ב"ה כג' שבט תש"ג
יומן זה על שום מה נכתב?
בכדי לאחות פרקי פרידה ולהבקיע דרך לשחר הגאולה, עלים הם בקירות אדם עברי, גבר ואישה החותרים ליצירת קן משפחה במולדת, הננו עומדים בפתח אוהלנו בחרדת קודש ובתפילה חמה על אהבה, שלום ורעות.
הורנו ובתנו, יד צר בם שוחטת בלי רחם, ומסביבנו חומות דווי, חומות גטו, ובתוכו קריאת נקם, זעקת דלים מזעזע וקוסם אגדה טראגית על חיי גבורה וכבוד.
אזי רבו השתיקה והתוגה בעצם יום חגנו. חופתנו תחת שמים דוממים, תוהים, סימן אמונה עמוקה – לא לשווא! אזי מלא הלב רחשים והתסיסה רבה, לא ישיבה בפינה ושלום, לא עת מרגוע לנו, הננו בלב משברים וקרבות.
הננו חייל וחיילת מתנדבים לשירות חזון ותחייה והולכים בנתיב המאמץ הנאור צמודים ודבוקים במשמרות. לילות שמירה בחופים וימים הורי סער וצפייה. פרידה מקוננת בבתי הנפש, אור עולה מן האופל ושיר צנוע של חג.
איך לא להשחיל את חוטי הערגה הזאת במחטי הימים?
איך בכל זאת להניע את השתיקה לנודד ולדווים?
ואנו בפתח חייו המשפחתיים, ואנו בפתחי ייחודנו. אמרתי: "טוב להירתם בעגלת ההתאבקות"!
ואולם תזרח השמש – – –
*
סתיו הורה דמים, גשום, דולף בשדות, נבטו הזרעים, ירק במרחב ולבלוב. רחק תכול עמוק, סודי, והדים מהנצח העולמי, נוגה כוכבים, ורזי-יה, הננו בברית הקידושין, הרי משכן זה מלא חרדה, הרי הננו מתפללים: "מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל".
מה טיבו של אוהל זה? ואמרנו: אי קטון שקט בסער, אנדרטה לבקשת אל, משכן סליחה ואהבה, וחג, ושבת, וחתירה למימוש חלום המשפחה הישראלית במולדת, ודפים אלה כרובי הנפש.
… היה פתוח לכל … היה קולט הכל והיה לומד מכולם.
הקדרות רבה, היה זוהר ובהירות, היה שמש מקרינה בתוכנו, כלי נפשנו בנו מוברחים במסירות, היה משמיע בקול דממה דקה את רחש הפגישות במרחקים ואת פרודות חדוותנו בפרידה ארוכה.
אולי יאירו נרות חיינו לפני החברה?
אולי נאירה באור השבת?
רבה העבודה וחלל ריק מלא חולין: – נלבש בגדי תפארת וחג לקראת מלכת החופש הפנימי בהליכת דורנו האומלל, בואי שעתנו ממלחמה – ושלום? רק שעת לבטים תוך אמונה נפקדה, וחיינו באביבם מול התגוששות אומות, ושחיטה מזמור בהתאבקות.
… היה קדוש עולנו נוכח הזוועה … היה שקט משכננו הדל וייחודנו היה מאיר.
על מפתני תפילה: היה מקום לווידויינו הגדול, וידוי למען החיים כלפי קדושת הקיום וקדושת האדם. ספר ימים ולילות של גבר חייל עברי חרד ומלב אישה ישראלית בדרכה לאם. בדרכנו יחד, מתוך הפנים, הדים ממתכת, צלילים צלילים של ניגון. תהא כתרבותנו מתוך השראה חתומה האמת באור ובקדושה – אמן.
*
הרי את מקודשת לי…
פעם היה הקניין בשווה כסף, האדם הקדמון העריך את הפרוטה ולכן מובנים הקידושין כדבר הכי יקר בזמנו. בימינו אין ערך לכסף, אין גם ערך לדברים ולעדות, יש טבעת אחת ושמה: אמת, ערכה אהבה טהורה וכנה.
בטבעת לבי אקדישה הצעד
בכל הקדוש בלהט וברעד
ישותי רק באחת
בקדושת האהב
והיא הלהב
והיא הטבעת
*
פעם היה ערך למילה, האדם הקדמון היה מאושר ביכלו לדבר ולהתקשר עם הזולת, פעם היה האדם כומה להד בחיק התבל האלוהית, והיום המילה זולה וריקה.
– היש תספר את חיי הנפש? לכן "לך דומיה תהילה".
– ויש אם יפרוץ הנוב את חומת השתיקה אזי בשפת דממה, חרש, חרש מתהום העבר עולים צלילים –
הרי את !
כנס בים האופל
קידשתיך בזיק נשמתי
ה – לך טבעת חיי העולים!
היא כטנא הכוסף
כגחלילי אמונה
וידי כמפרשים
לסירת הקדושה
*
פעם הייתה האישה כרכושו של גבר קנויה, פעם הקניין והקדושה היו כלפי האישה מכוונים – מקודשת לי! כך אמר הגבר, ואנו כמחדשי אור העבר הלאומי נאמר גם בשפת אנוש בכלל נהיה מקודשים! אין בעלות פרטית ושולטת, יש חוק גבוה של קיום המין, וגם הגבר כמו האישה מצווים לקדושה.
הרי אני
הרי את
כאחד!
קחי את כולי
הנני!
כי את לי
כי בי.
שקט ספוג תרועות אושר
– נצחה אמונתי בטוב!
לא שיקר הנצח
יש כוח לאור!
מלבך יופי של בת ישראל
שופע בתפילות
ומנוחה נסוכה על פניך כחג
קוסם לשמך והוד.
הדסה – את לי – – –
ואני לולב בסוכה
אני ענף מעץ לקוח
לחג.
יש טבעת לי בצד
יש בגוף לב רעיה
יש – – –
יש קדושה.
כחותם חרות בליבי
"מַ ל יָ ה "
את היית לי
הרי את!
קחי את כולי
הנני !
כי חג בי
כי את בי…
*
ליל אתנו, שקטה הסביבה ונגמרו הריקודים, הננו יחד – הנשב באוהל ולא ננדוד? כך שואל הלב בתמיה. הננו לבד, ויש שפת רעדים לישותנו זאת, נעיר הליל, נעבורה חצות, אשמורת אחרונה לבדידות – מחר!
בלילה הזה סופות מנשבות… אחרי חצות מסתער האושר על העמדות האחרונות של הבדידות – נצא אל שחר לקוות!
בחצות אל מסתתר, עובר על בהונות מוצאי תקופות ודורות
בחצות שעת ייחוד קדוש טמירין קידושין בלבבות
תבל בתום חולמת על שחר יש אותות בחופים!
ואלפי כוכבים בתכול לנתיב
חצות! לניב
לגיל
אנקת עולם צווחת ביקום לשיר
ושתיקה אילמת וכלום…
הגם זה חצות? עתה שעת רחשים בליל.
אל בסתרים בתחינה מתעטף
שעת פרידה מאהובות הצר גם לאל
שעת חילוף משמרות על רצח, על דם?
שעת יתמות ומרי
הלב מתכווץ בדכי אולי הד ממרומים יבשר כעת
חצות – – – על נס חצות הבא לגאול?
כן ליל אתנו.
*
ושבילנו בשדות הילקוט יעגם
למה הם עדיין אינם?
והאקליפט יבכה בכוה
עצוב יהי במרחב לבדו?
ליל בכל.
כ"א בשבט תש"ג
במשעולי עציון 