עציון].

כמה רציתי להיות בין אלה! אף פעם לא תיארתי לעצמי שלא אמצא ביניהם, אבל מה לעשות אם לא רוצים בך? צר לי על שלא יתגשם חלומי זה מכבר, אך לא לשבת בחיבוק ידיים נוצרתי, תמיד ידעתי להטיל על עצמי תפקיד וגם למלאותו, וגם הפעם ברגע שנגוז חלומי אשר שנים ובעיקר בחודשים האחרונים הגיתי בו, כבר מופיע על האופק ומאיר בזוהרו הלא כוכב חדש:

האימהות.

כן, אם לא ניתן לי לצאת הראשונה, בין האחרונים אהיה, יחד עם האימהות והילדים, כי ערכם של אלה שווה לזה של אלה, ובי כוחות גנוזים הקוראים לפעולה.

במקום חלום של שנים אגשים חלום של דורות, חלום נצחי, אשר קיים מאז ומתמיד, מראשית בריאת העולם לעולם ועד.

– – – –

ב"ה י' סיון תש"ג

הפסקה כה ארוכה עדיין לא הייתה בכתיבתי כמו כעת, ולא משום חוסר חומר, אדרבא, הימים די מלאים מאורעות, הרהורים בלי הפסק, געגועים, כיסופים בלי סוף… ולמרות הכל יש דבר המונע בעד הכתיבה – הדיכאון התמידי הנסוך על הווייתנו, למרות המשכיותנו בחיי היום יום כאילו לא קרה כלום, כאילו האסון הנורא שנפל בחלקו של עמנו הנרדף והמעונה, לא אסוננו היה… ככאב נסתר בחובנו. לא פעם לזעוק הייתי רוצה, להרעיש עולמות! כה צורב… כה מכאיב… האם אין הרשות לכך? האם באמת מותר לנו להתנהג כאילו לא קרה ולא כלום? האם מותר לשכוח אפילו לרגע מה שמתרחש שמה?… ואף על פי כן נגזר עלינו להתנהג כאילו… אך לאמיתו של דבר באמת לא כך (כך אנו), חיינו כמו שהיו לפני זה, כל אחד מאתנו נושא מסווה על פניו, ואין רגע שלא אזכור אתכם יקירי, במחשבות תמיד אנוכי אתכם, כל הרהורי שייכים לכם, אך הכרח החיים הוא להתרכז ולפעול, לבנות ולהכין לאלו שיזכו להגיע אלינו.

ומה שתיקתי על דפי הנייר? למה הם נשארים ריקים? יש ויש מה לכתוב, כעת הרבה נהפך לזיכרונות ובכל זאת כדאי לרשום אותם, אך לא הפעם, זמני לא יספיק לכך, היום אעלה על הנייר רק את מה שמתהווה בקרבי כרגע, כתוצאה ממפנה שחל אצלי בימים האחרונים – קבלת תפקיד.

בטרם ישיבתי לכתוב עברתי על רשימתי האחרונה ועיני נתקלו במשפט אשר יכול לשמש למוטו למצבי כהיום ואשר ליווה אותי כמעט כתמרור בדרכי חיי.

"ואך לא לשבת בחיבוק ידיים נוצרתי, תמיד ידעתי להטיל על עצמי תפקיד וגם למלאותו".

מילים אלו מכוונים אמנם לדבר מה אחר, ואת תפקידי הטילו עלי אחרים – החברה – אך מידיהם נטלתיו ואשתדל לשאתו במסירות, לטובת כולם – כולנו.

הדבר בא אלי פתאום ומבלי שהייתי הוגה בו אף פעם, לא מפני שלא חשבתי לקבל תפקיד איזה שהוא, אבל שטח פעולה זה באפיו רחוק היה ממני מאז ומתמיד, יש אמנם צדדים בו שבביטחון מלא אוכל לעמוד בהם, לעומת זאת יש דברים שאוכל גם להיכשל מתוך חוסר הכנה, חוסר ניסיון וחוסר התעניינות עד עתה.

ראשית באה אלי הלה, זאת הייתה באמת הפתעה בשבילי, מסרה לי שחושבת אותי בתור מועמדת ראשונה למחסן הפרודוקטים. השמיעה הרבה דברי חנופה, לא היו לגמרי נעדרי אמת, כי יש בי כמה תכונות הנחוצות לתפקיד זה, אך כמובן גם הפריזה, כמובן לא הושפעתי מדבריה ובליבי החלטתי להיות חזקה ובכל תוקף להתנגד לדבר, ואולי גם הייתי מצליחה, אילולי…

כן לפעמים מילה אחת הנפלטת מפי בן אדם גורלית, משנה היסטוריה, והפעם מילים אחדות שנאמרו על ידי שלום, הפכו בין רגע את החלטתי העזה הזאת ועוררו בי ניצוץ של אמביציה אשר בהופעתו התלקח באש חזקה ורצון נולד בי להראות שאוכל, שאהיה מסוגלת, ושיש צורך להראות לאנשים שהרבה דברים לכל דבר, ולא תמיד זה קובע הנראה מבחוץ ומסנוור את העיניים.

ברגע ששלום אמר "מחסנאים כמו הלה כבר אף פעם לא תהיה לנו, עלינו לשכוח את זה ולהסתפק בפחות". החלטתי להראות שיכול להיות גם "יותר טובה ממנה".

אינני יודעת מה היה כאן הגורם המשפיע? קנאה? – אינני חושבת, כי ההוקרה הזאת מגיעה להלה במאה אחוז, עבדה בהתמסרות יוצאת מהכלל, התרוצצה, השתדלה והצליחה, עבודתה והתמסרותה בהרבה דברים הם למופת… יותר מזה פעל כאן גורם שני – העלבון. כן, נעלבתי שלא מאמינים די בכוחותיי ובכישרונותיי, בכושר פעולתי.

אינני רחוקה מלחשוב על זה שבכוונה נאמרו המילים, בוודאי לא לפגוע רצה שלום בהם, אינו מסוגל כלל וכלל לעשות דבר כזה בתמימותו, אדרבא, הוא רצה להקל עלי שלא אצטרך לתת כה הרבה, כי לא יחכו לזה. זאת אומרת: אין צורך לפחד מפני זה, אך למרות רצוני עורר משפט זה תגובה כזאת בי והניעה אותי להחלטה כן לקבל את התפקיד ולהראות שיכול להיות גם יותר טוב בזמן שמחכים ליותר גרוע.

אני משתוממת על עצמי מניין לי הביטחון שאהיה יותר טובה ממנה. מה פתאום האמביציה, השאיפה לכך? איפה זה הצטבר בי בבת אחת? לא ידעתי כלל שכוח זה קיים בי ומסוגל לפעול, הרי שנים עברו מבלי לעשות אפילו ניסיון לעורר את הרצון הזה לחיים. דומני שהייתי משיגה הרבה דברים אילו הייתה לי רק מעט אמביציה, וכאן זה קם בסערה ואולי זה בעצמי הרדמתי ודיכאתי ועכשיו זה מתקומם.

יהיה הכוח הזה מה שהיה, בכל אופן דוחף למעשים, לפעילות. והיום ערב כניסתי אני שקטה ובטוחה, והלוואי שלא אתאכזב. תפילה אחת לי לה': שייתן בי כוח וסבלנות לעבור את כל המכשולים, בכדי שאוכל להשביע את רצון כולם.

וקשיים לא מעטים בדרכי, יודעת אני את זאת, ובעיקר בזמן הזה, זמן מעבר לקבוצתנו [עלייתם לכפר עציון בהרי חברון-ש.ג.], אשר קשור בהוצאות רבות ודורש התאמצות מכל אחד, הורדת העובדות, התאמת העבודה לפי התנאים החדשים, כוחות עבודה חדשים, והכל בבת אחת, סבך של בעיות שפתרונן קשה מאוד, ימים ולילות מחשבות רק על זה, כי יפה לכל אחד לדבר על המאמץ במילים יפות. להלכה כל אחד מכיר בצרכו, אך כל אחד עושה אותו אצל השני, כשזה מגיע לעורו הוא נרתע אחורנית ולא מגשים, ומשום זה המאמץ הגדול לא מתחלק בין כל הכלל, אלא נשאר נחלתם של יחידים, אשר מחפשים את העניינים במלוא הרצינות ונכונים.

נכונים לשאת בעול בעד כולם. כן, זוהי החלוקה השווה במשטר הקיבוצי, כולם ערבים בעד אחד ואחד בעד כולם, למזלנו יש לא רק אחד, אבל לדאבוננו רק אחדים, וברוכים יהיו מעשיהם – תחזקנה ידיהם.

ב"ה תל אביב יח' תמוז תש"ג

אחרי הפסקה ארוכה, ימים רבים עשירים במאורעות, אשר במידת מה שינו את עמדתי לגבי הרבה דברים, שוב אחזור ליומני, חברי הנאמן הקולט את העצב ואת השמחה כאחד, הכול ארע בקצב כה מהיר, ברציפות כזאת, עד כי לא מצאתי אף שבר של שעה לרשימות, גם מוחי לא היה פנוי לכך, אך היום ביושבי במנוחה כאן, בדירתה של ברנדי, מנוחה ושקט סבבי, וגם ראשי יותר צלול אחר שבועות של סחרחורות, אנסה להיזכר על כל מה שעבר עלי במחנה, ולתאר את הכול כפי שהרגשתי וחשבתי בשעת המעשה.

ימים אחדים לפני כניסתי למחסן, אני נוסעת עם הלה לפגישה. האולם מתמלא באורחות, מנקודות רבות בארץ באו כולן, מגן-שמואל עד דגניה מדגישות כאן החברות המחסנאיות את דרישות חבריהן במשקים וגם בפלוגות עבודה. אני מתבוננת בהן, טיפוסים שונים ומשונים, אחדות חותם הקיבוץ ניכר עליהן ואחרות רחוקות מזה, אך ברוב מהן – הרצון הטוב לתת לחבר את המכסימום שדרוש לו ובאופן היפה והטוב ביותר.

רושם חזק עשתה עלי חברה מדגניה, רק לשמוע אותה היה כדאי לבוא, איזה יחס אימהי לחברה, איזו נכונות לעשות את הכול מה שטוב ויפה בראש ובראשונה לחבר, בדבריה מורגש הביטחון והרגש של בית ממש. כן… בקבוצה כמו דגניה אפשר להרגיש בבית.

היא מזהירה את מחנות העבודה מתקציב נמוך, אל תתפארו בו! תנו לחברים את הכול מה שרק אפשרי למען יוכלו לאגור כוחות! זה עוול אם לא תעשו את זאת, אם ביכולתכם.

לא הייתי היחידה שעמדתי תחת רושם דבריה, בחורות ותיקות במשקים הושפעו בהרבה, כמה אהבה, כמה הבנה נבעו מתוך דבריה. כל הזמן חשבתי האם נוכל פעם להגיע לידי מצב כזה? החלטתי בליבי בכל אופן להשתדל להטות את פעולותיי בכיוון זה, בחרתי אותה בתור סמל עבורי, בהתלהבותי לא חשבתי אם זה אפשרי, רצוני עז להגיע לכך פעם.

בכדי לקבל כמה הוראות טובות ומועילות אני נוסעת לנהלל, עוד בתחנה אני פוגשת אחת המורות, היא שמחה מאוד לקראתי ומספרת לי בדיבור מהיר על הכול מה שנעשה כעת שמה. אני מתיישבת באוטו שנוסע לעמק… זה שנה וחצי לא נסעתי בכיוון זה, ליבי מלא שמחה, שוב אראה את העמק האהוב שלי! ביתי הראשון בארץ תמיד לפני עיני הנוף המקסים, שתמיד הלהיב אותי בזמן עבודתי בשדה ובגן. הכול מוכר לי כאן, המוסד כמו שהיה על סדריו ומנהגיו, רק החומר האנושי השתנה, בנות צעירות, כמעט ילדות מסתובבות, כולן בנות הארץ, המדריכות מקבלות אותי בסבר פנים יפות, אך כמה מוזר הכול, לא הייתי יכולה להיות יותר, ביקור קצר אצל חוה, לבביות אמיתית שהראתה בקבלת פני נגעו עד ליבי, כמה יפה שיש אנשים נחמדים, כמה שמחה יכולים לעורר בלב אחרים. שיחה חטופה עם ארזה, אינני מפיקה הרבה תועלת מעשית שם, לא נשתנה מאומה, המלאי כה גדול, שחצי שנה אחרי שריפת המחסן עדיין לא מורגש כל חסר.

חזרה הביתה, כל שביל אומר לי שלום, כל אבן מזכירה לי התחנות אחת אחת. הכביש הבלתי גמור בקרית עמל… נבנה בידי אנשים שאחרי עבודתם שבחזית, הביתה שוב ממשיכים, כל פעם בעברי על ידו והאוטו נוסע לאט בכביש המתפתל, הייתי מסתכלת בו מכל הצדדים, שוב גדל, עדיין לא נגמר.

חיפה, מחכים לתור, ביושבי סוף סוף באוטו בא לידי עיתון, בדף הראשון שתי תמונות של בחורות צעירות, קרבנות, התופת שבגולה: טוסיה וצביה.

כמה נעלות, כמה גבורה בעמידתן, בנכונותן לעזור ולהישאר עד הנשימה האחרונה בצד חבריהן, ויתרו על עליתן, כמה כאב וטרגיות במילים האחרונות של אחת מהן: "רק דבר אחד הייתי רוצה להגיד לכולם: כמה חולה ישראל", זאת צעקתה האחרונה הנובעת מליבה של בת ישראל הנאמנה, המעונה בידי האויב, כמה אמת בה! כמה עומק וצער!

בקראי האותיות מתמזגות לפני עיני, אני מרגישה לחות… דמעות.

אני מהרהרת… במה זכיתי שהנני נמצאת כאן, בעיר הבנויה, בארץ אבות, עיתון עברי בידי ואני קוראת על מותן בגבורה, גילי כגילן, כמעט אחת מהן בדיוק בגילי. ראשית דרכי כדרכן הייתה, פעילות בתנועה, הכרה יהודית, אך לזרם אחר השתייכו, אשר ברגליהם דרסו לא פעם את קדשי ישראל, היום הוא מגן על כבודו, אין הבדלי זרמים בתוך הגטו! לב אחד לישראל הוא, אשר כואב וחולה מאוד!

אחיותיי היקרות, במה היטבנו מכן, שהנני חיה ונושמת את אוויר-יה וחלקי טוב מכן?

אינכן בין החיים, אך דמותכן תחיה לנצח בכל לב אשר יזכה להגשים את שאיפותיכן, נשתדל בכל כוחנו לרפא את לב ישראל, זוהי הבטחתנו.

– – –

עם כניסתי למחסן מתחילים ימים קשים ויגעים, מהרגע הראשון מתגלים קשיים טכניים עצומים, ראשית – העבודה לא נמסרה לי כסדר, הכול בחיפזון "על רגל אחת", בלי עיפרון, בדרכה של הלה, עלי בעצמי ליצור סדר בתוך כל הערבוביה; הכמויות שמסרה לי אינן נכונות, ואני צריכה לחפש לבד, אינוונטר לא עשוי בכלל. כל זה לא מפחיד אותי, אני משתדלת לסדר הכול בהשכמה ובשעות הערב, יש לי תכנית משלי בהנהלת הפנקסים והרשימות, אני מדברת על זה עם נתן [הגזבר-ש.ג.], הוא מרוצה מאוד.

בשבת לפני כניסתי יש לי שיחה קצרה עם עובדים במטבח, אני מדברת אליהן על תכני יומי ועל הסדר במטבח, רצוני להכניס שכלולים במסגרת האפשרית אשר יקלו על עבודתנו, על יחס נכון בין העובדות והמחסנאית, יושר, גילוי לב, כן גם על אספות מדי פעם לפעם, בהן תקבלנה השכל העיונית בשטח המטבח וההזנה, יש לי הכשרה בשטח זה ורצוני גם להעניק להן, כדי שלא תהיינה מכונות, ויהיה להן גם קשר נפשי לעבודה חשובה זו. הן מביעות את הסכמתן ורצונן לכך.

אבל קרה אחרת, הקבוצה הקבועה מתפרקת עוד בימים הראשונים, במקום הוותיקות והקבועות באות חדשות וחסרי כל ניסיון במטבח. שושנה – עמוד התווך נוסעת לכפר עציון לחתונה, ולמחרת מחליטים במזכירות שלא תחזור יותר. כל יום בחורות אחרות, כוח עבודה אשר להורדתו הלה הסכימה להלכה, אבל כל זמן שהיא הייתה לא נתנה להורידו – יורד באופן אוטומטי, ניסיונות לסידור חדש, כדי שלא תהיינה הפרעות, אני מקבלת את הטיפול. אני עובדת ברציפות מהשכם בבוקר ועד חצות הלילה, אני ממלאת את עבודתה של פועלת שחורה, מחסנאית ומטפלת, אך כל זה נחשב אצלי כקושי ראשוני ואני עושה את הכול ברצון טוב ובתקווה שבמשך הזמן הכול יסתדר ואצטרך גם לעבוד פחות. מסביב הכול בסדר, בחדר האוכל לא מורגש השינוי והקשיים, הארוחות בזמן, האוכל טוב, רק לפעמים לא מספיק, כי בסידור העבודה ובמזכירות טוענים שיש פחות אנשים ואין להכין הרבה ובינתיים מתברר כי מספר האנשים לא פחת, למרות שהרבה מחברינו עברו כבר לכפר עציון, באים מגויסים, תלמידים והרבה אורחים. ובכן העבודה לא פוחתת, אבל המאמץ אינו מחולק באופן שווה, הכול נופל על שכמי. אחרי העבודה הקשה ביום אינני מסוגלת להירדם בלילות, מוחי פועל בלי הרף, מחשבה רודפת מחשבה; תפריטים, שיפורים, שכלולים. מתוך הפעולה המוגברת של המוח סרה שנתי מעלי, אני מתאמצת בכל כוחותיי לא לחשוב, אך זה בא אלי בשיטפון ואינני יכולה לעצור בעדו, אני מתהפכת מצד לצד, סוגרת את עיני ושוב רק חוזר אלי הכול – אולי לשנות את המרק? אולי להחליף את הסלט? מה לתת בתור הוספה? הלילה עובר בהתאמצות לישון, בינתיים מבקיע השחר, מצלצלים בחמש, ואני שוב קמה לעבוד. ראשי כואב עלי, אברי רצוצים, בהתרחצי אני מנערת מעלי את כל העייפות, אך בעבודה לא פעם תופסת אותי סחרחורת, אני נאלצת להתיישב באמצע סידור המחסן, אחרי כמה רגעים אני קמה וממשיכה… ככה סוחבים יום יום בעול.

השבת הראשונה לפעולתי עלתה יפה מאוד במטבח, המקרה שיחק לי ויכולתי להגיש בשר עוף לכל החברים. קבלנו ארגז משמש מכפר עציון ועוגות, אשר בעצם ידי לשתי אותן ברצותי לקבל בצק טוב, הטעם היה ביתי, והרבה מהחברה אמרו את זה. התפריט של כל השבת היה יוצא מהכלל הודות למקרה ולהשתדלותי, הייתי צריכה להיות מרוצה, כי גם אורח יקר היה לי… ובכל זאת… ובכל זאת, מה עצובה הייתה שבת זו ומה מדוכאת הייתי.

שבת בבית אתך יקירי, כמה חיכיתי לזה ומה גדול החג אז, כי גם ימי חול נהפכים לי לחג בהיותך כאן… ושבת חג כפול הוא, מלא קדושה ואהבה, כל בגד יקר וכל תנועה נשמרת בזיכרון, מה מעט ניתן לנו להיות ביחד – וכמה זה הרבה!

האוהל כעט מוזנח במשך כל השבוע מרוב עבודה במחסן, הכול נשאר בלתי מסודר, אך בערב שבת אני משתדלת להקדיש גם זמן לסידור פינתנו… ולפנות ערב, בבוא שבת המלכה, לא ניכר אף שמץ של הזנחה ואי סדר, אפילו עשרה מחסנים לא יפריעו בעד הניקיון ושלוות שבת שבמשכננו הפשוט והנחמד.

בלילה אני שוב לא אוכל לישון, גם אתה ער על ידי, ולמרות עייפותך הגדולה גם לא תישן מרוב דאגה שחלה בי, אך לפנות בוקר השינה התגברה עליך וישנת את שנתך הבריאה, ואני קצת קינאתי בך בעד השינה הזאת, שכבר לילות רבים נעדרת ממני, וקצת – אודה בכך השתלט עלי רגש של עלבון וצער על שיכולת לעשות את זאת בזמן שאני מונחת על ידך נטולת שינה חדלת אונים, אבל בסוף תקף אותי רגש של רחמנות ואהבה כלפיך, וברוחי בקשתי ממך סליחה בעד שגזלתי את שנתך עד כה ולחשתי "נומה ילדי היקר, תנעם שנתך", וליטפתי את ראשך בקלות, בכדי לא לעורר אותך.

בבוקר בטרם קמנו שוחחנו במיטה, גם השיחות האלה כמה נעמו לנו וכמה יקרי המציאות הן, כי עם שחר היית קם וחוזר לתפקידך, ואני לפעמים גם הייתי קמה לעבודה, אבל על-פי-רוב המשכתי לישון עם חותם נשיקותיך על שפתי… גם אז זה היה טוב. אחרי זה קראת לי מהספר "צוֹר וירושלים" של שוהם, הקשבתי בפיזור נפש, מחשבותיי לא היו עם הקריאה, ופתאום חשבתי בקול רם: "חבל שלא שמתי מלח ופלפל על הבשר…", ואתה כהלום הפסקת בקריאה, הבטת בי בעינך הטובות והפעם עצובות מאוד, ואמרת: "איך זה אפשרי, שבאמצע הקראה כזאת תדברי ככה? האם לרגע לא תשתחררי מהמטבח? רע, רע מאוד הדבר!". הרגשתי נעלבת, היה זה יותר עלבון התרבות מאשר עלבון אישי, כל היום הייתה מתיחות בינינו, איזה כובד מוזר, במקום לשמוח אחד לשני וליהנות מנוכחות הדדית, כרגיל בחופשותיך, היינו שנינו עצובים, שנינו הרגשנו מין אכזבה.

אני בתוך הקושי שהקיף אותי הייתי זקוקה לעידוד… חיכיתי לו מפיך… אך אף את הדוֹ לא קלטתי… וזה היה כה עצוב, ואתה תחת הרושם של עייפותי והריצה התמידית גם ביום שבת, מראה פני הרע וחוסר התעניינות בדברים שלא עומדים בתחום המטבח – היית עצוב. לא פעם שאלתיך: "מה לך הפעם? הרי תמיד היית עליז ועודדת את כולם והפעם כה עצוב? למה לא ננצל את היום הזה שהוא כה יקר לנו? ולמה לא נשמח?".

בעצמי שאלתי ולענות לא יכולתי, כי גם אני הייתי עצובה, למה הכובד הזה? הכול כל כך הצליח, ולמה אינני יכולה לשמוח להצלחה? אולי עייפה הייתי יותר מדי.

אתה ענית לי שבזמן האחרון אתה מרבה לחשוב על הבית ומכאן העצב. התפלאתי, זה הרי לא חדש, כבר מזמן אין אנו חדלים לחשוב עליהם, ובכל זאת חיים את חיינו וגם שמחים, אם כי בלב עמוק תמיד הכאב צורב, אך הפעם זה תקף אותי כה חזק ואינני יכולה להשתחרר מזה.

באמנתי לך, כי גם לי לפעמים תקופות כאלה, אבל בכל זאת – לא במלוא הלב. כל הזמן היה לי הרושם שאתה מסתיר לפני משהו – דבר שאינך רוצה להגיד לי בכדי לא להעליב אותי… והרגש שאינך מגלה לי את הכול – היה בשבילי כה מכאיב.

והיום כשפני הדברים השתנו אני מהרהרת לפעמים: "אולי חשת כבר אז את אשר עתיד להתרחש?".

ביום שחזרת בא יצחק [בן-סירא, היה אתו בבריגאדה-ש.ג.] ואמר: "אנו יוצאים לחוץ לארץ, היום הודיעו לנו, ויתכן שעוד פעם כולם יקבלו חופש, בכדי להיפרד, אבל היציאה בטוחה".

נדהמתי, איך זה פתאום שוב? הרי זה ירד מהפרק, כבר לא חשבנו על זה כלל וכלל ועכשיו החלטה כזאת? ברגע שכחתי שהדבר נוגע ישר אותי לליבי – לב אשת חייל היוצא לא חשב על הבאות לו, הרגשתי כאן עלבון וצער עמוק, צער של העם היהודי הנרדף, האם גם כאן לא נמצא מנוח? האם גם כאן נהיה רק סמרטוט בידי אחרים, שיעשו בנו מה שרוצים? מה עמוק הכאב בהכירנו כי אמנם להלכה חופשיים אנו בארץ הקדושה הזו, אך למעשה עבדים אנו וכפופים לרצונם של "הנדיבים", העם הלוחם בעד חופש האומות. מוציאים את טובי בנינו אשר למשמר המולדת נועדו, ומכניסים במקומם פורעים.

הכול קורא בי למרד!

מתחילות לבוא פתקאות – בעוד כמה ימים ניסע – יתכן שהכול ידחה – אם נסע, נקרא לכן. כה עצוב הכול ואני מרוב עבודה לא אוכל להתמסר למחשבות, רק לרגעים אני באה לידי הכרה: הנכון הדבר? הייתכן? רק שעות המנוחה בלילה מנוצלות למחשבה.

וברגעים אלה עולה הכול לפני עיני רוחי, יש שדמעות נעמדות בעיניים, יש חשק לבכות, אחרי שדמעות חמות שטפו את פני – הוקל לי קצת… ואז מתנערים – לא! אסור לבכות, הרי מהרגע הראשון הייתי נכונה לכל קושי, ולמה לכרוע תחת המשא אשר זה מזמן אמצנו את שכמנו לשאתו? ולא אמשיך לבכות, רק שוכבת דומם שקועה בהרהורים.

אלה הם הרגעים היקרים ביותר, ויש שמפריעים גם בזה, אנשים לא מתחשבים ומכניסים תמיד "דיר" לאוהל, לשווא ההתנגדות שקשה לי בגלל העבודה לסדר אחרי שתיים, לא מבינים, ליבותיהם אטומים ולמה לי לספר לכולם שפעם טוב לי רק לבדי? לא – לא ראויים לגילוי זה אם בעצמם לא תופסים.

קבלנו הזמנה מכם, יום חמישי בצהרים שושנה לוקחת את אורה, היא כל הדרך שקטה, קולטת רשמים, ומזכירה את האבא, אינה רוצה לטעום אפילו בננה עד שלא תראה אותו, נפש הילד מבינה שיש כאן משהו בלתי רגיל, עצם הנסיעה מעידה על כך, ילדה יקרה! בגילה הרך עליה להכיר את אכזריות המלחמה, כמה ויתורים! מעכשיו היא תלמד משפט חדש: "אבא, רחוק רחוק".

שושנה כרגיל במקרים כאלה מתרגשת, אבל מנסה להסתיר את זאת.

הגענו למחנה, לפני השער עומדות הרבה בחורות, על הרוב ניכר שבאו ממשקים, מכל קצות הארץ התאספו כאן… מכל הגילים: זקנות, אימהות, צעירות עם תינוק על הידיים – מראה נוגע עד הלב. בחורות שהתחתנו זה מזמם, ובחורות שרק לפני זמן קצר יצאו מתחת לחופה… וגם כאלה שעמדו להתחתן, חברות טובות ומכרות. הפינה ממול השער הומה לברוב [כך במקור-ש.ג.] צבעיה. סרנו למסעדה קטנה על מנת להתעניין: "הם עוד לא הגיעו מעתלית" אמרו לנו.

העוד כמה רגעים הופעת מלא חיים וחיוך מעודד על פניך, נעים היה לי לראותך שמח וכאילו חופשי מדאגות, אחרי הימים הקודרים בבית, ככה אהבתיך תמיד!

בעוד רגעים מספר נאלצת לחזור. כמה פגעה בי שושנה [אשתו של דב קנוהל, שהיה עם שאול בבריגדה-ש.ג.]: את יכולה פה לחכות בסבלנות, הרי ראית אותו, והיא בעצמה שכחה שרק אתמול ראתה את דוב. איזה קטנות גם ברגעים אלה! האם אנשים לא יכולים אף פעם להתרומם? מה עצוב.

כשנודע שעוד זמן רב לא תוכלו לצאת הכניסו אותנו הנוטרים למחנה, עברנו בשלום את השומרים, ובדרכים מתפתלות בין הצריפים הגענו לצריף שלכם, איפה שחיכיתם לנו. מה טוב היה לשבת על הסלע ולרגלינו הים השולח את גליו במתינות ובמנוחה, השמש שקעה כבר וקרניה האחרונות עוד האירו מתוך הים, איזה שקט כאן!!! אחזנו אחד בידי השני ואושר הפגישה מילא את ליבנו, מה טוב ככה לשבת יחד על שפת הים בעת שהשמש שוקעת! ומה גדול העולם שכה הרבה מתרחש בו באותו הזמן, כמה יופי וכמה כיעור בבת אחת.

כולם הולכים למפקד, שרתוק [משה שרת-ש.ג.] מדבר בשם הסוכנות, הפעם לא מליצות, בוודאי נובעים דבריו מעומק הלב… "היה זה מאבק קשה" הוא אמר, ואמת בדבריו, כי לא בנקל תפקיר נציגות האומה את מיטב בניה, בוניה, כי לא רק חלוצים ליציאה הם, אבל רובם חלוצים לפי ייעודם, בני משקים חקלאיים וקיבוצים.

ברגע שמודיעים על 24 שעות חופש קמה תכונה רבה, הכול רצים לשער להודיע בחוץ לאלה שמחכים, אלה לכיוון אחד, אחדים כבר מסדרים את התרמילים ויוצאים לחפש מכונית. גם אני עם רבים לכביש יצאנו יחד בצעדים מהירים, בשמחה, עם הרבה כמונו עמדנו בסיבוב, בינתיים כבר החשיך ואוטו אין, אפשר למצוא, אך רוצים מאוד לנצל ובכן לא ניסע.

בצעדים מהירים, בריצה כמעט נכנסנו העירה, קיווינו עוד למצוא מכונית שתיסע מ"אגד", ובאמת בהגיענו לתחנה עבר מולנו אוטו משא טעון חיילים ובפיהם שירה – זה היוצאים לחופשה.

החמצנו את האוטו, לכן נלון כאן, וניסע בבוקר.

מתחדשת הריצה, חיפוש מלון, אני עייפה ורצוצה.

סוף סוף מצאנו חדר, אחרי שסידרנו את הדברים הפורמליים וסעדנו את ליבנו, יכולנו קצת לנוח. מלמטה מגיעים אלינו קולות חיילים שרים ברחוב ותכונת האוטובוסים. ערב יפה, השמים זרועים כוכבים, ואנו שנינו שוכבים במיטה, מה יפים רגעי הפרידה, כשצמודים זה לזה חולמים על עתיד יפה, אך אנו במציאות הפרידה, בינינו רוקמים את חלום חיינו להבא – מדברים על החופש הראשון, איזה תכניות: נגשים את מה שלא ניתן לנו עד עכשיו ובמה ששנינו כל כך רוצים.

אחרי יום כה מרוכז שנינו עייפים ומבקשים לישון, השינה היא בדרך כלל הדברים הטובים ביותר שניתנו לאנשים – כשבן אדם רוצה לשכוח, להתעורר, לנוח, אחרי טרדות רבות, אז מה טוב לישון! אך כשרגעים ספורים של אושר ניתנים לך כרגעים בהם אתה נהנה מנוכחות הנפש היקרה לך מכל – אז כמה חבל את הרגעים הספורים האלה לבזבז בשינה, את זה הייתי אומרת כל פעם כשבאת הביתה ויכולתי לנוח בין זרועותיך, והפעם שבעתיים צר לי עליהם, אך הגוף העייף דורש את שלו, ולמרות רצוננו "לא נישן הלילה". אנו בעל כורחנו נרדמים וקמים רק עם היום החדש, עוד שעות ספורות לנו, ננצל אותן עד כמה שאפשר, ואנו מתקינים את עצמנו לדרך.

במכונית הראשונה יצאנו, העיר ההומיה הייתה עלי שקטה בשעת הבוקר, במכונית פגשנו את החיילים שחיכו יחד אתנו אתמול בכביש… כמכרים טובים ברכו זה את זה. בחדרה סידרתי את הקניות והגענו הביתה [להכשרה בכפר פינס-ש.ג.]. במטבח מצאתי דבר לא נעים – לא היה מי שיחליף אותי, אך גם אם העולם יתהפך לא אעבוד היום! לא ולא! איך אפשר? נרגעתי בקושי, אחרי שלאה באה אלי בנכונות להחליף אותי. הענן הקודר עבר על היום הזה, אך בליבי נשאר צל זה.

לפנות ערב, עוד רגעים ספורים לנו, אנו יוצאים לפרדס חנה, מחכים לאוטו האחרון, כי חבל להקדים לצאת, אבל הזמן עובר מהר, האוטו הגיע, עוד אמירת "שלום", "אולי עוד פעם אוכל לבוא או אטלפן", האוטו זז, וחוזרים הביתה לאט, בעייפות אני נכנסת למחנה בקומה זקופה כאילו לא קרה כלום, באוהל כה כבדה הבדידות וזה רק לפני שעה ישבנו כאן שנינו יחדיו, הייתכן שכה הרבה זמן לא נתראה? אך אין פנאי לחשוב ולהתרגש, מחר ערב שבת, וצריך לסדר את העבודה במטבח, ובתוך הריצה וההתעסקות התמידית נבלע העצב, כדי להספיק את הכול דרוש קצב בעבודה, כן אין זמן ומקום להתרגשות, יש להתגבר על הכול.

מה קרה?

קשה לענות עקב מה בא השינוי הגדול שהתחולל בי במשך זמן קצר, זה לא מזמן נכנסתי למחסן שופעת מרץ ורצון לפעול, לתקן, להטיב, תכניות על גבי תכניות נוצרו במשך לילות ללא שינה, כל מחשבותיי ופעולותיי התרכזו סביב התפקיד שרציתי למלאותו בכל יכולתי, איזו רכות שררה בלילי בימים הראשונים, הרגשי שהשתניתי – נהייתי יותר קרובה לאנשים, הבנתי יפה את דרישותיהם, השתדלתי בצורה לא בולטת לעין לאחות קרעים, לא חסכתי עמל וזמן לפי הסיסמה: לתת, לתת עד כמה שאפשר וגם למעלה מזה! אהבתי לילדים התעוררה בי, מזמן שעזבתי את הבית וכמעט שלא באתי במגע עם ילדים, כאילו התנכרתי להם, בין ילדי הקבוצה רק עוזי היחידי שכבש את ליבי, לעתים קרובות נעמדתי ליד בית הילדים, ובאדישות גמורה עברתי תמיד על ידו, ועכשיו בעברי ליד העולם הקטן הזה, מה מתמלא ליבי שמחה, כל ילד וילד מה יקר לי! וכשאני עוברת על יד הלולים אי אפשר לי לא לעמוד רגע ולהתבונן בהם, יש שאני לוקחת בזרועותיי את חילי הקטן [הייתה דודתו] וחמימות מיוחדת מתפשטת בליבי.

מה נאה הרגש להיות לאם! ואולי בקרוב גם אני אוכל? מתי יבוא הזמן שאוכל להחזיק פעוט ולהצביע עליו: "בני, שלי הוא"! ובינתיים אחלק את רגשותיי החמים שהתעוררו בי בין הגדולים, האם ירגישו בדבר? האם ירגישו שניתן להם הכול בלב ובנפש, ולא לשם התפטרות סתם, באופן מכאני?

יחסיי עם בעלי הענפים טובים מאוד, ניכר הרצון הטוב מצד כולם לסדר את הכול בשקט ובסדר ולא בחיפזון ורעש, כמו עד עכשיו, אנו קובעים עיתים לסידור העניינים, היחסים עם טיפול הילדים שהחלו כאבן נגף, והקטטות בין הטפלות למחסנאית שמשו תמיד חומר להלצות החברים – פסקו, שוררת הבנה מלאה ועבודה משותפת בין שניהם, כל שבוע מסדרים רשימה, והחומרים נמסרים בסדר ובכמות מספקת, אין צורך בסחיבות ובשקרים הדדים.

ואני שקועה בעבודתי יום ולילה, אינני רואה ואינני שומעת מה נעשה סביבי, וגם לא מעניין אותי, אני הולכת בדרכי מבלי להסתכל ימינה או שמאלה, קדימה! לפעמים מגיע יום ועיני נפתחות, האם בחלום חייתי, או מוקסמת הייתי? ואינני יודעת את השפעת דבריך שהמשא כבד מנשא, אם בהשפעת מנחם [אחיו, אבי חילי], שיום יום ליווה בחרדה את דרכי עבודתי, אם בהשפעת השבר הגופני והעייפות הרבה הכול מתחיל לובש צורה אחרת. אני מתחילה להקשיב לדיבורים סביבי, פה ושם עקיצות קטנות, פה ושם תלונות, תהום נפערת ביני לבין אלה הסובבים אותי. בהיכנסי למטבח אני תופסת מבטים שונים סביבי, עוקבים, באיזה עולם הייתי? מה רחוקה אני מהאנשים האלה! עדיין לא הכרתי אותם וטוב היה לי. אני מתחילה לחשוב: האם להסתגל אליהם? האם להיעשות כמותם? האם להתחנף להם כמו שלאה מייעצת לי? לא ולא! כל קרביי מתקוממים נגד המעשה הזה, לא אשקע כה עמוק, האם אי אפשר להשיג עבודה מסודרת ותנאים הוגנים בלי שקר וחנופה? האם שפלים סביבנו כל כך ולא מבדילים בין שקר ואמת? ואם כן הוא הדבר אני לא אוכל לסייע לכך, אני את עצמיותי לא אמכור, אני רוצה להישאר כמות שהנני גלויה ואוהבת אמת, אינני רוצה להשפיל את עצמי, אינני רוצה להתבולל! ואם אי אפשר אחרת, ואם רק ע"י ירידה מוסרית אפשר להסתדר, אני לא אסכים לכך, לא ארד מדרכי, מוטב להתפטר.

אך הטרם אמסור את החלטתי לשלום [המזכיר-ש.ג.] אני בוחנת את עצמי ונלחמת, האם כה מהר רפו ידי? הרי ידעתי היטב שדרכי לא תהיה סוגה בשושנים, כי אם קשיים רבים יעמדו בה, האם אין לי כוח ללחום? אולי בכל זאת להמשיך, עוד לנסות? ברם מסתבר שקשיים אלה אופיים לא היה כאלה שהייתי מוכנה להם, על קשיים טכניים ויהיו גם פי אלף יותר, הייתי מתגברת, בטוחני בכך, אך לשנות את טבע האנשים… ללחום נגד קטנותם בזמן שמהלך העולם כהיום, לא אוכל להשפיע עליהם אף במקצת, מה אני ואפסי? קטונתי מאוד, אבל הדבר אשר הכריע היה יחסך לכל העניין והעצבות בה לווית את עבודתי זו, אם כי בהתחלה הסכמת ברצון ובתמימות (כמוני) הכרתי בהיותך כבר בפעם הראשונה בבית, שאינך מרוצה מזה, לשווא השתדלתי להסביר לך שזה כך בהתחלה, לא הצלחתי לפזר את פת ענני הדאגה שמעליך, ראיתי בזה חולשה, אבל אני יודעת שזה לא היה זה, כי אם מתוך אהבה רבה חששת לדרכי, ובידעך כי אין אצלי גבולות בזמן כשלפני מטרה מסוימת, קשה היה לך להשאיר אותי לבדי בלי השגחה. ראיתי כמה יקשה עליך כל זה במרחקים בנכר, שקלתי גם את מצבי בעתיד הקרוב, וידעתי שבמעמדי זה לא אהיה מסוגלת אפילו לכתיבת מכתב הגון, וידעתי היטב את השפעת העובדה הזאת, וכן אמרתי בליבי – אסור שיעשה כדבר הזה, סוף סוף רשאית אני לוותר ולהקריב רק מה שנופל בחלקי אני, אך להכביד ולגרום דאגות לנפש היקרה לי, אשר גם בלאו-הכי די כובד רובץ על שכמה, אין לי זכות מוסרית.

כך נצטברו הגורמים, ולכל זה מנחם השכם והערב הפציר בי, וגם המצב במטבח הורע, ואתה עמדת לצאת, כה קשה היה הכל! עוד כאן ושמה התקומם בי קול של קנטור שחלשה הנני ולא אעמוד במבחן, אבל הקול הולך ונחלש ואני נכנעת…

מסרתי את החלטתי לשלום [קרניאל-ש.ג.], אחרי שהסברתי לו את הכול, אמר לי שיכול להבין את הכל, אבל אין מי שיקבל את התפקיד, בכל אופן הוא יביא את זה לדיון המועצה.

אחרי הישיבה מסר לי שכולם רואים כאן קשיים ראשוניים ובטוחים שבהסדר נכון של עובדות העניין יסתדר. אחרי שהסברתי לו שאין כאן עניין של קושי טכני וקשיים כגון אלה לא יסולקו ע"י זה – הבטיח לי לחפש מועמדת.

ב"ה קבוצת אברהם ב' אלול תש"ג

עד כמה שאני משתדלת לקצר ברשימותיי ולהגיע להווה בו אני נמצאת, כדי שיומני שוב ילבש את צורתו, אינני מצליחה. רשימת הזיכרונות נמשכת למעלה מן המשוער, אם כי מספיק זמן עומד כעת לרשותי, כי זה כבר חודשיים שאינני עובדת, עדיין לא הגעתי לגמרי, כי כאן לא רק הזמן קובע, אלא גם גורמים אחרים, ובעיקר "המצב רוח לכתיבה", שהרבה פעמים נעדר מפאת חולשה גופנית וקושי בישיבה לכתיבה.

הפעם הייתי רוצה באמת להגיע לנקודה הנוכחית, בקיצור לגמור לחסל את "הזיכרונות" עוד בטרם שאכנס למסגרת חדשה לבית ההבראה.

אם כי דברים אלה אשר אנסה הפעם להעלותם על הנייר בקיצור האפשרי מחמת חוסר סבלנותי, ואודה על האמת: מתוך רשלנות, היו ראויים להרבה יותר תשומת לב, כי הם המהווים תקופה חדשה בחיי, יישארו תמיד חרוטים בזיכרוני, ואם גם לא אצליח לתאר במלוא הווייתם את רגשותיי, כי רחוק ממני הכישרון הזה ודלותי בביטויים ולא למושכי עט אני שייכת, בטוחני שבמשך כל חיי יעמוד הכול בבהירותו הראשונית, וזכור אזכור כל פרט במאורעות הימים האלה.

כמה משונה הגורל ומה מזמן לנו! ביום שאתה נוסע וכה קשה לנפש הנני מרגישה שדבר אשר לא הכרתיו מתרחש בי וגופי שהיה עייף ויגע עד כה, נכנע לאויב הנורא אשר לחם בו עד כה – למחלה ממש.

אך טרם שאגש להתהוותה ולהתפתחותה של זו, אשר בד בבד עולה עם רגעי פרידה לפני צאתך, אני רוצה בכמה מילים קצובות להנציח את הרגעים היקרים האלה.

ימים מלאים אי ביטחון ומחשבה תמידית, הייצאו כבר? לאן מתי ואולי עוד לא? איך להיוודע? ביום שני אנו מקבלות פתקאות, התאריך מלפני יומיים, וכתוב בהם: מחר נצא, ובכן "המחר" הוא "היום" – אולי כרגע יוצאים, מה חבל שלא יכולנו להתראות עוד. אני עומדת בעבודתי, שושנה קוראת לי לחדרה ומראה לי את מכתבו של דוב. אני עדיין זוכרת את התרגשותה, ואני עומדת על ידה וצנצנת חלב שהכנסתיו מבית הילדים בידי. יצאתי החוצה להמשיך בעבודתי, והיא התחילה את דרכה בכפר על מנת לפגוש אנשים שבאו היום מחיפה, ולשאול את פיהם אודות היציאה.

באותו הערב עבדתי במחסן עד מאוחר, עייפה ורצוצה הייתי, פני היו נפוחים מהעקיצות שקבלתי באותו היום (יום רדיית דבש היה זה) וראשי הולם וכל מחשבותיי אתכם. בעת סידור התפריט והמנות תמיד  המחשבה עליך, אך כשאפשר לנסות ולנסוע בכדי להתראות עד פעם לא עלה על דעתי להתלבט הרבה, מעת לעת נפתחה הדלת ושושנה הציצה בעדה, אך בראותה שנמצא מישהו אצלי (סדרני עבודה, שלום וכו') תמיד התרחקה. סוף סוף יצאתי מהמחסן ועוד עלי לסדר משהו במטבח, אני עומדת ליד הפוריטן מחכה שהחלב ירתח, ושושנה שוב מופיעה: "אני נוסעת מחר בבוקר לחיפה, אולי גם את רוצה לנסוע"? הופתעתי מאוד, איך זה שאפשרות כזאת כלל לא עלתה על דעתי? ברגע הראשון לא יכולתי לענות אחרת אלא בשאלה: "האם אפשרי עם עין כזאת"? בהצביעי על הנפיחות. "איך שאת חושבת" עונה לי שושנה, "אבל לפי דעתי כדאי היה, ובכן תחליטי, כי במקרה שגם את באה נצא השכם בבוקר, ואם לא אסע רק מכאן, אני בכל אופן נוסעת".

אני מהרהרת, וכי אפשר לי לא לנסוע? האם מותר להחמיץ הזדמנות כזאת? ומה יחשוב שאול אם יראה את שושנה ואותי לא? אם תגיד לו שחליתי, יחשוב מי יודע כמה חולה הנני וייסע בלב מודאג, אם תגיד שבגלל העבודה לא יכולתי להשתחרר יגיד בליבו בצדק: "איזה עבדות"!!! ובכן גמרתי אומר בליבי לנסוע ויהי מה, אך לא בנקל היה למצוא סידור, בעבודה הבחורות לא היו מוכנות להחליף ברצון את תורן, לאה כמובן הסכימה תיכף להחליף אותי, והפעם לא דאגתי הרבה לזה – אם האחרות האחרות עושות זאת ברצון, וסוף סוף כמעט בחצות הלילה העניין הסתדר.

השכמנו בבוקר, לעיני השמאלית קשרתי מטפחת, כדי לכסות על הנפיחות שסביבה. שושנה סידרה את כל ההכנות במטבח, ובצעדים מהירים, כמעט בריצה, יצאנו לדרך. כל הזמן דברנו רק אם נספיק או לא? אני אמרתי שכן, ושושנה אמרה שלא, למרות זאת הרגשתי שאכזבתה במקרה שלא נמצא אתכם תהיה גדולה משלי, היא הרגישה… זאת רק נסיעה מצפונית ואין לקוות ממנה, כשהתקרבנו לחיפה, ליבי פעם בקרבי, עברנו את תחנת הרכבת, הסתכלתי בה, שקט, אין כל תנועה, "אילו היו כאן הייתה תנועה בתחנה" אמרתי בליבי, ולשושנה לא הגדתי דבר.

יצאנו מהאוטובוס ורצנו תיכף לשני המסיע אותנו ל"בת-גלים", דרך מוכרת, רק לפני כמה ימים עברתי בה. אני יורדת לפני שער המחנה, שקט יחסי שורר בו, בקרבנו לשער עוברים לפנינו שני אוטומובילים ובתוכם חיילים, אבל שלנו – אינם. אנו מסתכלות אישה בפני אחותה ואומרות "אלה הם האחרונים, כמדומני", והלב מתכווץ מכאב, אבל התאוששנו תיכף ונגשנו לשער בו עמד נוטר, על שאלתנו ענה: "הם כבר אינם, נסעו לפני שעה בערך". למשמע הדברים האלה נשארנו כהלומות רעם, אך בין רגע עודדונו הדברים "יתכן שתמצאו אותם עוד בתחנה"… כאן התחלנו לרוץ שוב לתחנת האוטובוס המסיע העירה, בהגיענו לתחנת הרכבת מצאנו שקט כמקודם, על שאלתנו: "היכן החיילים"? השיב לנו שומר ערבי, בפנים מסבירות, כי הם בתחנה המזרחית והסביר לנו את הדרך לשמה. מלאי דאגה ופחד שמא נאחר עמדנו לחכות שוב למספר אוטו אחר. "האם עוד נספיק להגיד להם לפחות שלום, או שנראה רק את עשן הרכבת המסיעה אותם? סוף סוף האוטו בא, בו מצאנו כמעט את מחצית הנוסעים שפניהם מועדות לתחנה זאת, בפני כולם שאלה אחת: "הנספיק"?

בהגיענו לתחנה קפצנו מתוך האוטו ומבלי הסתכל בתנועה הרבה רצנו ישר, לא ידענו בעצם את הדרך, אך נסחפנו עם הזרם, והנה לפנינו עומדת הרכבת וקבוצות קבוצות של חיילים יושבים על תרמיליהם, ועל פני כולם ניכר הרושם של רגעי פרידה מן המולדת. התנועה רבה וקשה ברגע הראשון להבחין בין הפרצופים, בוקר קיץ יפה, השמש זורחת ושמי התכלת של ארצנו כאילו קוראים בבהירותם "שלום" לבניה.

בראשונה קפץ לקראתנו דוב, רק אחרי רגעים מספר גיליתי בין השורות את קומתו הקטנה של חילי [בן אחיו] היקר, והנה הוא רץ לקראתי, כמה אושר ברגעי פגישה כאלה, פגישה על מנת להיפרד… זה גורלנו מאז ומתמיד, מהרגע הראשון שליבותנו מצאו זה את זה, אך ידעתי את זאת מראש והסכמתי לכך, ובכן אהיה חזקה, בכדי להקל על הפרידה. לאושרנו יש עוד קצת זמן להחליף כמה מילים: "מה רעים פנייך, יקירה, ומה עם המחסן"? השאלות והתשובות מתחלפים במהירות, רוצים להספיק הרבה, אני אומרת שבדעתי לנוח כמה ימים, כי עייפה אני. החיילים מסתכלים בי, אני מעוררת את תשומת ליבם במטפחת הקשורה באלכסון על עיני, כאילו הייתי חוזרת מחזית, חייל מכר ניגש אילך ואתה מציג אותי "אשתי", המילה הזאת יוצאת מפיך בגאווה ובחיוך יפה, כה נעים היה להרגיש את זאת, שמישהו מתגאה כל כך בי.

ככל שזה ניתן לנו להתהלך שלובי זרוע בין המון המלווים והחיילים, הסתכלתי עוד בין השורות, אולי רואים עוד פנים מוכרות? כי כל אחד היה כה קרוב לליבי ורציתי להגיד לכולם כמה מילים, מה נהדרים רגעים אלה, כל תנועה נשארה חרוטה בזיכרוני, מה גדול ערכה של חצי שעה זו! למה השעון לא נעמד כעת? כמה יש לנו עוד להגיד אחד לשני! ומכיוון שהזמן כה קצר, אנו משתמשים בכל חושינו, מה שהשפתיים לא מספיקות לומר, אומרות העיניים, גם הידיים בלחיצותיהן החזקות מוסיפות והלבבות פועמים בחוזקה, "אהבתיך, אחכה לך, זכרתיך ואזכורך בכל עת ובכול שעה, כמה יקרת לי כעת".

קול שריקה נשמע ועל החיילים להסתדר לפי הקבוצות, עוד לחיצת יד, נשיקה, וחיבוק מבלי להתחשב עם הקהל מסביב, הנך מסתלק, ואני נשארת במקום ומסתכלת בנקודה אחת, במקום בו הנך עומד ותרמילך לפניך, והחיוך כמובן על השפתיים, מה נעם החיוך הזה ברגע זה! אהבתיו תמיד אצלך וכעת שבעתיים! אני שואבת ממנו עוז ומנוחה.

אחרי פקודות אחדות מתחילה העלייה על הרכבת, בפנים מתחילים להצטופף ולהסתדר, אחרי שראיתי את האפשרות ניגשתי לקרון, מצאת לך מקום מצוין ליד החלון, מהחלון שעל יד הציצו פניו הנחמדים של חייל שיחד עם אשתו החיילת חיכה אז בערב לאוטו, היה עצוב מאוד, הרגשתי כאילו את הרהוריו וצר היה לי עליו, בעיניו ראיתי את העצב על שאשתו שרק לפני חודש השיאה אינה נמצאת כאן, היא הרי באותה העיר, אך המשמעת הצבאית כובלת את רצונה, ואינה יכולה להיות נוכחת ברגע גדול זה, ועל כן עיניו כה נוצצות מדמעה.

הרב אפשטיין בא לתחנה להגיד לכם "שלום", והבטיח שבעוד שבועיים יצטרף אליכם, כמה הייתי רוצה לנסוע אתו!

לדאבוננו הזמן לא עומד, פתאום שריקה חזקה, כאילו רוצה להעירנו מתוך חלום קוראת לנו למציאות – עת לנסוע, עוד לחיצת ידיים, עוד מבט נלהב, והרכבת זזה…

קול של שירה מגיע לאוזניי, זה בשיר על שפתיהם ודמעה בעיניהם עוזבים את המולדת בניה הנאמנים, האלף הראשון שנועד לשמירה ולהגנה עליה בפני האויב מבחוץ ומבפנים נצטווה לצאת למרחקים. בסבל ובגאון נשאו את שמם "חיל הרגלים הארץ ישראלי", אשר הרבה ויתורים מבחינה צבאית וכלכלית קשורים בו, אך תפקידם תמיד לפני עיניהם, תמיד ידעו אותו. לבנות היו רגילים וללכת בתלם אחרי המחרשה היטיבו, וכשלשמירה קרא קול המצפון לשומרים הפכו, וכשלהרוס יהיה צורך על מנת לקיים את דם אחינו, הרוס יהרסו את כל הידיים האלה אשר בבניין הורגלו ושממה ישליכו במקום הפריה, כי מלחמה אכזרית בעולם!

שירת התקווה הולכת ומתגברת, הנני עומדת במקום, ובירכתי לכם שלוחה אחי היקרים! חיזרו בקרוב למולדת, כי היא זקוקה לכם! לאלף בניה חרד ליבי, כי מרגישה הנני (רק) כמה קרובה אני לכולכם – כי אלף אימהות, אלף אחיות, אלף חברות, התעוררו בי בבת אחת, ולכן פי אלף עצמו רגשותיי… ידי מנפנפות כל הזמן במטפחת, שלום יקירי, להתראות!

הרכבת מתרחקת… כבר כולם עברו על פני "לשוב לארץ אבותינו" מצלצל עוד באוזניי, והם כבר רחוקים, רק העשן העולה מתוך הקטר ונעלם בשמי התכלת. קשה לזוז מהמקום, אולי ישובו ויעברו עוד פעם על פנינו? לא – הם כבר רחוק רחוק, קשה להאמין.

אנו יוצאות מהתחנה, בעצב על הליכתכם, אך בשמחה על שהצלחנו לפגוש אתכם, אני מודה מקרב ליבי לשושנה על מחשבתה המוצלחת ועצתה, כי גדול ערכה של הפגישה הזאת עבורנו וגם עבורכם, הרבה נחמה ועידוד בה.

בדרך אני מהרהרת בתור עם בארצו וביחסם של אלה שאנו כפופים להם, כמה אני שונאת אותם ברגע זה! כמו בובות אנו בידיהם, ובשולחם את המשמרת הנאמנה של המולדת משיבים פורעים במקומם, והכל נעשה בדברי חנופה שאין שומרים נאמנים מבני ארצנו, והמקומות האלה שמעתה לשמור עליהם נצטוויתם, זקוקים לשמירה קפדנית, שאחרים לא מסוגלים לה, והישוב יגן על עצמו, אפילו רק בידיים בלבד!

האם נבוא על שכרנו בעד כל מה שאנו עושים לאחרים? ואינני רוצה להיות קצרת ראיה ולהגיד שזה רק לאחרים, כי כל צעד שאנו עושים להשמדת אויבנו האכזרי, מחובתנו הראשונית היא ובלב שלם עלינו לעשות את זאת ובהתלהבות, אבל לא רק לסייע אנו רוצים בלבד, כי אם על זכויותינו רוצים אנו להגן! דרישתנו העיקרית והטבעית היא להיות עם חופשי במולדתו היחידה הנבנית, וזה לא ניתן לנו על אף ההטפות וההכרזות של דמוקרטיה וצדק. אין צדק ולא יהיה כל עוד אחרים מכוונים את גורלנו!

סערה עזה עוברת במוחי ובליבי, אבל יחד עם זה גם ביטחון שביום מן הימים תאיר גם לנו השמש ונזכה גם אנו בני העם הנרדף לנחלה ולמנוחה, כי חלקנו במאבק איתנים זה גדול הוא הפסדנו ללא נשוא, והייתכן כל זה בלי שילומים?

ועמוק עמוק מושרשת בליבי ההכרה כי ימים יבואו בו יוכח לכל העולם כי "נצח ישראל לא ישקר"!

 

בובלה.

כשהרכבת זזה הייתי עצובה, בדרך לעיר שוב זרחה השמש, הצטערתי שלא נסעתי.

רחל [קרובת משפחה-ש.ג.] שמחה לי מאוד, אני מבלה את זמני בבטלה. הלילה חלמתי חלום רע שהושפע מהמציאות שבשכנות, לפני שבאתי הביתה חשבתי אולי להישאר ללילה, אך כה רע בלעדיך, וגשם, גשם, גשם… אני מקווה שאתה יצאת מהאזור הגשום. אני חושבת הרבה עליך והייתי רוצה שתבלה בנעימים.

שלך באהבה.

ב"ה ה' אלול תש"ג

השבוע שלאחר נסיעתך זכורה לי הפרשה העגומה ביותר בימי חיי.

להיכנס לעבודה לא יכולתי עוד, כי קשה היה לי לעמוד על רגלי, כה חלשה הייתי. ביקרתי אצל הרופא, אחרי בדיקתו לא יכול היה לקבוע מה לי, ואמר לקחת שקיעת דם. בחשבי שזה הכול, מרוב עייפות החלטתי לנוח כמה ימים ורק אחר כך לחזור לעבודה, אבל נוסף לעייפות הרגשתי גם כאבים בגב, אשר לפעמים עברו בכל הגוף. אחרי יומיים מסר לי הרופא שמכיוון שלפי תוצאות השקיעה הוא חושש לריאות, עלי לנסוע לחדרה לשיקוף. תמוה היה בעיני הדבר, הייתכן שבבריאות שלי יש פגם? איך זה כל ימי הייתי בריאה וחסונה, וגם במשפחה שלי לא היה אף פעם מקרה כזה, למרות הרהורי הרבים בדבר, הייתי שקטה ובמנוחה גמורה, אבל עמוק עמוק בלב הייתה חרדה בלב בעומדי לפני המכונה. חושך מסביב, רק זמזום המוכר לי מלפני שנה, בהיותי בפעם הראשונה בחיפה לבדוק את רגלי החולה אז, לחיצות של המכונה וטיק טק, שכל פעם נשמע בסיבובים, לחש הרופאים וכתיבת הדיאגנוזה – נגמר, נשמע מפי הרופא: "ומה יש לי די", "לכי כבר, לכי", עונה הוא בעצבנות אשר פגעה בי ותיכף יצאתי.

אחרי מוסרי את המכתב לד"ר גולדשטיין, אמר לי שהכל בסדר, ואין כל פגם בבריאות, "אבל, בכל זאת אני מרגישה לא טוב ומה עלי לעשות"? נתן לי איזו תרופה בתקווה שזה יעזור, ומכיוון שאין לי חום אני יכולה גם לעבוד.

כעת היה מצבי קשה מנשא, לא כל כך החולשה הפיזית והכאבים, על אלה הייתי יכולה להתגבר בנקל, אבל המצב שנוצר סביבי דכאני מאוד, דאגות המטבח עדיין על ראשי, אם כי לאה מחליפה אותי במטבח, לעבוד אינני יכולה, אף על פי שהרופא קובע שלא כן הדבר. אני אוזרת כוח ומנסה עבודה יותר קלה, יום עבודה במספרה, כמה פעמים אני קרובה להתעלפות, הינדה רואה בפני שלא טוב לי, ומבקשת אותי לעזוב את העבודה, אך אני מתעקשת ובמאמצים בלתי אנושיים משתדלת לגמור את יום העבודה , למחרת שוב לא עבדתי, אבל משונה מאוד היה הכל, כאילו מצפוני לא נקי, הרופא אומר אפשר לעבוד ואינני עובדת , דמי כלכלה לא יסתדרו, אבל האם באשמתי זה? אינני יכולה בשום אופן, חולשה נוראה אוחזת בי וסחרחורת, אני נשארת לשכב באוהל, כי אין בכוחי לקום, לא מביאים לי אוכל, כשהרעב גובר בי אני קמה ויוצאת לסדר לי ארוחה, כשרואים אותי קצת להתהלך, שואלים: "ומה את מסתובבת"? וקשה לי מאוד לענות: "מפני שלא הביאו לי לאכול".

אחרי הצהריים לפעמים הוטב לי, מתעורר בי הצורך להחליף מים בצנצנות, להשקות את הפרחים. אני מפחדת לצאת, שמא יאמרו: "לעבוד לא יכולה, ולהשקות את הפרחים כן".

לאן שלא אפנה מבטים חשדניים אורבים לי, ולפעמים אני מרגישה כאילו שחודרים פנימה דרך יריעות האוהל. בפנים חם, מחנק, אינני מעזה לצאת, אינני יכולה להביט בפני האנשים, כמה נורא הדבר! מה טוב היה לו יכולתי לברוח מכאן, לאן? זה לא חשוב לי, רק להתרחק מהמקום הזה, איך זה לא מאמינים לי? האם נוכחו כבר פעם ששקרתי?

טוב לי רק כשהנני לבדי, אם כי רגש של עצב שורה בליבי על כי כה גלמודה אנוכי, ומשווה לעיני את מצבי לפני שנה כששכבתי לבדי ורגלי חולה. בימים אלה של עצב ובדידות החלטתי לחפש לי רע וחבר לחיים, כי הבדידות כשלעצה לא קשה היא, אך בתוך החברה מכבידה מאוד, הפעם מעורב הוא בחמימות, וסילון של אור מאיר דרך החשכה, כי שם רחוק לא ידוע לי עדיין באיזה כיוון יש לב שדופק עבורי, ויש מוח שכל מחשבותיו אלי נכספים, וזה חיזק אותי ונתן כוח לעבור על הכול.

בימים אלה באה אלי ברנדי [קרובת משפחה-ש.ג.], על מנת לנוח ולבלות כמה ימים באוויר המרענן של הכפר, כשהלכתי לקראתה לא הכירה אותי, כה ירדתי בגוף ומראה פני היה רע מאוד, אחרי יומיים תפסה את מצבי, אף על פי שהשתדלתי להסתיר מפניה את עמדתי כהיום, והשתוממה מאוד, השתדלתי ככל האפשר לא לגלות לפניה את מה שנעשה בי לרגל התנהגות החברה כלפי, וגם התביישתי בעד קבלת הפנים שקבלה כאן, בעוד שבעת היותי אצלה הייתי נהנית מכל טוב, אבל הייתי כבולה ולא יכולתי לעשות מה שעם לבבי.

כשראתה את כל זאת, אמרה לי לבוא אליה להבריא, כי כאן בשום אופן לא אוכל את זאת, אבל במצב רוחי הנורא לא העזתי לבקש חופש שמא לא יתנו לי, כה מדוכאת הייתי, אך ביום אחד נגשה אלי לאה ואמרה לי, כמעט בטון של ציווי, שעלי לקחת חופש ולנסוע מכאן, כי היא רואה שאין לי כל אפשרות להבריא כאן, שאארוז את חפצי ואסע עם ברנדי, למחרת הייתה צריכה הלה לבוא בכדי להתחיל בעבודה בקורס ולהחליף אותי, כי הוברר בינתיים שבמחסן בשום אופן לא אוכל להמשיך, ובכן פניתי לוועדת חברים, ובלי כל סירוב או טענה נתנו לי שבועיים חופש, נתן ידע היטב את כל העניין והבין לרוחי, ושלום פעם בדברו עמי יעץ לי לקחת חופש ולהתאושש, כי אלה שקצת הסתכלו בי ראו כולם שעובר עלי משבר קשה ולא אוכל כאן במקום זה להיחלץ ממנו.

בתל אביב הבראתי מהר מהדיכאון הפנימי. כאן ראיתי מה זאת אהבה אמיתית וכמה ברנדי משתדלת להגיש לי את כל הטוב והיפה, וגם יואל [בעלה] התנהג אלי כמו אח טוב. באווירה הזאת שכחתי מהר את העצב של הימים האחרונים, וקל וטוב היה לי בראותי רק רוך וחיבה סביבי, ברנדי לא נתנה לי לעשות מאומה והכריחה אותי רק לנוח, לעזרתה הייתה לה רגלי שהתנפחה והושיבה אותי לתוך כיסא הנוח. לא זזתי מתחום הבית את רוב שעות היום וגם בערב ביליתי על הגג בקריאה ונהניתי מכול המוגש לי, והייתי מאושרת שיש לי פינה בה אוכל לבטוח.

אחרי כמה ימי מנוחה שוב הרגשתי שלא הוטב מצבי הגופני, וחשתי שאין כאן עניין עייפות גרידא, אלא אני חוששת שמשהו יותר רציני, והמחלה ממש מתגברת עלי. בקבעי את זאת פניתי לרופא, שוב בדיקות, שקיעת דם וצילום רנטגן, הצילום כבר יצא לתאריך שהיתי צריכה להיות בו בקבוצה, אך הרופאה אמרה לי לא לחזור, ונצטוויתי רק לנוח, בינתיים היו גם כמה ימים בהם חשבתי שהכול בסדר, ניצלתי אותם לטיול יפה ל"שבע טחנות", היה זה יום נהדר ובשוט הסירה על פני הירקון לא יכולתי לחדול מלחשות את מחשבותיי על עיר מולדתי ועל הנהר בו חלקנו את רוב ימי הקיץ, גם בתיאטרון ובקולנוע ביקרנו בימים אלה. ביקורו של עקיבא [גיסה, בעל אחותה-ש.ג.] היה הפתעה נעימה עבורי ושוחחנו הרבה על ימים שעברו, הרבינו לדבר על אהבתנו הראשונה ועל השתלשלות כל הדברים ובליבנו אהבה אמיתית שבין אח לאחות.

יומיים אחרי הצילום מסרה לי הרופאה את מה שגילו, נמצאה אצלי מחלת ריאה במצב טרי מאוד, היא מסרה אותי לרופא מומחה, והזמינה אותי למחר, לבוא שוב.

ברגע הראשון לא תפסתי איך זה בא אלי וכיצד זה קרה? וקבעתי שזה בוודאי איזו דלקת קלה הבאה מתוך התקררות, שאלתי אותה למה זה כל כך קשה לי כשאני רק מנסה לעבוד? והיא אמרה לי: "מפני שאת באמת חולה".

"את חולה"? זה צלצל כה מוזר באוזניי! כאילו רק מרחוק שמעתי את זאת, ולא אלי ועלי מדובר, מבולבלת יצאתי מהחדר, וכמו שיכורה ירדתי במדרגות, אך עדיין לא תפסתי את משמעות המילים האלה.

למחרת הביאה אותי הרופאה לד"ר מאיר, איש נעים מאוד עם שערות שיבה, מעורר כבוד, בדק אותי, את הצילומים ראה כבר לפני זה, שאלני אם במשפחה חלה משהו על ריאות? ואחרי תשובתי השלילית, שאלני אם בעלי בריא? אמרתי לו שכן, "ולא היו לך יחסים עם מישהו אחר"? שאל, אבל באמצע דיבורו אמר: "סליחה, שכחתי, זה קבוצת אברהם", עניתי לו: "אין זה עניין של מקום, איפה שהבן אדם נמצא, זה תלוי בהשקפותיו המוסריות". על קבוצתנו ידע מביקורו לפני מכפר ימים בכפר עציון, רוצים שמה להקים בית הבראה. אמר לי שמחלה זו נרפית היום לפי שיטה מיוחדת של שאיבת אוויר לתוך הריאות, על פי רוב הריפוי מצליח, ובמקרה שלי יכול להבטיח ריפוי של 100%.

"ראיתי כבר הרבה שנשים זקנות וצעירות ממך, הבריאו והתחתנו וילדו ילדים, אין לך מה לחשוש, אחרי הטיפול שתקבלי יעבור עליך הכול כאילו לא היה, כי מצבך יוצא מן הכלל טוב, לעיתים רחוקות אנו מצליחים לתפוס את המחלה כול כך בהתחלה.

דבריו השפיעו עלי השפעה רבה, האמנתי בהם, ולכן גם עצם העובדה של מחלתי ואופייה לא השפיעו עלי, כי ראיתי לפני רק מה שאחריה, ששוב אוכל לעבוד, אהיה בריאה, ואוכל ללדת, מספיק היה לי זה, ומעומק ליבי הודיתי לד' שהרחיק ממני את האסון האמיתי והציל אותי מצרה רבה. ההכרה הזו חיזקה אותי ובעזרתה נשאתי את כל חומרת הדין ובסבלנות, ובכלל לא התאוננתי והשלמתי עם מצבי.

חזרתי לקבוצה, קבלו אותי בסקרנות, כל אחד לפי דרכו הוא, שאלו אותי ישר ובעקיפין, ולא היה נעים לכל אחד לענות, הכרתי על כמה אנשים מין חרטה ומבוכה, כאילו מצפונם לא היה נקי, בגלל החשדות שחשדו בי לחינם.

עברתי לגור לחדרה של לאה, כאן הכרתי אותה באהבתה ובמסירותה אלי, טיפלה בי כאחות, בימים אלה לא היה טיפול, והיא נטלה על עצמה את העול הזה באמצע העבודה וגם אחריה, אם כי עבודתה במטבח הייתה קשה מאוד לרגלי הסידורים עם המחנה.

לולי טיפולה המסור ונכונותה היה לי בוודאי קשה בקבוצה ללא עבודה וצורך בהזנה טובה. קשה היה לי מאוד עם אוהלי, כה מוזרה הייתה לי הכניסה לתוכו, כשהלה גרה בו, אבל הזנחה רבה מבפנים ומבחוץ, כמה יקרה הייתה לי פינה זו! משכן האושר שלנו, ימים מועטים בכינו להיות בו יחד, אבל רב האושר שנפל בחלקנו בעת ההיא, הימים האלה תמיד לנגד עיני ואני נושאת בליבי את זכרם ואת התקווה שיבוא הזמן ושעות באושר רבות תהיינה בחיינו, כפי שאי אפשר אחרת…

חבל על הפרחים, כמה זמן השקעתי בהם, ובאיזו אהבה טיפלתי בהם! הצטערתי בעיקר בליל שישי, מה נחמד היה אוהלנו באור של נרות שבת! תמיד הרגשתי בברור שהשכינה מרחפת בו וכה אהבתי לשבת אז אתך, רק שלושה ערבים כאלה היו, ובהעדרך קראתי תמיד את ה"איגרת" [באותה תקופה כתב לה מהבריגאדה "איגרות לשבת"-ש.ג.], וגם אז היית איתי.

מכוון שהייתי צריכה להיות בבידוד, לאה יצאה מחדרה לאוהל, נדדה ממקום למקום, וכששלמה בא, סחבו מיטות. לא פעם חשבתי: לולי היא, כמה לא נעים היה לי לתפוס את חדרו של מישהו, אבל כשלפעמים הזכרתי לה זאת, לא רצתה לשמוע. ידעתי להעריך את כל זה שעשתה לי, ואני אסירת תודה לה, בפשטות וכדבר מובן מאליו נעשה הכול אצלה, גם מנחם [גיסה-ש.ג.] התנהג יפה מאוד, התרוצץ וסידר את נסיעתי לבית החולים, וגם ליווה אותי.

אחרי כמה ימים נסעתי לבית החולים, ברגש מוזר נכנסתי לתוך עולם זה חדש לגמרי, עולם של חולים. שכבתי שם עם עוד שתי בחורות, אחת יותר מבוגרת, והשנייה צעירה, שתיהן סבלו על הכליות, לא היה נעים לשמוע כל היום את אנחותיהן ותלונותיהן, בעיקר הצעירה התאוננה הרבה והכבידה מאוד על סביבתה. לא פעם הרהרתי: למה אנשים אינם יכולים לסבול בשקט? או כאבי כה קטן לעומת כאבם, שאינני יכולה לתפוס את זאת? נדמה היה לי על ידן שאני בריאה.

למחרת לכניסתי נעשו כל מיני בדיקות, מכל איבר שרק מפריש משהו לקחו לבדיקה, שהיתי שמה ארבעה ימים, יום שלישי היה ט' באב, את "מגילת איכה" לא קראתי, כי לא היה לי תנ"ך, אף על פי שהבאתי במזוודה, אך האחות שמסרתי לה אותה לא הייתה שמה, זאת הפעם הראשונה מימי ילדותי שלא צמתי. קראתי באותו היום מ"אורות הקודש" [מכתבי הרב קוק זצ"ל-ש.ג.], וספר קטן ממהדורת "על המוקד", ה"איכה" של ימינו, שבר הגולה של ימינו כשברה של ירושלים אז. זכרתי את היום הזה בבית, בו התאספנו, ובישיבה על האדמה – קראנו את "איכה", זכרתי טוב את הסיפורים ואת אגדות החורבן, רושם מיוחד עשו עלי, בעיקר כשהסבתא קראה אותן, והיום – כל זה מה שחשבתי לסיפור, כי לא יכולתי להאמין באכזריות כזאת, או אם גם האמנתי, ידעתי שמאורעות כאלה יכולים היו להתרחש רק לפני אלפיים שנה… כל זה מתחיל עכשיו במאה העשרים, בתקופת הצביליזציה ושיא הברבריזם עם אחינו היקרים בגולה, שלוליות דם, רעב והרס עוד במידה יותר גדולה.

הימים לאחר בית החולים, ימי מעבר וצפייה להעברה לבית הבראה, בהיותי אצל הרופא הבטיח לי שבעוד זמן קצר יהיה מקום בצפת, ובכן חיכיתי ובינתיים כל שבוע היה עלי לנסוע לתל אביב לקבל טיפול.

עברו שבועיים שלושה, במשך הזמן התרגלתי לחיי הבטלה, אבל את הזמן הפנוי לא ניצלתי למדי, הרבה זמן ולפעמים ימים שלמים עברו בשינה.

היו לי שיחות רציניות עם לאה, לא פעם שפכה לי את ליבה, בגלל אדישותו של שלמה ועסקנותו המרובה, כמה מעט זמן הוא מקדיש לה, יעצתי לה להשתתף ביותר התעניינות בענייניו, על זה ענתה לי שניסתה לא פעם, אבל שלמה לא היה איש המשתף את מישהו, וקשה לה מאוד להשלים עם זה, שהכול תמיד יהיה ככה.

ברגעים כאלה תמיד חשבתי על יחסנו אנו, כמה יכולנו ללכת יחד בכל, ואילו היית כאן, מה יפים היו החיים, בוא תבוא עוד גם שעתנו!

באחד הימים שהייתי בתל אביב מסרה לי הרופאה שרוצים לשלוח אותי ל"מעברים", זה מוסד של קופת חולים, ע"י רמתיים, בו נמצאים מבריאים וחולים קלים, בשבילי זה יהיה יותר טוב, מפני שבצפת או מקור חיים זה בית חולים והאווירה יותר קשה, מכיוון שיש מקום פנוי אוכל בקרוב לנסוע, רק צריך לסדר את הצד הטכני.

שבוע עבר, והניירות שלי לא סודרו בגלל עיכובים של הפקידים, בראותי שזה לא מסתדר החלטתי לנסוע לתל אביב, חששתי בדרך שד"ר מאיר לא יקבל אותי בלי הזמנה, בתחנה פגשתי את חביבה, באה איתי על מנת לשאול את הרופא על מצבי, להפתעתי הוא קיבל אותי בסבר פנים יפות: "בואי בואי חבובה, אנו כבר מחכים לך", התרגז על שלא סדרו לי את העברתי, אמר לי לא להתרוצץ יותר, לקחת אישור מהקיבוץ ולנסוע ישר.

ובכן ארזתי ונסעתי ביום רביעי, הרופאה מסרה לי אי אלו פרטים על המוסד, ואני כבר סקרנית – איך זה נראה? איך יראה? כמו שיראה, אני מקווה ששהותי שמה יואיל לבריאותי ואחזור משם בריאה.

ובאמונה הזאת דרכי וכניסתי למוסד זה.

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s