לך אין צורך במילים
לך אין צורך במלים חיית
את כל הדברים הטובים ואת אלה
שהיו רחוקים משמחה. שכנתי בצלך
כבמעי הדג שבמצולות השכחה, אך
לא ברחתי משליחויות שאין מהן מנוס;
רוחך שם מעל ראשי כלווין מתוחכם
ושובי – שי לך, מתן.
יחדיו עברנו את גשמי הפרידה ונצרבנו
במפגשים ככרמים לעת תמוז. האש
הבדידות והאכזבות היו לנו
שדה-קרב ושמי-התקשרות. כעננים
קרבנו רדופים זה לזו ונקשרנו
נכנעים לרצונו השליט להרעיף בתום
מה שקבלנו מידיו.
בשעות המבחן בקשנו תמיד לעמוד צפופים
בחלל, כדי לגלות כל קרן-אור מפויסת וכל
רמז-קל של רחמים, עת יפוג חרונו
ויסלח.
לך אין צורך במלים חיית אתי
במעמקי החושך בהם הן נבראות להאיר. נודה
כי גם אם קימץ בהענקות האושר לא נוכל
לשכוח את האון שנתן לנו להתגבר על
סופות השלג ומצוקות הכאב. היינו
שני משולשים שווים במסגרתו המעוגלת של
התואם. שהחיינו, כי נתן ולקח בכל עת
כרצונו. השובך שלנו נקי מחובות ומרופד
בצבעים היפים ובצורות המשוכללות. אזי
נמשיך צמודים כנף אל כנף, כיונים
נשב קצת וננוח, כי כה ירוק מסביב
(עדין לא עקרו את כל עצי היער)
ואחר-כך נעופה.
ש ע ת-ר צ ו ן
והשרב עוד לא חלף, אך ענני האבק המתפוררים
כעשן השוקע למלוא רוחבו עול האופק,
מבשרים כבר בוא התרחשות שקופה כמגעו של
המכחול בבד. יש מתח מעורר מסביב וצפייה מושחזת
כחלמיש למה שיבוא בעוד רגע ויקרע
את לבו של החלל המחריש.
ואפשר כבר לקלוט בבירור לחישה שברירית וכושפת
הנעה בהיסוס מרעיד בין הפעמון לענבלו
ובי ן הכחול ללבו.
וכל העצים הקשובים בצדי הדרך וכל
האבנים החולמות בבתי העלמין
רוצים לדעת, אם נולד השיר.
והשעה הזו המתעגלת ומכחילה בנדיבות
כוספת נוגעת בשולי הירוק הנם והעצל
ומשב קל, כתנועה צוהלת, פורש מן ההרים.
– אבי,המותר כבר לדבר? האם זו שעתי
היעודה לפרעון חובותי הדחוקים בזמן?
כולם לוטשים עיניים צמאות ושרוכות כדין
ומטים אוזן גוששת וספקנית לפסיעותי המאוושות
בין המעקשים במשעול הרץ לסגול המסמיק.
כולם רוצים לדעת אם לא יעצרוני שומרי הגבולות
ואם בודקי התעודות לא יצמיתוני במעברים, הן
יש סייגים שלא שמרתי ומילותי הדלות
האפילות העונות זכרי-אש ועקבות דמים.
וכרמי שלי האבל והזנוח בין הכרמים.
הו, מנחתו הדלה של נודד השב מדרכים משובשות
וארוכות-טווח, כתמי-דם שהשחירו בנפשו כבדים
כמשקלות וצורבים כחותם מלובן. היוכלו
רגליו לעמוד בנסיון עד צאת הכוכבים?
והערב צנח עטוי סגול מחושמל והענבל
נעקר ממקומו והתרונן בגלין-גלן משתולל
בדבקות שאין לה אח, כאילו כבר השחר הנץ.
– ברוך הנותן ליעף כוח לשוב ולכואבים לדבר!
והמחוגים שבלב האיצו מרוצתם להתפרק מאלמן
ובברקו הנוהר של התרוג המתאדם ונאכל
הגעתי למפתנו המשחיר בליל. וכדי סדק-צר ודק כנוצה
נפתח על צירו שער הרחמים ומניפת קרני-האור
החוורין והדועך פרשה לרגלי את רשתה
במקצבו של שש. ידעתי, זו שעת-רצון.
הגעתי למועד.
במשעולי עציון 