ב"ה כ"ג בשבט תש"ג
היום הגדול, ככה נקרא ליום ערב-שבת הראשון יחד. העלאתו או הורדתו של הזמן נתונים בידי האדם, אין זה אומר שהזמן אינו קיים קיום עצמי, השבת קיימת אפילו אם אינך מכיר בה, כך אומר הטבע, את זאת מעיד האדם בקיומו הוא, כ-ל"ו הנסתרים שעליהם (בתור מינימום הכרחי) קיים העולם, רק השבת (בתור מינימום הקדושה והמנוחה) מזינה את ימי חיינו. – ערב שבת! בעבור בתינו ונפשותינו. הכנסת המלכה קדישא – שבת שבת …השבת קיימת, אתה קבלהו, כי ממך תלוי אם נפשך תשבות בּֽיִתֶרָה. "התנערי מעפר קומי, לבשי בגדי תפארתך עמי"! תפארת ייחודנו לייחוד עם הקדושה, נצאה לקראת המלכה ברטט.
-יש ביטוי המשקף את החולין, את הריקנות, את השעמום: "להרוג את הזמן", אדם משתוקק לרדוף את ימיו, לקצר את חייו, ובכן להרוג את הזמן, לאבדו. העיקר: הסיבוב, המשחק, – משחקו של הגורל!
הקמצן משחק בכספו, בכדי לסתום את חור נשמתו האפורה. הרוצח רודף אחרי טרפו, כדי להרוג את עצמו, את צלמו.
בעולם של הרג, של שעמום, של ריקנות הננו, העיקר: הלאה! הלאה! הלאה!
– כולם רודפים את הימים, ואנו עתה ערב שבתנו, בתוך מערבולת: להחיות את הזמן!
כל רגע, כל דקה – קדוש! קדוש! קדוש! – אל תרוץ גלגל ההריגה! – לאט לך סער! להחיות, לשתול, להצמיח ולאהוב.
עתה שיר לנו, שיר הקודש, מאהבה מנוחת נפש, מערגה "אנעים זמירות ושירים אערוג …", שבת לנו – – –
*
אור נרות כרזים אחרונים מהרג ניצולו "קומ-זיץ"
ואנו אודים מוצלים … "טהר לבנו לעבדך באמת", זאת הבקשה, זה שירנו.
דמעות בעינינו, דמעות חג חמות יוקדות יפה לדעת שכולם אתנו הערב – "קומ-זיץ" בלע"ז
כי פני אלו-הים בקדושת השבת. העיקר התפילה: "וטהר וטהר לבנו…",
גם השיר לבד לא חשוב,
החום שבו, הנשמה הלוהטת,
הנפש הנערגת לטוהר.
*
השכמה – בעלות השחר, כרגיל מקובל לנוח בשבת, ככה במיטה, אחרי שבוע של השכמה עם שחר, אנו היינו רגילים לקום מוקדם – דווקא בשבת לא צריך לישון, נקומה נקומה שבת היום – "מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לד'…".
ב"ה כה' שבט תש"ג
חוגנו המשפחתי, הנה מצטיירת התמונה: מנחם [אחיו], רבקה ועקיבא [גיסתו וגיסו] ואנו, כמובן שמורגשת בתוכנו היעדרות של אבא ואימא, אחים ואחיות, אי שם… מתגוללים ענפי משפחתנו, בעיקר רחל אי היא? ידעתי רצונך להיותם מאושרים, גם אני אתן את מיטב כוחי להביאם יחד, את הבית השלישי, בחגנו הקטן.
חגנו המשפחתי, באהבה ובחום הנני מבטא את זאת. התבהרו השמים קצת מסביבנו, לאות יהיה בערב הזה, להתחלה של קיבוץ, של פגישה תדירית.
מוצאי שבת עתה, "המבדיל בין קודש לחול", לחולין כזה של משפחה, של רגעים נעלים כאלה! – הבדל אבל איזה? "והכוכבים בלילה, שבוע טוב"!
*
צריך אטימת כדי לא להרגיש את הקדושה, צריך להיות בוּר כדי להישאר בשוויון נפש מול נרות שבת.
ידיך הלבנות ככנפי חג פרושות
ונעלה מכל – תפילתך על הנרות.
*
כאמה…
הנני נזכר
רעיה נר מדליקה ומברכת על שבת
ובי דמותך עולה חיה
הנני נזכר דווקא בך.
לב עבריה מייחל לוחש
אוצר לעם מתנת אל.
כאמה אז…
אלו-הים שמור ביתנו!
שמור מצער ומעצב
ממחלה ומרעם
חנן רחם אבא!
– שמחה נקבל את החג.
למחנה
ושוב נפרד הפעם, פרידה אחרת, פרידת משפחה בלתי נפרדת.
שלום רעיה! התפקיד קורא! להתראות! להיפגש! שלוום, שלום וברכה.
במשעולי עציון 