מכתבים אל ומהשבי בירדן.

מכתבים אל ומהשבי בירדן.

לעיתים נקרא שאול – אהרון בינדר, לצורך הסוואה, שם זה הפך גם לשמו הספרותי.

9.6.1948

 . KEEP WELL. WE ARE WELL AND WISH TO SEE YOU. SHIMON, HILI, GREETING FROM RIVKA.

.MENAHEM BEN MOSH

–

–

14.6.1948

  !MY DEAR

I am healthy and well. Menahem visited me. I wait letters from you. Write what you need. Many regards from to all.

Your's with love. Hadassa.

–

. RED CROSS CAMP

MAFERAK TRANSJORDEN.

ARON BINDER.

WAY DID YOU NOT WRITE TO US? I AND MY FAMILY WISH YOU GOODS. MENAHEM.

–

MY DEAR HADASSA!

YOUR LETTER OF 48 .8.10 OBTAINED. I WAS GLAD OF THE TIDINGTHAT. THE LIST WAS PUBLISHED, IT IS APITY THAT SHAULS MATTER MAKES NO PROGRESIS IKAEL IN – EDER? WHERE IS HANOCH, NATAN, JHUDA? WHAT DO THE WOMEN DO? WHAT WAS YOUR DECISION ABOUT YOUR WORK? WHY DO AKIVA AND MENACHEM NEVER WRIT? WHAT IS YOUR ATTIDUDE ABOUT THE PLANTS OF THEKVUTZA? I AM WELL. RECIVED THE PARCEL, THENKS!

REGARDS EVERYONE.

YOUR'S ARON.

27.6.48

–

Dear Rachel and Akiva!

I hope you are allready informed thet I am in jorisom.

I wrought many times to Hadassa but no reply followed.

My be you can inform me about her. How are you? I am well.

Heartly regards. Your's.

Aron Binder Ostroviez.

p.o.w. camp

P.O.W. CAMP

H.Q. ARAB LEGION

RED CROSS

27.6.48

–

DEAR HADDASA!

I AM ANKIOUS THAT TILL TODAY I KNOW MATTING ABOUT YOU.

DO YOU STILL SMELL BY FELDMAN FAMILY?

HOW ARE THEY AND HOW IS ALL OUR RELION'S?

I FELL WELL. I WROUTE TO AKIVA AND MENACHEM.

,ABOUY OUR FATE YOU CAN GET INFORMATIONS BY R. DAVID COHEN

FATHER OF SHEAR-YASHUV.

.SHALOM TO EVREYBODY

YOUR'S.

ARON BINDER.

P.O.W. CAMP

H.Q. ARAB LIGION

CROSS RED

4.7.48

–

!MY DEAR

       .I VISITED BRUNY, ISRAEL ALL WELL, DIARY WITH ME. I AM HEALTHY

 RAY-X PHOTO GOOD.

 BEST WISHES TO YOUR BIRTHDAY. REGARDS TO ALL.

WITH LOVE YOUR'S. HADASSA.

29.7.1948

–

MY DEAR!

I AM HEALTHY AND REST NOW. ALL ARE KIND TO ME. I GOT MONY FROM ZOFEH. WRITE  MUTH IF POSSIBLE. YOUR'S WITH LOVE.

 HADASSA

–

(מכתביו של שאול מהשבי, הוטמנו בקופסת פח והועברו ע"י פצוע)

2.8.48 [כ"ו בתמוז תש"ח]

(להדסה רוזנברג, רטיסבון)

הדסה יקירתי!                                                                                                               .

תודות רבות על המחברת והחבילה. עדיין לא קבלתי ממך מכתב. מנחם כתב לי פעמים, עניתי לו וגם לעקיבא כתבתי. נא – הצילי את היומן.

שלומי טוב, הפצע מזמן התאחה. אני בריא ושלם. זכרי את חובותיך ושמרי על הבריאות. הודיעי לברוניה עלי. מה שלום כולם? אני מקווה שלא עזבוכן לנפשכן.

אני מתפלל לשלומך כדרכי, נראה ששוב לא נהיה יחד בחגים ועל כן בהזדמנות זו אני מעביר לך את איחולי החמים; קץ ליתמות ולשכול ולשפיכת הדמים; ראשית נוחם ופדות. מלאה סאת הייסורים, אך שוב מקביל להם קרו נסים רבים. התעוררי והתחזקי!

שלך בכל לב.   שאול

 

רק לבי עודו בר, ידי נאלחו

במורסת פצעים ורמץ פרצות,

במשמוש פגרים בחום טפחו

שמלאו את אפי ריחות רעות.

 

הפה שנשקך עבר מרי על שפתותיו,

קלל יום וארה לילה תדיר.

עיני זאביות ננעצו בשמיו

– אל הראיני יפה, תקראיני יקיר!

 

רק לבי עודו בר, רק הוא לא חטא

ושמר אהבתו וכמיהתו נצר,

על משואות כבויות אשו בער.

 

אחרי הקרבות כנידוי בבוא יום

טבלתיו מפרכס במצולות החזון,

עת שחר הפציע עקדתיו ברון.

–

hadassa reich

mikve-israel

tel-aviv p.o.b. 185

my dear hadassa

I rcived your letters of 22,29.9 where you are? asking my opinion of your arrangment.

i can't supervise you anything frome here. Do us you like! try to arrenge yourself temporarely and can your health! Do you see the people of the "kvuza" how are they? and what they planing? I have any plant yet. Where is Hanoch, Natan, Yhuda? How was the snap you sow ? I write to you by every dccasion . Way do Menachem and Akiva never write? I got the parcel . I am o.k. Regard everybody. I shake you hands for all you'll do! your's. Shaul

11.8.48

–

1.9.1948

!MY DEAR

I RETOURNED. I REST WELL. THEY OFFERD ME WORK AT OFFICE IN YAKIR, ALSO AT MIKVE-ISRAEL. WHAT DO YOU PREFERE? ALL RELATIONS AELL, HEARTHY REGARDS. YOUR'S WITH LOVE. HADASSA.

–

hadassa reich

mikve-israel

tel-aviv p.o.b. 185

My dear Hadassa! The "SHOFAR" ananneed the oproaching of the holydays. The days are shortning and cooler. We got lamps which enables me to study even at night. Till to day no more letters arrived. Did you send a snop? Send please some written – books! How are you? Pass over my greetings everyone. Let it be the last year of our departure! et your of peace and hrightness! your's Aron Binder.

p.o.w. camp H.G. ARAB LIGION. RED CROSS

12.9.48

–

1. -HADASSA REICH

108.TEL AVIV P.O.B

! MY DEAR

I ARRIEVED TO MIKVE ISRAEL. I LEFT THE COMPANY. WE ALL ARE WELL

DID YOU GET THE PARCELL? WRITE WHAT YOU NEED. REGARDS FROM ALL. YOUR'S WITH LOVE. HADASSA.

–

 

!MY DEAR

WE ARE WELL. DID YOU RECEIVE MY LETTERS? I AM WAITING FOR THET OF YOURS. I DID NOT DESIE STILL WHERE TO GO. A HEPPY NEW YEAR TO ALL

YOURS WITH LOVE.

HADASSA.

14.9.1948

–

 

!MY DEAR

  I AM WAITING AGAIN FOR YOUR LETTER. DENCILS SWEETS CAKE, A PHOTOGRAPH. I VISITED BRONYA, ALL ARE WELL. HAPPY NEW YEAR! YOUR'S WITH LOVE. HADASSA.

22.9.1948

–

MY DEAR!

I DID NOT RECEIVE YOUR LETTERS. I HAVE SEEN THE DICTURES OF YOUMY OCCUPATION UNFIXED STILL. I AM HEALTHY. WHOLE FAMILY WELL.

MANY REGARDS AND BEST WISHES TO NEW YEAR FOR ALL OF YOU.

YOUR'S HADASSA.

29.9.1948

–

MY DEAR

!MY DEAR

 I AM GLAD YOU ARE WELL. YOUR LETTER FROM14.9.1948 ARRIVE. BLOOD OF MACABIM PUBLISHED. BEST WISHES TO ALL OF YOU. I AM SORRY THET THE MATTER OF SHAUL POTSPONEDWE ALL ARE WELLI MEET ALL OUR RELATIONS. BEST WISHES TO ALL OF YOU.

YOUR'S WITH LOVE. HADASSA.

8.10.1948

–

11.10.1948 [ח' תשרי תש"ט]

הדסה יקרתי!

אתמול קבלתי שתי חבילות ששלחת, תודות רבות לך מקרב לב, ובעיקר בעד הצילום.

את פרשת האסון וודאי סיפרו לך שרה ופנינה שחזרו מפה, אכן כעת זועקים "הם" כפי שחזיתי זאת במכתבי "לרע בשעה מאוחרת" [מופיע ברשומה – יומן המצור, אדר א' תש"ח-ש.ג.]

תיארתי לי שתצטרכי לעבור למקווה-ישראל, אך עד היום איני יודע דבר על מצבך, ההנך עובדת, או אומרים כפי שזה מקובל "עם שאר נשי השבויים", גם על מצבן של האלמנות והיתומים הייתי מאוד רוצה לדעת. עד היום לא כתב לנו איש מאלה שנותרו בארץ.

למה השתיקה הזאת? הקרו איזה אסונות גם שם ביניהם? הודיעי לנו הכל! אתמול נודע לנו שבונים בתים בשביל האלמנות והיתומים בקיבוץ יבנה, הנכון? הנשארו שאר הנשים והחברים יחד?

שלומי לא רע, כמובן שהדאגה למחר אינה מרפה ממני אף רגע, הדבר קשה מאוד, בעיקר מדאיג כעת בואו של החורף. הספקתי לרשום איזה דברים קטנים – כעין אבני זיכרון לרֵעים אומללים.

הקבלת את המכתב? אייה חנוך?

באם מצבך דחוק אל תחוסי על הכסף שמגיע לי מעיתון "הצופה". עשי חשבון מדויק לפי התאריכים והתעשרי בכסף עד יעבור זעם.

לא אדע מה יכול לקרות מחר, אך אין מין ההכרח לדאוג לנו במיוחד. לעת עתה לא חסר לנו דבר. ישמורכם ה' ואותנו גם להבא.

ממנחם לא קבלתי דבר, מה שלומו? וברנדי ויואל וילדיהם? ישראל וברוניה? ובעיקר מה שלום עקיבא ורחל ורבקלה?

את ראש השנה חגגנו בחברותא והיה די עצוב, מחרתיים יום הכיפורים.

אני מאחל לכולם ולנו גמר חתימה טובה – יאמר לשטן די! התפללי כמונו אולי יתרצה?

יש לציין שהאסון הגדול הזה, הכרית הרבה שורשים של היהדות הדתית ושאלות אלה הפכו לנו ללחם-חוק, רחוקים אנו מהמציאות המשכיחה את העבר ועל כן נזכור ונדאב עד היסוד.

זה הכל מה שאפשר לכתוב בפתק הזה, השאר אגנוז ליום בו נפגש ופה אל פה ונוכל לגלות את האבן מעל הלב.

[…] ולך חזק. עוד נתראה ונפגש, אין זאת כי גם לנו עוד תפקיד בדור נבוך זה להיאבק על הטוב , הישר והיפה. שלך לעד. שאול

–

ב"ה ערב יום הכיפורים תש"ט [ט' תשרי] 12.10.48

– יום הדין ממשמש ובא, בינינו כבר שוב היחסים קולקלו, במשך עשרת ימי התשובה לא פעם הטחנו זה מול זה האשמות והשמצות. אין גם פלא שהיום השטן מקטרג יותר מתמיד. הנה התחיל לטפטף והפחד מפני הרטבת ה"חפצים" גבר על פחד החטא, על איסור החשדות, הוי אדם! יסודך מדם ועד סופך לדם, ודמו של כל אחד תמיד יותר יקר, תמיד יותר קרוב.

– היש בסליחה הזו, הנעשית כל שעה וכל רגע, כדי לתקן ולצרף? האין היא מקלקלת לאלתר מה שעלול היה לקרות פעם, כשהאדם יתפוס את שגיאותיו ויסלח ויבקש לסלוח לעוונותיו? מועטת החלחלה, כמעט שלא בנמצא רטט וחרדה בכל המחנה הגדול הזה. הזקנים בקצה דרכם מפחדים להציץ אחורנית. בצלאל הוא כתב האשמה נגדם, ולא היה ברוחם להיענות לבקשתו, להאמין ולחיות באמונה שלימה, והצעירים היו מדאיגים ביותר, בגיל כה צעיר, בימי הנעורים, כשהלב כולו מלא תפילות לעתיד המקווה, יובש כזה, וקיום מצוות חיצוני כזה? אני עצמי, אמונתי לא התערערה, לא! אך גם לא מצאה את אווירת החיים ויקוד, בכוחות עצמי אצטרך לחממה, להלהיבה ולצרפה. בודד, בודד אהיה פה, בחשבון השבי. צילומך שאיתי ישמור עלי, כי אקיים את תפילותיך לקוות, כי צפון לנו המשך יפה על אף הניסיונות הקשים. יותר מזה – יש בניסיונות עצמם גודש של חסד, ניסים, שירה, אמונה, אהבה ותום.

יום גדול בקע בארץ, יום מימוש חלומות של דורות רבים, פה עדיין קשה לי לראותו, כה הרבה גופות מוטלות על מפתננו! אהיה אתך בתפילתי, שלא תמיד תואמת את זו שבמחזור, במקום חרוזים ומליצות, אחרוז את דווי חיינו ואת האור הזורח מאמונה – לא עורערה במבחנים. ייתן לנו ה' להיפגש שוב ולעשות את רצונו, את רצוננו, להקים בית טהור מחשדות וחטאים, מוברת סליחה ואהבה.

הסופה בחוץ משתוללת שוב, הכול מכוסה באבק, איך נוכל לקיים את התפילה מחר? לא הרבה יהודים יתנסו הפעם להתפלל תוך ענני אבק סערה, חום וקור, וטוב שרק מעטים, זאת נחמתנו היחידה. שנת תש"ט היא לנו, חותרת לחוף מבטחים וקוממיות, שוטי בלב הנצח והביאי במפרשיך תקווה, כי יום השחרור  בא וקרב .

שעה 4 – כבר החלטנו להתפלל באוהלים, בגלל הסערה והאבק, והנה הזדרח בחוץ, הסערה שככה, הנה שוב הפתעה ובזמן נוכל להתפלל ברוב עם.

גמרתי את "דמויות מנצנצות", לשאלתו של שאול אש עליהם, אמרתי: "התפרקות" של משורר על משירים, אך לא ביקורת, והנה הוא תקע לידי את "קול מדבר" לוולפסקל. בפתחי את השיר הראשון, בקעה עלי שחר השירה הדתית.

– הן עדיין לא שרתי את שירי, את שירינו, הן זאת הדרך, בפשטות בתים. יש למדבר הזה תפקיד, שוב באתי אליו, בכדי לקיים את מטרתי. תן לי ה' כוח, תן לי מילים כנות, ואוכל לתת מה שקבלתי, זאת תפילתי, ואף יותר משקבלתי… כאן צורפו הניבים בכור נאמנות. יש למדבר הזה תפקיד.

חתימה לך ולכל בית ישראל! (הצלב האדום בא).

במכתבך מלאה הכוס הפעם, כיונה בודדה לא תדעי את מקומך ונתיבך כמוני פה. התפילה עברה ואתה הרצינות, שוב הרוח בדוחה על פני כולם. שירי וולפסקל היו התגלות לפני, בוודאי מועטים יודעים את קולו המדבר, כמה אמנותית והכרתית פה הגובלים עם הנבואה, על פיה אני שוב מגלה את יסודות השלום, כל כך הרבה לקח וינק משירת הגרמנים, תורת בובר ושירת וולפסקל ושלום אש כרוכים יחד, ואת כולם יש לחפש בהתרוננותו של טאגורי הפלאי.

"יהי פיסול", לאפשטיין, חוברת מעניינת, אך על פי הדפים המעטים אין להבין את הפסל כולו, בעניין היהדות אין כאן נגיעה וחבל, בוודאי יש לו לפסל הגאוני הזה, לספר משהו על היהדות שלו ודרכו הפסלית.

י"א תשרי תש"ט [14.10.48]

חזרתי ללמוד אנגלית. אולי אצליח הפעם לכבול את עצמי ולהתמיד בלימוד?

רוחך תשמרני, ייתן לי ה' בריאות ורצון, ותקוותיך-תקוותי תתגשמנה. בעולם יצירתי הנני אך על הסף, רק נגיעות מעטות נגעתי בגודש שמלאני, בכל פעם דחיתי את הכתיבה, דחיתיה מתוך אחריות ליצירה, אל תהיה בוסר! תתחמר בי ובבוא השעה היא תבשיל, ייפול מה שמיותר ומקרי והתוך יישאר, בכל פעם עולה בי התביעה להתפרק מהמטען, בעצם יש פה הרבה זמן, אך לא הוא לבדו מפרה ומעניק את מתת הנפש, אין פה פינה שאוכל בה ליצור, הכול פה פרוץ, הכול רשות הרבים, המדבר למה שוב באתי עדיך? [היה בבריגאדה במדבר בצפון אפריקה, ועתה הוא במדבר בירדן], האין פה אצבע אלוקים, כי עדיין לא מלאתי את המוטל עלי? המדבר, דפוק בי, סרקני עוד בסערותיך אסֺער ואתן את עצמי, רק את עצמי.

*

"בטרם מבול", לברוד, מעין קריסטוף, נגינה על נבל הילדות והבית, בנשימה אחת קראתיו, כי כסימפוניה מלאת חסד ורחמים נגולה לפני.

*

עליצות עלי רעננות, זה הכפור וחקור עוררו גם בי ילדות, אני כוסף ורץ במחנה השומם (כולם כבר במיטות) והנה לפני הארגז עם ספרי התורה, (העבירו היום בחלק אוהלים, ורק בית הכנסת לא הוקם מחדש), בודד הוא עומד הארגז, ואני מחוטל מסביב במחנה, האם לא בכדי להיפגש עמו מחדש באתי הלום?

י"ב תשרי תש"ט [15.10.48]

בסיום הספר מסה ממצת של ולטש על ברוד, עולם לפנינו, רוח עצום, והעיקר המושך, חביקת עולמות.

כה מעט אנו יודעים על מלכות ה' עלי אדמות, כה רבים ידידינו הרוחניים ההולכים וכובשים לנו שטחי מחייה אין סופיים, איך זה שאנו לא יודעים עליהם דבר? למה קטונו להתפעם אתם ולעלות בסולם המחשבה? מה דלינו אנחנו! מה אומללנו שלא הגיע אלינו קול המחפשים דרך במבוך, ואלה שורות הסיום של הספר העצוב הזה:

דרך שפעת עממים וימים נטלטלתי

באתי, אחי, לערוך חג המתים העצב,

אעניקך אחרית מתתי, מתת מוות

ואשחח לשווא עם מפרק האלם.

הן הגזירה אותך עצמך לו חמסה

– אח לי מסכן, אללי, בתועבה כי נגזל –

אך בינתיים כאורח אבות מני קדם

שי האבל נא אבל, זה קרבן למתים.

אנא קבלהו רווי ברוב דמע אחיך.

נוחה בשלום, הה אחי, נוחה בשלום עדי עד.

 

י"ד תשרי [17.10.48] – "אלומות בית רבן" להמאירי, אופייני להמאירי סוג שירה זה, שיש בו עממיות, אהבה לקן, ילדות ומיסטיקה, סיוטים וחוסר מוצא מהם, קטעים מתעלים לסמל, בעיקר על המוות ועל החיים.

באוהל של הסטודנטים, על המכונים "בנים חופשיים" ועל העשתורת, ניבול פה על מעשי זנות בטכסים של לְבֶּל ולעשתורת. קריאת עיתונים באוהל המחסן, הרושם  הקודר מהמאסרים.

מחשבות על המשך היצירה על "שקד במדבר", "בשבי" [יצירות שכתב], וכו', ביקור אצל דב . חבילתך עם העוגה מחזירתני הביתה, כן, אראך טורחת על קערה קטנה ולשה בה את הבצק. אשמע את קולך השואל את רחל : רחל תכיני דברים בקשר לעלייתה, אולי גם את עקיבא יש לצרף, אך בוודאי בטעמו ממנה "חלק" מהמטעמים, ועתה יפרח מבטך לכאן, הוי ידעתי את מבטך הזה הרגיל כבר לראותני במרומים…

 

Hadassa Riech

Mikve-israel

Tel-Aviv p.o.b.185

My Dear Hadassa! I recive your letters of 22,29.9 where you are asking my opinion of your arrangement. I can surpervise you any thing from here . Do us you like! Try to arrange yourself temporarely and car your health!

 Do you see the people of the "kvuza"? How are they? and what do they plansion? I have any plant yet. Where is Hanoch, Natan, Yehuda? How was the snap you sow? I write to you by every occasion. Why do Menachem and Akiva never write? I got the parcel. I am o.k. Regards everybody.

I shake your hands for all you'll do! your's.

Shaul

8.11.48

–

*

כז' חשון [10.11.48]

הדסה יקירתי!

את חבילתך עם העוגה קבלתי, גם את הקודמת אשרתי לך.

למה אינך מנצלת את האפשרות הזו ומעבירה איזה מילים על חייך?

שלומי טוב, אני מנסה להודיע לך, אך אין הדבר בידי.

נפרדת מהקבוצה? איך מצאוכם האסונות? איפה חנוך? למה אינכם מנצלים את אפשרויות הכתיבה? איפה הסתדרת ומי עוזר לך?

השתמשי בכל הסכום המגיע מ"הצופה", אל תדאגי לי! האם את ביחסים עם אנשי הקבוצה?

שאלוני בקשר ליחסי להמשך ביחד, לפי דעתי הדבר אפשר, אלא על יסודות קואופרטיביים מסוימים.

אני כותב מעט, עדיין אני הלום.

התנאים פה לא קלים.

ולך מי ידליק ויאיר?

כמסתכל לאפילה ויראה נצנוצי כוכבים

ואין בידו להתקרב להיווכח ולהתחמם לאורם,

כך תסתכלי ולא תדעי: הקיים עוד,

הזה נכון שנותר או בדותה היא וכך זהר,

רק הדממה שלא יחזור…

ארבעה נרות דולקים במנורה ואנו משאמש באורם וזוכר מחר, מחר בנר החמישי נחתה המכה הראשונה [נפילת שיירת העשרה, שעשתה דרכה מירושלים לגוש עציון-ש.ג.] ומאז חור נפתח בחלל ואפילה מציצה מתוכו – לו ידענו אז מה יקרה למחרת? ומה נדע השנה? הקרבות לא פסקו, כי אם התלקחו מחדש, שוב התחילו קלי דעת "לכבוש" ואתו מתחיל לכבוש "המוקש שהתפוצץ", גם אני, גם אתה, כולנו פה מוקשים שנתפוצצו.

*

הסתדרי באופן זמני, וכשנזכה לחזור נדאג להבא.

החגים עברו וכעת באה עת החורף.

יהי רצון שננצל מאסונות נוספים ובמהרה נחזור בריאים ושלמים, לחיות ולסבול יחד!

דרישות שלום חמות למנחם ורבקה, עקיבא, רחל ורבקה וכל השאר.

אם את מבקרת אצל החברות, נשקי לילדים בשמי. שלך בכל לעד. שאול

–

13.11.48

–

 

.MY DEAR

WE ALL ARE WELL. I AM WORKING AT THE OFFICE. RIVKA VERY SWEET

I SEND YOU A PARCELL. I WAIT FOR YOUR LETTERS. WHAT ABOUT DOV? MANY REGARDS TO ALL OF YOUYOUR'S WITH LOV. HADASSA.

14.11.1948

 

To Hadassa Riech

JERUSALEM

RATZBON.

My dear Hadassa!

I am feel well. I hope you recived my letter. Please to inform me' how Akiva, Rachel and Menachem are? Did you recive my book by Hanoch? My best regards to all our people and keep yourself strong.

your's Aaron Binder.

 P.O.W. CAMP ARAB LIGION. H.Q.

RED CROSS

16.11.48

–

MY DEAR HADASSA!

YOUR LETTER OF 8.10.48 OBTAINED. I WAS GLAD OF THE TIDING THAT THE LIST WAS PUBLISHED. IT IS APITY THAT SHAUL'S MATTER MAKES NO PROGRES. IS "IKAL" IN – EDER?

WHERE IS HANOCH, NATAN' YHUDA? WHAT DO THE WOMEN DO?

WHAT WAS YOUR DECISION ABOUT YOR WORK? AHY DO AKIVA AND MENACHEM NEVER WRITE? WHAT IS YOUR ATTIDUDE ABOUT THE PLANTS OF THE KVUTZA?

I AM WELL. RECIVED THE PARCEL. THANK'S!

REGARDS EVRYONE!

YOUR'S ARON.

16.11.48

–

HADASSA REICH

MIKVE ISRAEL

TEL-AVIV B.O.P. 185

MY DEAR HADASSA!

IN MY PREVIOUS LETTER I CONFIREMED YOUR LETTER DATED 8.10.48 AND AM PLEASED YOU ARE RECIVED FINALLY MY LETTER. WHERE ARE YOU ARRANGED AND OF WHAT KIND IS YOUR RELATIONS AT MIHALOVEE, OR ESRIEL TO SEND ME NEWSPAPERS? ASK BRUNYA TO CONECT ME WITH UNCLE AKIBA, HOW ARE MENACHEM AND AKIBA? WHY DO THEY NOT WRITE? WHAT HAPPEND TO HANOCH?

I AM WELL. REGARDS ALL RELATIONS AND KISSES TO THE CHILDREN!

YOUR'S. SHAUL.

24.11.48

–

–

–

ב"ה

מקווה ישראל. מוצש"ק פרשת וישלח. 18.12.1948. ט"ז בכסלו תש"ט.

שאול יקירי יחידי!

אעיז הפעם לנסות שמא אצליח, בעצם אינני יודעת במה להתחיל, כה הרבה עם לבי, על העבר לקונן, על ההווה לספר שטויות, לחולם על העתיד? עמדנו בניסיון הקשה, כמובן שכל אחת הגיבה לפי תכונותיה היא, מלבד מקרים בודדים. יש לומר שנשאנו את הסבל בהתאפקות רבה, גם הזמנים בירושלים היו כה קשים ומלאי סבל, שלא ניתן להתמכר לאסון ולחפשו במלוא היקפו. הייתי בין אלה שהשאר העירו עליהן: מתנהגות כ"כ בשקט, כאילו הן בטוחות שבעליהן בחיים. השבר היה כה איום, שסלחו לכל אחת את מעשיה ודיבוריה, כי מרי נפש אוהבים תמיד להטיח דופי בשני ואיך להסביר, שאבלו של האדם לא תמיד מתבטא בדיבורים ובכי, לשאת את האבל בתוך הלב נולדים… ולפי זה נהגתי.

רבות התפללתי עליך, יקירי, כשאהרון בינדר, צף באחת הרשימות, לבי הלם בחוזקה, אך לא העזתי לקוות, בכדי שלא אתבדה מרה, רק בחג השבועות הגיעה אלי הבשורה המשמחת והאמת האיומה, שרק תשעה מאנשינו נשארו בחיים ואתה יחידי ביניהם! רק הודיתי לד' על חסדיו הרבים אלי. ושוב הייתי ל"אחרת" בין הציבור הזה. לא ידעתי איך להתנהג, כי הרגשתי תמיד, שעוקבים אחרי מבטים בולשים, רק לצאת שאבתי, אך הדרך הייתה עדיין סגורה ועכשיו נפתחה וכולן עברו, באתי ישר למקווה-ישראל. במשך הקיץ הייתי חודש ימים בכפר-הרואה, הבראתי שם וחזרתי לאיתני, מנחם גם הציע לי לעבוד אצלו כמזכירה ובהנהלת חשבונות, אבל חשבתי שאוכל לנצל פה את קרבת העיר ללימודים, סירבתי, בינתיים החמצתי את העבודה במקווה-ישראל וכשהודעתי למנחם על הסכמתי להצעתו, זמן רב לא ענה, בסוף הודיע לי, שכבר שינה את תכניותיו, אולם אחרי החגים פנו אלי, באופן דחוף, למלא את מקומו של אחד הפקידים, חשבתי שזאת עבודה רק לשבועיים, אך בינתיים כבר נשארתי וכנראה זה ימשך כמה חודשים, הם מרוצים מעבודתי וגם אני, אני עוברת ל-5 שעות ביום.

אני מבקרת לעיתים די קרובות אצל הבחורות, הן תמיד שמחות אלי, היחסים בינינו טובים מאוד, הילדים גדלים ונחמדים מאוד, מקבלים אותי תמיד בשמחה. תנאי השיכון טובים מאוד, הן קבלו 5 בניינים גדולים חדשים, בג'בליה, פרוור של יפו, לכל בחורה חדר. ביחס לעתיד, התכניות לעתיד תמיד משתנות, התוכנית האחרונה היא, לצרף מספר משפחות מקבוצותינו הוותיקות וגוף צעיר ולצאת להתיישבות, עדיין זה לא התגבש ומטפלים בזה. שלמה, שוב עומד לצאת לאמריקה, בקשר עם מפעל זה. אחוז העזיבות, הוא קטן מאוד, יש פחד בפני בחוץ ובאמת קשה גם לאישה בודדת, עם ילד או שניים להסתדר. מלבד זה קיים רצון להנציח את המפעל. הבחורים, מלבד חנוך, כולם שם, יהודה חצרן ודואג לכל. יוסף, עובד ביפו, גם חיים ונתן, נכנסו עכשיו,במקום שלמה, באדמיניסטרציה. יעקב ישראל, נהג. יעקב שיפמן, עבר לפני שבוע ניתוח על הרגל, כי זה לא התחבר טוב. חנוך, עובד כל היום בתל אביב, אני מצטערת, אבל עדיין לא פגשתיו. ומה על עצמי? עובדת, נהנית מחכמותיה של רבקה'לי. חיי הרוח שלי דלים ולא מספקים אותי. אני זקוקה ליותר שקט, בכדי שאוכל להתרכז.

מלבד החוויות, שהן נחלת כל יהודי החי בארצנו, אין לי בית, אני חולמת על העתיד כששוב נזכה להיות בע"ה יחד. אני יודעת גם, שסיוט העבר, ילונו בכל חיינו, אבל אני עוד שואפת לאושר שלו, לאושר שבחיי משפחה וביסוסה. הינתן לנו הגמול, יקיר, בעד סבלנו?

ובינתיים דולף בחוץ וכל מחשבותיי אצלך, איך עכשיו בימים קרים אלה? מאוד אוכזבתי שדוב לא היה בין החוזרים. עם שאר-ישוב דיברתי קצרות, סיפר לי על שירך – הנה הגביר שלי, ממני דורש לעשות ולבד נרתע כשיש חשש. שמחתי לראות את כתב ידך, היקר כפנינים. יהודה סיפר לי, שהחליטו להוציא קובץ, למלאות השנה לאסון, אך לא יודעים איך לעשות את הדבר, בינתיים רק אוספים תמונות ומחכים לשובכם.

אל תדאג לי מבחינה כספית, אני מקבלת את המשכורת החודשית מהממשלה, ע"י הקבוצה, 20.000 ל"י, כעת אקבל גם משכורת בעד עבודתי, עדיין אינני יודעת כמה בדיוק, אבל בערך כ-23, אולי עוד יותר. רחל אינה רוצה לקבל ממני דבר בעד האוכל, למרות שאני מקבלת כסף. לא הצלחתי עדיין לחסוך, הכל יקר. יהיה צורך לסדר לי, לגמרי מחדש, את ההלבשה הקיצית, להשלים את החורפית, גם קניתי שמיכה חדשה,  קצת ציפוי ולבנים. מ"הצופה" גביתי -.35 ל"י, אצלם זה כל החשבון, ערערתי, כי זה לא משתווה עם חשבוני, יש הבדלים בגובה השכר בעד מאמרים מסוימים, הבטיחו לסדר אחרי שתשוב, דורשים בשלומך. מנחם כותב לי לעיתים רחוקות, הוא עסוק מאוד, אני להם יותר. אצל ברוניה וישראל, אני מבקרת לפעמים. שלום כולם טוב. הבנות של ברנדי גדלות ונחמדות. רבקה'לי, היא חמודה מאוד, מדברת נחמד, כשרוצה להחניף לי, מצביעה על תמונתך ואומרת: "הדסה'לה, שאול, שאול". היא פקחית באופן יוצא מהכלל. כתבתי לך על הרשימה, "בהר", שכתבת בשביל הקובץ, ראיתי מודעות שעומד להופיע, שם הקובץ "קמה", קבלתי פעם עלי הגהה של "ההד" מהזקן ובחלק זה רשימתך עם הערה "מתוך השנתון "קמה", אך עדיין לא הצלחתי לראות את הקובץ עצמו, עדיין לא הופיע בשוק, אבל כתבו שהוא יפה. הודעתי לך בזמנו, שהיומן הגיע אלי, אני שומרת עליו. יקירי, אינני מבינה למה אתה מתלונן על מיעוט כתיבתי, אני כותבת כמה שניתן, כנראה, לא הכל מגיע אליך. ומה אפשר למסור כבר במסגרת זו? לרוב אני מוסרת רק דברים אישיים ומוצאת לנחוץ להודיע על שלומי הטוב, מתוך רצון שיגיע הכתוב לתעודתו.

(מתוך "קמה", הופיע כבר בבלוג)

ה. דם המכבים

דם המכבים

הנה קמו היוצאים בלילה לתלוש את הפול משטח המריבה, מעיל ישן שהביאו מבית אבא עוטף את גבם, חגורה אוגדתו מסביב ומקל בידם, ותיקים ששערם הכסיף ומבט עיניהם דהה, וצעירים, שזה רק תמול שלשום עלו מגיא ההריגה, ניצבים בשורה.

– אלי מה מלילה, היערוך השטן ליל דמים? הישובו כולם בריאים ושלמים?

שמורה אחרונה של ליל-אביב גשום, צינה אוחזת בנוף, אך השורה עוקפת את ההר ותוקעת עצמה בין הצוקים, ערפל סמיך עוטה על היקום ומטשטש את קווי הרכסים-ההרים, וחרדה בלבבות.

כוכב השחר ניצב בודד ברמה כגחלת עוממת, מכל העברים נוהרות שורות שוקטות ודוממות שברק השחר נאחז בכתפם וצונחים בשדה. האור החיוור מאיר את פניהם הדרוכות ומעמיק את האופל סביבם, מראה קדום: אדם, אופל, ושדה.

מתפזרים האנשים בערפל, כורעים לקרקע ותולשים מלוא חפניים גבעולי הפול, אוספים את הגבעולים בחיקם כילד סיפוחים, מרכזים את התליש בערימות, ושוב כורעים לחלקה, דאבון רב בעיני האנשים וצער קניית מולדת בנפשם. בלילות, בלילות ערפל עם אשמורת אחרונה נקראו לשדה המערכה.

ערימות הפול מפוזרות בשדה, הערפל נמוג ואלומות קרני האור נשפכות על ראשי האנשים, מוארים גם קירותינו, כאלה בוודאי מבני העניים, אנשי עמל ויגע היו המכבים, כאלה בוודאי היו חוויותיהם בליל צאתם למערכה, שלווים ודבקים בכפרם הרכוב על גבו של ההר נקראו לשדה, מעיל בלה על כתפם, חגורה על מותנם ומקל בידם, וליבם חולם כמו ליבנו לקרקע ההר.

כשנגמרה התלישה התיישרו הגבים ואחד אלמוני הניח בשדה את תפיליו, שני חבק ערימות פול ודחפן לתוך השקים ושלישי תר בין הסלעים ואגודת פרחים בידו:  ד ם  ה מ כ ב י ם.

כותרות זעירות, כראשי סיכות קישוט עתיקות על חודי גבעולים זקופים – סמל חרוף והשתרשות:

ד ם  ה מ כ ב י ם .

נערים ביער

[נראה לי שהכוונה לקבוצת ילדי טהרן שהגיעה לכפר עציון – ש. ג.]

השמש זוהרת ומתברקת באגלי הטל הניטלים על מחטי האורן ובין הסלעים מתקדמים נערים, מעדר על כתפם וראשם שח, הולכים הם בשביל המסומן שבסופו אדמת טרשים דלה, בה ישתלו יער.

ניצבים הנערים ביער כעצי האורן והערפל עוטפם בענן  שב.

כמה טוב לדום כשתילי היער והחרש להניע את הגוף בתפילה!

"לו יכלו הנערים להתערטל מזוועה וליהנות כיער של צמיחה והשתרשות . . . "

מחכים הנערים ביער, מעדר בידם, אך היא לא תניפנו – בנפשם עוגן צי-צער ויתמות התולה דגלי-תוגה על תורני שחריתם במולדת.

עובר אדם ביער, נוגע בראשי האורנים כפוקדם לקום לתפילה ומטיל מבט רחום לנערים שבשורה, זוועות – תופת, יקרא בעיניהם וישאל: – היש אוזן שומעת ושמעה את האנחות? ועין השגחה, התוכל לראות זאת?

מתנופפים המעדרים באוויר וידי הנערים עוקרות קוץ ודרדר, שיר משתלב בעמל ומוסיף קצב, ניצבים הנערים ומשמיעים קטעי זיכרונות על כליה ואבדון וחורזים סיפורים על ניסים ומרידות, מכאוב נשחל בלב השומעים ומשכר עד טירוף – נערים מתנים ביער רך שבר וענות.

שהחיינו

גדלנו עד כי לא נקיף את חיינו, כל אחד עמל ושוקד על ענפו ורק יחידים משיגים את היצירה החובקת את ההר כולו, יחדים יורדים עם שחר במדרון ונבלעים בין העצים – מי שם להם לב? עגלה יורדת מהרמה וחבית מים בתוכה – מי ידעה? רק העגלון מתנדנד על גבה ושר לו פזמון, מצליף בשוטו בחלל ומקשיב להד "אכן שרב בהרים, י ל ל ה ! מהרו הפרידות , העצים מתעלפים במדרון!"

רק יחידים יפתחו גומות וישקו את המטע ואחד בודד יחמר אחרי צמד חמורים וכקדמוני יוביל מים בפחים, יקשקשו המים ויקשקשו ואזנו תקלוט מנגינת חדווה של מים המובלים לארץ חרבה.

לא עוד נהלולים, כי אם מטע צעיר יכסה את העריה, בלכת האדם אחרי יום עמל בשדרה ישא מבטו למטע וליבו בו יהום: "אמנים הם אחי, אשפים מחוללי פלאות!" והמיה זו תעור בו.

שנים ציפו ליום השילומים והנה בא יום הבשורה: ברכה בשדה, שפע פירות על העצים!

בחזור אדם מעבודתו השהה צעדו בעברו ליד המטע, קרב לעץ צעיר, יפה נוף ועמוס פרי, וברך בכוונה:

ש ה ח י י נ ו ! אדם ועץ כרתו ברית ובין צוקים עמדו בברכת הודיה.

בסימן חג

אפרסק אדום-לחיים היה בידו, שעת צהריים, הכל נוהרים לחדר האוכל, אך הוא נתקע בקהל ומכריז: ראיתם? תראו, תראו! ונופף בידו החובקת באפרסק אדום, באותו רגע פגע בו מנהל המטע, כובע טמבל על ראשו, משקפיים על אפו וידיו מתנפנפות סביב חולצתו המתבדרת ברוח כבתוך ריקוד.

למה לא הודעת שהאפרסקים הם שלנו? ובפנותו לקהל המקשיב הוסיף: תראו מורידים פרי ביכורים ולא אומרים מילה . . . הלה התגרד בצווארו וענה: "מילא, גם כן פרי, רק יורידו . . . "

– האפרסקים הם  ש ל נ ו ! מי פתח בורות? מי חרש וסקל? זיבל והשקה? מוכרחה להיות מסיבה! מוכרחים לתת לשתות ל"חברה"!

והיה חג, לא היה עוד כמוהו בכפר, התהלוכה ירדה לגן והילדים צעדו בראשם עם סליהם, הוא רכב לפניהם על סוסו כמצביא לפני צבאו ודמעות גיל זלגו מעיניו.

הפרי הובא לבמה ואיש העמל פדהו כמצווה בתורה, בערב היו השמים כחולים מעלינו ועין אב רחום הציצה מרום והלבבות עברו על גדותיהם, זה היום קווינו לו ויחלנו בדמינו, תן קטף רע, שלב ידך בידי! והוא נשא במחול עד אפיסת הכוחות, כי ידע טעם עמל וחג אמיתי.

קבלת שבת

כשתם החול נחשף הקודש בכל הדרו ועזוזו, לא ישמע עוד הד המכושים ולא גערת העגלון בפרידות, אף הטרקטור הגדול העוקר סלעים, שוקט על שמריו. צפייה משתרעת בהרים! היא ניכסת מעיני אדם וילד, מקירות הבתים הנצבים בבניין, מארגז הטיט הריק והממורק, מהעגלות וכלי העבודה הנחים בחצר כאניות שעגנו בנמלן.

בנופו של האלון המבודד נתלו עינינו וההרים סביב עטו תפארת השקיעה. באורח פלאי באה השבת ללב האדם בישימון וזולפת לנפשו טיפות נוחם, חלף היום, חמק עבר לו, רצועת פז לרגלי ההרים ועיניים צופיות בכל. לפתע יהלום הפעמון וצלילו יהרהר ושקט סביב. נרות נדלקים בחלונות הבתים ודרך משבצות הווילון, הזע ברוח, מרטטים שביביהם: ש ב ת  ש ל ו ם !

עוד האלון העתיק מטה נופו לצדדים וכבר הקהל התאסף בבית הכנסת, שתי ילדות ניצבות ליד השולחן וסידור גדול פתוח לפניהן, לא תראה את האותיות מרחוק, אך לפי ביטוי פניהן תראה לנפש המתפללים. משתלהב הניגון בפשטות ובערגון, הציבור קורא את עצמו לקדושה, כרגילים וותיקים שרים הגדולים והילדות מתאמצות לכבוש את השיר, עיניהן תרות ב"לכה דודי", וראשיהן מתנדנדים לפי קצב הניגון, כרומזים לאלון העתיק ומזמינים אותו להתפלל בסידור הגדול, קישור צמות להן, חן ותום.

הקהל שר בדבקות "ואנפהא נהירין בנהירו עלאה" ואצבע קטנה ממהרת להצביע בסידור, הניגון גדוש חום ודחוס מאוויים לקדושה, אך אין להן לבנות כוח להעפיל לפסגת הדבקות והערגון, פוערות הן את פיהן ועם עיניים קרועות לרווחה מקשיבות דום.

כבר הלילה רד והעלים באופק את מראה הזהב, בצמרות האורנים ירשרשו ענפים ובחלונות אפלים אור-שבת, שתי ילדות תעמודנה ליד סידור תפילה גדול, עיניהן קרועות לרווחה, ואזניהן קשובות להמית "עמא קדישא", ל"מלכא קדישא.

–

לדאבוננו אי אפשר לחזור לכפר-עציון, הגיעו עד בית נטיף, מצד אחד ועד בית גוברין, מאידך ונעמדו. שוב דנו מוסדות העולם בעניינינו ולא הגיעו להסכם, הפעם שוב לא הצליחו מכשילנו, הם עוד ינסו. ייתן ד' שהכל יגמר כבר ויהיה שוב שקט. אין מילים למעללי הגבורה שהראו צעירינו ובכלל כולם העומדים במערכה. הלוואי שנוכל בקרוב שוב לחזור ולבנות בשקט.

בעוד מספר ימים שנה לאסוננו הראשון, נדמה לי, שרצח העשרה, זעזע אותי בזמנו כל כך, שכשבאו אסונות גדולים עוד יותר, הייתי כבר מחוסנת. שושנה עובדת באופן חלקי במרפאה ובגן, שמעון גדל ונחמד, כעת, לדאבוננו, כבר לא יוצא מהכלל. הזמן עושה את שלו וניכר שיפור מה במצבן של הבחורות, כמובן שהפצע לא נגלד, אבל מצבן של המשפחות, אשר כביכול "לא נפגעו" (יש שהתבטאו כך), בכל אופן לא קל. מה כוונתך בהערה, שמוכן להמשיך על יסודות קואופרטיביים? האם אתם ברצינות חושבים על זה? נדמה לי, שבין אנשי משואות יצחק יש ויכוחים רבים. אני נפגשת לעיתים קרובות עם רחל, עופרה חמודה מאוד, גם לאביבה בת, שמה רבקלה'לי. המשפחה גדלה, מי ייתן ונוכל גם אנו בקרוב להגדילה?

שלך בתפילה חמה ובאהבה. הדסה.

החנוכיות הראשונות לשובכם נראות לי באופק, מי ייתן ויתקיים בנו, בכם "בשוב ה' את שיבת ציון", ברכות חמות לכל מכרי וידידי, ובמיוחד לדוב ק. ולאברהם כרמי. בצפייה ובברכות. עקיבא.

ד"ש לבבית לכולם. ד"ש לבבית לדוד ב.ד. עקיבא.

דרישת שלום ולהתראות בקרוב. רחל.

–

משאול להדסה.

כח' כסלו קראת כבר את "הוא הלך בשדות"? או הקראת כבר את 188? (הכוונה ———— בדף הנ"ל בספר) ובדיוק נזדמן הקטע על הספרות ב"מסות", שאין אדם כזה וכזה, האדם הוא הרכב של אלמנטים שונים, ואותה הקביעות שאנו יוצרים במה לה חייהם של גיבורנו , השאלות הם בכדי לסבר את האוזן, אך הקורא היורד הוא למשמעות היצירה או רואה הוא לפניו זיוף של בני אדם?

*

היום יום השנה וצריך להתפלל במניין? המוות הוא השליט הגדול שבחיינו ואמונתנו, החור הזה שבהכרתי הדתית מפכה בצללים ורוחות רעות, כל עוד לא תתיישב ההכרה בנפש פנימה יצלעו כל חיינו ומעשינו.

*

אולי שוב להפגיש את רוחי באיש המסתורין וההתלהבות של בצלאל? הוי בן-אדם לבוש סחבות ונפשך שואפת לאור, למה נסתאבת במדבר אנוש זה? הן תפקיד לך בחיי. פרוט, פרוט על מיתרי ואמור עוד פעם: "ואין רומן, ואין אהבה, אלא זו שבינו לבינה".

*

מתלחשים בלילה והלז מתלחש בעונג כזה כאילו בת זוגו לצדו בליל ביאה, למה הגניחות והמשחק, הן אנו מכירים זה את זה? חבל שכה הרבה זמן אנו חיים בתנאים אלה וכרים את מערומינו, לא תותר אשליהבכדי להמשיך הלאה ביחד!

*

אולי איני צודק ואיני ישר בהפצירי בך לחשוב על המשך, איני מתאים לחיים אלה ולאנשים אלו. המותר שוב ליצור אגדות? הן רק אגדה היא שיש עוד המשך לגוף שנרצח, אולי מתבונה נהגת אתי בצמצום ולא עזרת ללבות את דמיוני הניצת, וקיצצת את כנפי בעמידתך הארצית היודעת לשקול ולעשות ביושר מה שחשבת בלבך לנכון ולמציאותי. אני החלטתי ואת קיימת, ואיך אוכל כעת להאשימך? אולי זה יגרור להרחיקנו מהאנשים שלנו, אך בוודאי נתקרב לעצמנו יותר ויותר. הנני מתפקח לאט, הצינה שהייתה,חדרה לעצמות ועוררה את המחשבה, הרי זה הדחק ולמה נעקמו? ובכל זאת מוטל עלי עוד לשקול את הדברים ולסדרם נכון, צריך לתקוע את הרגליים באדמה עם כל הכרוך בכך.

כט' כסלו כפור במדבר, שכבה של מספר סנטימטרים בפח המים.

*

כן הפצעים מתרפאים, החיים הולכים להם בדרכם ומה שאתמול היה קרוב הולך ומתרחק, הפצעים נגלדים ושוב צריך למשוך בדרך הרגילה, הרי גם אנו וגם די החלטנו לא ? לא כדאי לכתוב, לא כדאי לאסוף, לא כדאי לזכור, אך בכל זאת אחזנו בעטים ושוב הפתקאות הולכות ונכתבות, הפצעים הולכים ונגלדים.

–

DEAR HADASSA!

YOUR POST CARD OF 14.11.48 I RECIVED AND I AM PLEASED YOU ARE EMPLOYED. I'D BE VERY GLAD TO GET MORE IINFORMATION ABOUT YOUR SITUATION AND ABOUT MENTIONED IMPLOYMENT. HOW YOU SEEN THE SON OF MONK? WHY DOES AKIVA NOT WRITE? AND HANOCH, YEHUDA, NATAN? DID ENYTHING WRONG HAPPEN TO THEM? CONVEY THANKS TO M. ARZI AND R.FITDBAUM. HOW DO THEY FEEL? WHY DO YOU FAIL TO INFORM EVERYTHING EACH DEFAIL IS ESSENTIAL. ASK R. DAGAN ABOUT MASSUOT. BLESSINGS AUVA AND DAVID TO THE BIRTH OF HAIM DAUGHTER. KINDEST REGARDS RACHEL' AKIVA AND RIVKALE. I AM WELL AS EVERYONE OF OUR RELATIOS. I AM O.K. I LEARN AND DO SOME WRITING. HAVE YOU SEEN OUR RECENT SNUP? SEND PLEAS PALOS! INFORM PLEAS MENACHEM EVREYTHING! DON'T WORRY IT IS EVERYTHING ALRIGHT! REGARDS TO HIM, RIVKA, HILI, LIZMAN! HAVE YOU ENY POSSIBILITY TO SEND SOME "MAAZANIM", I "HAHEID"?

REGARDS TO LEA AND JOSEF FROM ARIE! YOUR'S. SHAUL.

20.12.48

–

I GOT YOUR 2 PARCELS AND THE CAKE AND CHOCOLADES WERE GRAND. THE SNAPS AVARVERD. THANKS AKIVA AND RACHEL FOR THE BOOK AND THE REGARDS. I RECIVED YESTERDAY YOUR LETTER OF 2.1.49 CONVEY MY THOUKS TO THE PEOPLE OF MIKVE-ISRAEL FOR THE PARCEL.

WHY DO THEY SEND ME PARCELS FROM THE KVUZA. "KAMA" I RED, IT IS GRAND. REGARDS TO ALL. SHAUL.

2.1.49

–

MY DEAR HADASSA!

HANUKA HAS ALREADY PASSED. ALL OF US LIEVE TOGETHER. I HAVE NOT GOT LETTERS FROM YOU FOR AGES. AND YOU? HAVE YOU WRITEN TO MENACHEM NOT TO GET WORRIED? HOW IS YOUR WORK? HAVE YOU HEARD SOMETHING OF SHEAR-YASHUV? PERHAPS WOULD YOU TELL US WHAT HEPPEND TO HANOCH? IS YOUR WAGE YOU GET SUFFICIENT? HOW ARE DOV? HERE EVERYTHING KEEP ON AS USUAL. CAN YOU POSSIBLE SEND ME THE BOOK OF "HAZOFE"? THE POEMS OF BYRON I READ SLIGHTLY. SEND BOOKS INSTEAD OF SWEETS. I AM WELL. I LEARN AND WRITE A LITTEL. HOW ARE AKIBA, RACHEL AND RIVKALE? HAS SHLOMO HIMOVICZ GONE TO AMERIKA? HOW ARE OUR OTHER RELATIONS? IS YOEL AT HOME? ISRAEL, ZVI? HAS YHUDA L. ALREADY RECOVERD? HAVE YOU VISITED THEM AT THE KVUZAH? HOW ARE THEY? REGARDS DOV ZIPORI AND KAMINKA. REGARDS TO LEA AND JOSEF KLEINZELER FROM ARIE.

YOUR'S WITH LOVE. SHAUL.

2.1.49

–

MY DEAR!

I RECIVED YOUR LETTER OF 24.11.48 I VISITED BRUNYAH, ISRAEL, ALL ARE WELL. MENACHEM WRITES SOMETIMES,  HE IS BUSY.

 I AM HAELTY AND CONTINUE.

MY WORK AT THE OFFICE AT THE ANNIVERSARY OF OUR HAVERIM I WAS TOGETHER. WITH THE WOMEN THERE I FINALLY MET HANOCH. HE FINISHED HIS STUDY. MANY REGARDS FROM ALL RELATIONS AND AVRAHAM UNGER.

YOUR'S WITH LOV. HADASSA.

2.1.49

–

3.1.1949 [ב' טבת תש"ט] בגלל זה שאיני יודע אם שאר-ישוב נזדמן גם למקווה-ישראל, הנני רוצה למסור לך קצת על חיי פה באורח זה. את פרשת ימינו האחרונה אין צורך לתאר יותר. סקרן אני לדעת מהנעשה אצלכם, מכל מכתבי (עד עתה לא נודע לי דבר, כנראה שהנך מקפידה מאוד על 25 המילים הקצובות ובצורה "המבטיחה" שהמכתב יגיע) [הדסה אשתו נאלצה לכתוב מכתבים בני 25 מילים, כדי שהצלב האדום יסכים להעבירם לשבויים]. איך נפרדת מהקבוצה? מי ומי החיים יחד? מה תכניותיהם? מה יחסך לכך? איך תנאי העבודה שלך? למה זה מנחם כה ממעט לכתוב? ועקיבא? את נמצאת כנראה בין הסדן והפטיש, לא יודעת לאן לפנות. אין דבר יקירתי, איני מפקפק שאת שוקלת את הדברים נכון, בוודאי היית נאמנה להלך רוחנו ולהערכותי את הדברים עוד בהיותנו יחד. אחרי האסון, שקרה לנו, אולי מקום (ברגשות ובמחשבה בוודאי) לבדוק את הדבר מחדש. מה נשים כותבות לבעליהן [שבשבי], שושנה בעיקר לדוב, עליך לא כתבו מילה, ומזה אני נוטה להבין שאין לך יחסים איתן, רצוי היה שתפרטי לי קצת התפתחות הדברים. אייה חנוך? הקרו עוד דברים עקב נפילת המקום? אצל מי היום היומן? [שכתב בזמן המצור על גוש עציון ושלחו בדואר טרם נפילת הגוש], איך קבלת אותו? מה שלומך? פצעי נגלד זה מזמן, הוא אך היה שטחי, אך כנראה השפיע במשהו על העצם, איני מרגיש כאבים בגלל זה, אני מוכשר לכל עבודה, איני נוטה גם לעריכת תכניות לעתיד, עדיין נראה לי הדבר מוקדם. נשאלתי על יחסי להמשיך ביחד ועניתי שבתנאים מסוימים כן, מוטלת עלינו חובה כלפי הילדים [כ-70 יתומים] ועלינו לעזור לחינוכם, יכול להיות שאנו פה יותר מדי רגשיים ורחוקים מהמציאות הקשה, בכל אופן אלה הרהורים שמהרהרים פה בתוך הגדר.

מספר ממכתביך מגיע, תאשרי לי בכל פעם את קבלת המכתבים לפי התאריך שלהם. באחד ממכתביך כתבת על הדפסת "דם המכבים" [אחת מהיצירות הספרותיות שכתב] האם הופיע הספר? אני חושב לנכון לפרסם משהו עד השחרור, בכל אופן שקלי לבד באם תהיה דרישה לכך. הסלקו לך את כל המגיע ב"הצופה"? וכעת המספיקה לך המשכורת? האם את מקבלת תמיכה מהממשלה?

במקום הממתקים והעוגה השתדלי להבא לשלוח בעיקר ספרים, ניר כתוב אינו נחוץ ביותר, בכלל אל תעשי לך הוצאות בגללי, אני לא חסר פה כלום מלבדכם, הרצון לראותכם עז, אך מי יכול לדעת מתי זה יהיה? אולי נצליח ואחד מאתנו בכל זאת ישתחרר בקרוב וממנו תוכלו לשמוע על הכל, דוב כנראה לא יצא בקרוב, אולי אריה או יהודה גֽרִינבַל, אנו גרים יחד כשניצים [        ] מדולדלים, רוצים לקוות כי השחרור קרוב ויודעים את הקשיים שהועמדו לפנינו; אנשים שחוזרים;  מהעולם השני! אך כאשר נותרנו לגורלנו – נשאהו, לא נוכל להדין את מעגלותיו גם כשנרצה. הן תזכרי את דבר הפרידה שלי, נפרדתי כי חשבתי שהגיעה השעה של פרידה, ועתה בין שני העולמות הנני ועד שלא נזכה להתראות פנים אל פנים ראיני כך – חי ורחוק -, אולי יקרבנו שוב הגורל ברגע של התרצות. היי בריאה וחזקה! אל תחרדי בגללי! הקפידי על עצמך, כי עוד תפקידים עלינו מוטלים עוד בבאות. אני מוגבל בכתיבה ולכן אני משתדל רק לכתוב אליך ואת עשי לי את החסד ומסרי לי את דברי לכל הקרובים. אני מודה ומברך את עקיבא ורחל [גיסו וגיסתו] בעד עזרתם לך, כמו כן לא הייתי רוצה שבשעות גורל יתהוו קרעים במשפחה. השתדלי להחזיק קשרים עם מנחם [אחיו] הוא אינו צריך לחשוב שרעה לך אם לא בחרת ללכת ל"יקיר" [?], ברכי את ישראל ואת ילדיו, את יואל וברנדי, את ברוניה ואת צבי. כולכם איתי וכן חישבו כי גם אני אתכם בכל. דרישת שלום לחנוך, ל[רב] נריה ולברנשטיין [מהצופה], כתבי לו בשמי תודה על שמלא את בקשתי ועזרו לך, ולילדי הקבוצה, באם את רואה אותם, נשיקות. שלך לעד. שאול

ג' טבת בשורה טובה עם הנץ: הבחורות נוסעות הביתה! אחרי שעה: הוועדה תבוא בקרוב, התעודדו הרוחות ושוב השער נפתח, הקופסה הולכת ונעשית [השבויים עשו בשבי קופסאות מהפחים של המציות]. שוב עפרון בידי שעת הציור החלה.

*

בלילות דוב [מניצולי כפר עציון] מספר מעברו, מורגש כי טוב לו כעת, שוב עם משלנו, כה אחרת הכל פה באוהל, לא תמיד הרצון לנסות עם חדשים מחדש, הוא הפותר את הקשיים, עם אלה הישנים פחות בעיות ועניינים. הלילה מטילדה על הפרק.

–

ב"ה ו' בטבת תש"ט                       7.1.49

הדסה יקירתי! תודות רבות על המחברת והחבילה, עדיין לא קבלתי ממך מכתב. מנחם כתב לי פעמיים, עניתי לו וגם לעקיבא כתבתי. נא – הצילי את היומן!

שלומי טוב הפצע מזמן התאחה, אני בריא ושלם. זכרי את חובותיך ושמרי על הבריאות. הודיעי לברוניה עלי. מה שלום כולם? אני מקווה שלא עזבוכן לנפשכן. אני מתפלל לשלומך כדרכי. כנראה ששוב לא נהיה יחד בחגים ועל כן בהזדמנות זו אני מעביר לך את איחולי החמים: קץ ליתמות ולשכול ולשפיכות הדמים; ראשית נוחם ופדות. מלאה שאת הייסורים, אך שוב מקביל להם קרו ניסים רבים. התעוררי והתחזקי! שלך בכל לב. שאול

 

רק ליבי עודו בר, ידי נאלחו

רק ליבי עודו בר, רק הוא לא חטא

במורסת פצעים ורמץ פרצות,                   ושמר אהבתו וכמיהתו נצר,

במשמוש פגרים בחום טפחו                     על משואות כבויות אשו בער.

שמלאו את אפי ריחות רעים

 

הפה שנשקך עבר מרי על שפתותיו           אחרי קרבות כנידוי בבוא יום

קלל יום וארה לילה תדיר.                      טבלתיו מפרכס במצולות החזון,

עיני זאביות ננעצו בשמיו                       עת שחר הפציע עקדתיו ברון.

– אל תראיני יפה, קראיני יקיר!

–

ב״ה ו' בטבת תש"ט 7.1.49

הדסה יקירתי!

זה קרוב לשנה שנפרדנו ומאז עברו חדשים רבים שלא ניתן לנו לגלגל שיחה בכתב על חיינו, על ימינו האחרונים בעציון תקבלי לחוד(זה מיועד רק בשבילך), את היותי חי וכותב אליך – ראי כנס, איני רואה את עצמי ראוי לו יותר מאחרים, שעיניהם נעצמו לעולמים. מכיוון שאיני יודע מה קרה אצלך במשך החודשים האלה (וזה נחוץ לי כאוויר לנשימה), הרי כל מחשבותיי קודחים בקיר התעלומה ללא הועיל. נתקבלו פה מכתבים מנשים ואחד משלמה, בהם כתוב על העתיד, דבר ברור אינם מציעים והם שואלים מה דעתנו.

אם לדון רק לפי ההרגשה והמצפון – על כל הנותרים לשאת את עול היתומים והאלמנות ולהציב לנופלים שם בארץ; לדאוג שרצונם יתגשם על ידי הילדים, אלא שגם אני בהתעופפי לספירות הנשגבות הנני קל כפרפר הנמשך אל האור, הריני מרגיש שתלויים בי משקלות גורל המצניחות אותי לקרקע המציאות וסותרים את ההרגשה ודוחים את צדקת המצפון.

אם להמשיך את קוו ההתפתחות מאותם הימים, שיצאתי לישיבה, ושהסתכמו כה עגום ביומן ובאחד המכתבים אליך, ברור כי החוט ניתק וביום מן הימים היינו עוזבים את הקבוצה. ברור לי כי לא יתכן להמשיך באותם התנאים שהיו אז ולחדש צורת-חיים שהעיקה על רוב שותפיה (במיוחד על משפחות פרובלמטיות כמונו). גם אם כולם היו "עקביים", הרי נחוצים שינויים ודפוסים חדשים לקבוצה. המצב החברתי החדש מחייב צורת-חיים מיוחדת במינה, שבדמיוני עוד לא הספיקה להתרקם, הדבר אפשרי רק בצורת קואופרציה, משהו הדומה למשק-שיתופי ולמושב עובדים, גם אז כמובן לא דבר פשוט הוא – ליצור גוף של עשרות אלמנות ויתומים, בעיות של צירוף אנשים תתעוררנה בוודאי.

רוב הנמצאים פה (בכל אופן כיום) מרגישים התחייבות להמשיך את קוו הגורל המשותף (הגורל – כוח רב לו!), גם הם אינם יודעים בעצם מה רצונם, נתבע משהו בפנימם והם נאחזו במחשבה הזו, אפשר ששותפות הגורל הקשה תאפשר ליצור מין יצור חדש.

אינני מכיר את חיי המדינה וקשה לי לשער באיזה תפקידים יכולים לשרת אנשים כמונו, נבצר ממני בכלל לחשוב בכיוון זה כרגע, נדמה לי, כי אחרי שנות טלטולים וניסיונות, מן הדין — שנמצא בית קטן לעצמנו, בו נוכל לחיות יחד ולשאת את גורלנו המיוחד, עד שהגורל שוב ידפוק על הדלת. פה, כל דעה שאביע בעניין הזה מעוררת חשדות (מתחמק) ואווירה לא טובה. רובם מנסים להתרגל למחשבה, שההחלטה תבוא "משם" ונוטים להתחייב לרגש, בלי לבחון את הדבר מבחינה מעשית, קל להם יותר הדבר בגלל שנשותיהם יחד וילדיהם יחד, ואלה קשרי גורל מחייבים. מצבנו שונה לגמרי, כפי שהיה בכל התנאים והזמנים; שונה ומיוחד (הוי, יחידות זו!). אולי לאור המצב (שהגורל שיחק בשלמות וגמרו בטראגדיה איומה), מוטל גם עלינו לבחון מחדש את הדברים. פה אין לי עם מי להתייעץ, את היחידה שיכולה לייעץ ולפתור, חסרים לי אותם העבותות הקושרים אותם. איך השאר פותר ומיישב את הסתירות הקיימות בהכרתם הפנימית אינני יודע.

וכעת – היש לך קשרים עם הקבוצה? מה תכניותיהם? מה עמדתך? איך את חיה כעת? כתבי לי מכתב מפורט באותה הדרך שרחל דיין מעבירה לצבי.

הראית את שאר-ישוב? מכתביך מתקבלים לפעמים, אך הם כל כך מצומצמים. מה יחסיך עם רבקה ומנחם? [גיסה וגיסתה] האם לא נפגעו מזה שהלכת למקווה-ישראל? מדוע עקיבא [גיסו] לא כותב דבר?

האם חנוך מבקר אצלכן? לא אשאלך הרבה, כתבי כמו פעם. שלומי טוב, מלבד התעלומה האופפתני זה חדשים. מה נשמע אצלכם ? אני כותב כל שבוע מכתב ואת עשי חסד והעבירי הכל לפנחס ולמשפחה. מה שלום עקיבא, רחל ובתם? מנחם, רבקה וילדיהם? יואל ברנדי והבנות? ברוניה וצבי? וישראל וביתו? באחד ממכתביך אישרת את קבלת היומן, אצל מי הוא היה ואיך קבלת אותו? כתבת על "דם המכבים" – האם הספר הופיע? השלמו לך הכל ב״הצופה״ ? אל תעשי לך הוצאות בגללי, חסכי בממתקים ובמקומם שלחי ספרים. האם את מקבלת תמיכה מהממשלה? לנו לא חסר דבר מלבדכן, הרצון לראותכם עז, מי יודע מתי זה יהיה? אולי אריה ויהודה יגיעו אליכם בקרוב, אנו גרים יחד ויודעים את קשיי "החוזרים מהעולם השני", ואני כאשר נותרתי לגורלי אשאהו, וכי אוכל להבין מעגלותיו? הן תזכרי את דברי פרידתי. (הקבלת את קורות חיי, שהיו מצורפים ליומן?) אז חשבתי כי הגיעה השעה של פרידה ובעיניים גלויות ניצבתי לקבלה, עתה בין שני עולמות הננו ועד שנזכה להיפגש פנים אל פנים, ראיני חי ורחוק, אולי יקרבנו שוב הגורל ברגע של התרצות. היי בריאה וחזקה! הקפידי על עצמך, כי עוד תפקידים לך מחר. (אם יש לך קשרים עם הקבוצה, עני גם בשמי, אחרי שתשקלי את הדבר היטב – אני סומך עליך!).

דרישות שלום לנריה [הרב], חנוך [אחימן, מכפר עציון] וברנשטיין [מעיתון "הצופה"]

שלך לעד.

שאול

–

ב"ה ח' בטבת תש"ט [9.1.49]

הדסה יקירתי!

"ספר משהו…" – כך תובע דיוקנך שאיתי ואין בי כוח לבטא את תוכי. קראי-נא את ה"כורה" של רחל ואת "מתי" ופתחי לך פתח לעולמי, לא יזעק עוד שירי, לא יתדפק, קצוץ כנפיים יידום ולמעבר מזה יציץ אליכם ואליהם וחיי בתווך.

עיניהם נעצמו לעולמים, עיניים כעינינו, חולמות וצמאות לאור התחייה. הן מציצות בך ויודעות ניסים ואסונות והן שותקות עד זוועה. כן, דיוקנך שאיתי מצילני מהאלם הדחוס והמקפיא, והוא תובע כי גם לעבר השני אציץ, ואת חיי שנותרו מן הדליקה אשא לבאות בשניים הדוקות. הן נפרדתי ממך זה קרוב לשנה, כי חשבתי שהגיעה שעתי ללכת, בעיניים גלויות ניצבתי לקבלה. התזכרי את "מותו של איזי בלום?" אך שיחק הגורל כקוביוסטוס שנון והוציאני מקופת הנזבדים למען המשך ללכת. עתה בין שני עולמות הנני, ועד שנזכה להתראות פנים אל פנים, ראיני-נא חי ורחוק. אולי יקרבנו הגורל שוב בשעה של התרצות? חודשים רבים חלפו ולא ניתן לנו לגלגל שיחה בגווילי המכתבים (מרבית חיינו בגיליונות הלבנים!) [כל התקופה ששרת בבריגאדה במשך שנתיים וחצי, אליה יצא מיד לאחר חתונתו, וחצי שנה במצור ועתה בשבי, ניהל קשרים עם הדסה אשתו רק באמצאות מכתבים], רק מדי פעם גלויה דלה ומאופקת מבשרת לי כי הנך וכפעם יושבת והוגה, איך להגיד במילים ספורות את מה שהלב רוחש להגיד.

על ימינו האחרונים "בצל המוות" ולא בצל החרוב תקבלי לחוד (והם מיועדים רק לך) ע"י אחד השבים; אך הפעם לעניין הבאות, מכיוון שאינני יודע את התפתחות הדברים אצלך (וזה נחוץ לי כאוויר), אינני מסוגל לנקוט עמדה לשאלות ששואלים השרידים. נתקבלו פה מכתבים מנשי חברים, בהם מסופר על רצונם להמשיך יחד ורמזים על תכניות, דבר ברור אינם מציעים, הן שואלות: מה דעתכם? והנה הדבר כפי שהוא נראה בין הגדרות בתוך התיל.

אם לדון בעניין רק לפי הרגש והמצפון – על הנותרים לשאת בעול היתומים והאלמנות, להציב לנופלים שם בארץ ולדאוג שרצונם יתגשם על ידי הילדים. חלק מהנמצאים פה, ויתכן שהרוב, מרגישים התחייבות להמשיך את קו הגורל המשותף, גם להם לא מובן איך ומה לעשות. משהו נתבע בפנימם והם נאחזים בתביעה זו כבעוגן הצלה במצבם הפסיכי-רוחני המיוחד. שרידים, אודים… יכול להיות ששותפות הגורל תאפשר ליצור איזה דבר חדש. גם אני, בהתעופפי בספירות הנשגב כפרפר הנמשך לאור, מזדהה עמם במסקנות הנ"ל, אך יחד עם זאת אני מרגיש שמשקולות הגורל מיוחדות מצניחים אותי לקרקע חיינו וסותרים את ההרגשה ודוחים את צדקת המצפון. אם להמשיך את קו ההתפתחות מאותם ימים בהם יצאתי ללימודי בישיבה [במרכז הרב], שהסתכמו כה עגום ביומן ובאחד ממכתבי אליך, ברור כי החוט ניתק, גם אני משתדל לפסוח על קרע זה, אני יודע מבשרי, כי לא יתכן להמשיך באותם תנאים שהיו אז ולחדש צורה שהעיקה על רוב השותפים, במיוחד על משפחות פרובלמאטיות כמונו, אילו כולם היו עקביים בהכרה הזו היו מודים מראש, כי נחוצים שינויים ודפוסים חדשים לחיי הקבוצה, גם המצב החברתי שמתהווה מחייב צורת-חיים מיוחדת במינה שבדמיוני עדיין לא הספיק להתרקם, יתכן שצורת קואופרציה מסוימת מתאימה יותר מאשר שיתוף רגיל, גם במקרה הזה לא דבר פשוט הוא, ליצור גוף של עשרות אלמנות ויתומים; בעיות של תעסוקה וצירופי אנשים חדשים תתעוררנה בוודאי

אינני יודע את יחסך לבעיות הללו ואת יחסיהם אתך בתנאים שנפרדתם, גם המציאות במדינה לא ידועה לי, קשה לכן לראות את עצמי במצבם של השאר [השבויים], שנשותיהם וילדיהם יחד. כל דעה שאני עלול לנסות להביע תעורר בוודאי אווירה לא טובה, כי רובם רוצים לכוף על עצמם את המחשבה, כי אין להם מנוס , והחלטה תבוא "משם", על כן נוטה חלק להתחייב להמשך, בלי לבחון את יכולתו לעמוד בדיבורו עד הסוף, ומתעלם מן הקשיים הסובייקטיביים והאובייקטיביים הקיימים. מצבנו כה שונה ומיוחד, כפי שהיה בכל הזמנים (הו, יחידות זו!), ובכל זאת אולי לאור המצב מוטל גם עלינו לבחון מחדש את הדבר.

אין לי פה עם מי להתייעץ, אַת יחידתי ורק בך אני הוגה כי תפענחי לאן עלינו לפנות. חסרים לי אותן עבותות הקושרים את השאר. לרמות את האחרים ואת עצמי אינני מסוגל, בין כה וכה לא יעמדו במבחן הרגשות, אף אם יהיו קשורים במאורע הטראגי ביותר. איך השאר פותר ומיישב את הסתירות הקיימות בהכרתם הפנימית? לא אדע, רק במקצת אני מכיר את דרך מחשבתם: "אילו נפלתי אני, הייתה אשתי נמצאת באותו מצב, ואחר היה צריך לשאת בעול, ולמה אתעלם? ואיך אוכל להתעלם מתביעות המצפון לקחת על עצמי את האחריות הזו, גם כשזה מקשה עלי בשאיפותיי האישיות?".

ובכן הקשיבי בִּינִי ועני לי, להם ולעצמך.

נעדר אני כל ידיעה ממשית על חייך החדשים, מלבד מספר גלויות  בהן שאלת כה רבות לאן ללכת, ובסוף בישרת כי את עובדת במקווה-ישראל, איני יודע עליך, אחרים קבלו מכתבים מפורטים מביתם, ומי פחות ומי יותר מתארים לעצמם את העניין, אני יודע הכול על פי השלמת הדמיון, בכל זאת אני מצפה, כי כאשר ידעת את מלאכת הכתיבה, סוף סוף תכתבי לי על הכול בקרוב, בדרך שרחל דיין כותבת לצבי – איך נפרדתם? ומה היחסים כעת? הידועות לך תכניותיהם? איך את חיה? לבדך או עם מישהי? כל פרט יקר לי וחשוב.

מהקבוצה לא קבלתי דבר, אין הם כותבים לי, אם כי כל הזמן אני מנסה לתרץ את השתיקה כמקרה סתם, אך בכל זאת? […] האם נפגעו מכך שהלכת למקווה-ישראל? הראית את שאר-ישוב? לא אמשיך לשאול, לבדך תדעי מה נחוץ לכתוב לי. […] שלומי טוב ואני בריא ומשתדל קצת ללמוד, על אף שזה נורא קשה בתנאים השוררים פה. […]

כל מה שקורה לא למעננו קורה, אנחנו רק שליחים, אנחנו רק אפיזודות זעירות במחזה הגיגנטי של היות ולחדול – מה בצע כי נתלונן? מה זכות לנו לבכות? לא יפגע בי יותר – בעצם אינני שהייתי.

(אל תופתעי מזקני! הוא לא כל-כך נורא), הראית את הצילומים האחרונים? לא הייתי יותר זכאי מהאחרים, נס הוא ששוב קרה לי, קבליהו והודי עליו. אם למישהו חשבונות עמו – יחשבוהו לשיכור, אך הנבחן בְּכּוּרוֹ יודע, כי גבהו שמיו ונסתרו דרכיו ומידת הרחמים כמידת הדין לחמה ומעטים נותרו ממלחמתם לפליטה. עוד פתוח פצע זה של הסתרה, אך נכנעתי כתינוק, אם גם התפילה קשתה עלי.

ידעתי מה בודה הנך וכמה נכונה היית לחלק עמי את גורלי. שמרי על עצמך, כי עוד תפקידים נכונו לך מחר, זכרי זאת והאמיני כי סבלך לא לריק. דרשי שלום לכל שואלי בשלומי. […] שלך לעד. שאול

–  

MY DEAR!

YOUR LETTERS OF 2,10.1.49 ARRIVED. I AM VERY SURPRISED AND WORRIED THAT YOU HAVE NO LETTERS FROM ME, SO MUCH TIME I REALY DO NOT KNOW, BUT IT IS NOT MY FOULT' I WRITE WEEKLY, I WROTE YOU MANY TIMES ABOUT HANOCH, HE US WORRING IN THE CITY. JEHUDA HEALTHY AND TOGETHER WITH THE WOMEN. SHLOMO STILL HERE, BUT READY TO START. I VISIT THEM SOMETIMES, ALSO THE OTHER RELATIONS ZVI, YOEL, ISRAEL, ALL RIGHT. I HOPE YOU RECIVED ALREDY SOME OF MY LETTERS. DON'T WORRY! REGARDS TO ALL. YOUR'S IN LOVE. HADASSA.

10.1.49

–

!DEAR HADASSA

I AM ABOUT 2 MONTHS WITHOUT MAIL. HOPE MY LETTERS HOWEVER GOT YOU.

HOW IS WORK? HOW ARE YOU? I AM WELL. WE DWELL TOGETHER. ? HOW IS MENACHEM? AKIBA AND FAMILY? I HEARD SHAUL WOULD SEE YOUSHORLY. DON'T WORRY! TAKE CARD OF YOURSELF! MY REGARD'S ALL RELATION'S. WITH LOVE YOURW'S. AHRON.

10.1.49

–

ב"ה

מקווה ישראל. י"א בטבת. תש"ט. [12.1.49]

שאול יקירי!

אני תקווה כי קבלת את מכתבי הקודם ואנסה גם הפעם להגניב לך משהו על עצמי ועל החיים פה.

לא קלה כעת היא הכתיבה, ראשית, כי יש כל כך הרבה למסור וקשה למצוא את הנוסח הנכון ושנית, נגמלתי מאוד מהכתיבה, לעיתים רחוקות אני כותבת למנחם ויודעת זה, שאני מרבה יותר בכתיבה אליו, בהתחלה עוד הייתי כותבת ביומן, אך כעת קשה לי להתפנות לזה.

מכתבך באים כעת די בסדר, השבוע קבלתי אחד 14.12. אינני יודעת למה אתה מתכוון ברמזך על מכתבו המוזר של מנחם, הוא עסוק מאוד. המוסד מתפתח, מגיע כבר ל-120 ילד, החילונו לבנות בית לשיכון הנוער. הזמינו אותי לחנוכה, אבל לא יכולתי לנסוע. מדי פעם בפעם אני מקבלת ד"ש, גם עקיבא נוסע שמה לפעמים, כי הוא כעת מפקח בעליית הנוער והמוסד באזורו.

הייתי לפני כ-3 שבועות אצל ברוניה וישראל, כולם בריאים ובסדר, יש להם דירות די יפות, קנו גם רהיטים, גם ברוניה קנתה ארון חדש. הילדים גדלים ונחמדים, שואלים עליך ומוסרים לך ברכות. את בקשתך בדבר הקשר עם הדוד, לא מילאתי עדיין, כי מאז לא הייתי אצלם, מכתבך בא בדיוק יום אחרי ביקורי אצלם. עם הקרובים בחו"ל, אינני יכולה כעת להתקשר בדבר זה, כי שם מצב משונה קצת ובמשטר כזה, אין יודעים אם לא עלול להזיק הדבר. אגב, הם רוצים לעלות ארצה, גם אחותו של עקיבא, עם כל המשפחה, עומדים כעת לפני עלייה. בובילי, התוכל להאמין שבחודש דצמבר הגיעו שלוש רבבות? וכמעט כולם בכלי שיט ובאווירונים שלנו? כן יקירי, זוהי מדינה וזה כוחה, חבל שאתם רחוקים ואינכם חיים יום יום את הפלא הזה, שלמענו נפלו כה רבים. לפני שבוע ירדנו לארץ שממנה יצאו אבותינו ושהינו בה וחזרנו שוב. היום התחילו שיחות השלום ברודוס, נקווה שנגיע לידי הסכם עם השכנים שלנו מדרום, הם הוכו קשות, אך שוב מתערב "הידיד" הניטראלי, גם הוא טעם כבר קצת, שלח את ציפוריו לראות מה שלומנו וכתשובה לכך נשברו הכנפיים לחמישה מציפוריו, אח"כ כמובן הקימו רעש גדול. כעת שוב דיונים ולעת עתה אפשר לשבת בחדר, בלי וילון נוסף.

בחנוכה הייתי באזכרה בג'בליה [גבעת עלייה], כל הימים שלפני זה, חייתי מחדש את הימים האיומים האלה. השתתפו שם כל חברי הקיבוץ הדתי. שלומית קראה דברי הערכה על כל אחד מתוך "במחננו", שהוצאת לפני שנה. פגישה קשה הייתה לי, שושנה ושולמית לא היו אפילו בפנים, קשה היה להם להימצא שם, אם כי היום כמעט כולן כבר שותפות לגורלן, בכל זאת הן היו הראשונות. הקריאו גם חברים של אנשים, שאינם יותר בחיים, על אלה שנפלו הראשונים ובאמת לא קל היה.

בפעם הראשונה פגשתי את חנוך, מאז ראיתיו בירושלים אחרי שובו מחו"ל, לא הספקתי לדבר אתו הרבה, גם כשביקר אצלנו, בשבוע שעבר, מיהר מאוד, הוא דורש בשלומך ומבקש את סליחתכם על שאינו כותב, אבל הוא עסוק מאוד, עובד הרבה. על יתר החברים וחברות, כתבתי לך במכתבי הקודם, אני מניחה שקבלת אותו. אני מבקרת, עד כמה שניתן לי, ומקבלים אותי יפה.

סוף סוף ראיתי את רשימתך "בהר", בקובץ "הקמה" של הק.ק.ל הוא יפה מאוד בהוצאה ובכריכה יפה, הרשימה יפה מאוד ודי ארוכה, יש בקובץ חומר רב ומגוון, הוא עולה 2.200 ל"י, אני שוקלת אם לכתוב לק.ק.ל שישלחו לי אותו, או לחכות עד שתחזור אי"ה? אגב חדשות מעולם הספרות (רק הדים קלושים מגיעים אלי כעת), אתמול הייתה חלוקת פרס ביאליק, זכו בו פרופ' אפשטיין, לספרות מדעית, ומכס ברוד, לספרות יפה, בעד ספרו "גלילאו הכבול", שהוא יחד עם הספרים טיחו דה בררה וראובני, יוצר טרילוגיה. הספר תורגם מכתב יד ע"י דוב שטוק. באחרונה משה שמיר מאוד במודה, הציגו את "הוא הלך בשדות", שלו, בקאמרי, גם אוהל מציג כעת בהצלחה רב (למרות הביקורת הקטלנית) את "שומרי החומות", של יהושע בר יוסף. שמיר שוב כותב דרמה חדשה. אלתרמן, כמובן מבריק כרגיל. שלונסקי תרגם את "טיל אולנשפיגל" ולאה גולדברג משתתפת הרבה בתכניות לנוער. שינוי השם לעברית, נעשה בצורה המונית והפעולה מקיפה את כל החוגים.

אפשר להגיד, שיש שפע בארץ, למרות יוקר החיים – רבות הקניות ולא חסר דבר. עכשיו מתנהלת מלחמת הבחירות ל"אסיפה המכוננת", הבחירות לא רחוקות, אבל נראה לי, שהרעש הוא לפחות מהרגיל, כמובן העסקנים, הם עוסקים בשלהם. חנוך מועמד ויש סיכויים שיכנס.

ועל עצמי, מה אספר לך? שאני מתגעגעת אליך מאוד מאוד, זה מיותר להגיד, כמה אני הוגה בך והרבה לבריאותך, כמה אני נכספת להיפגש אתך ולהישאר יחד ! יחידי, מתי נזכה שוב?

אני מרוצה מעבודתי, עובדת 5 שעות ביום וזמני הפנוי עובר עם כל מיני דברים, אני משתדלת גם לנוח. אני נמצאת אצל רחל, הם קבלו חדר שני. רבקה'לי מתוקה מאוד. אני שולחת לך תמונה, היא עוד מהקיץ, אבל תראה את הבנות ואת ברנדי, שלומם טוב, יואל מרוויח יפה, אבל גרים עוד באותה הדירה, הקטנה יפה מאוד, ברנדי נראית עכשיו טוב מאוד. היום הצטלמתי עם רבקה'לי, אם התמונות תהיינה מוצלחות, אשלח לך. היא לא רוצה לחייך אצל הצלם, כרגיל.

בובילה, תכתוב קצת יותר על עצמך, מה אתה לומד? חבל שלא יצא לי לדבר יותר עם שאר-ישוב [בנו של הרב דוד הכהן, "הנזיר" זצ"ל, נפצע ונשבה ברובע היהודי, לכן הוחזר מוקדם יותר, לימים הרב הראשי של העיר חיפה]. מה עם יתר החברים? למה אתה מתלונן במכתבך על כתיבתי המעטה? אני באמת כותבת בכל הזדמנות, יתכן שזה רק לא מגיע, היה כבר טוב בלי תכתובת. איזה זמנים דימיוניים? האפשר לחלום על זה? וכי יגיעו ימים כאלה? אני מאמינה שכן והלוואי בקרוב. ובינתיים יש רק להרבות בכתיבה, על אף הכל.

ברכות לאין ספור וד"ש לכולם.

שלך בתקווה ובצפייה. הדסה.

 

שאול! שלום רב לך! תחילה הנני שולח לך את ברכות יעקב ל. שנפגשתי אתו אתמול. אברהם אחר גמר לימודיו בסמינריון למדריכים ונכנס לעבודה במחנה מעבר, הוא בחור רציני ומסור, יש להצטער על יכולתו המועטה. היום נפגשתי עם מנחם, הוא מניח שמכתביו הגיעוך. תמסור ד"ש לכל חברי וחניכי. להתראות. עקיבא ורחל.

 

MY DEAR HADASSA!

I HAVE NOT RECIVED YOUR LETTERS FOR AGE. I HOPE AT HOME EVERYTHING IS IN ORDER. I AM WELL. HOW IS EMPLOYMENT? I HOPE SHAUL WILL PAY YOU A VISIT VERY SHORTLY. HOW IS MENACHEM? REGARDS EVERYTHING. REGARDS JOSEF AND LEA KLIENZELER. YOUR'S. ARON BINDER.

17.1.49

–

!MY DEAR

YOUR LETTER OF  20.12.48 ERRIVED. , I WROTE YOU SOMETIMES ABOUT YHUDA, HANOCH,NATAN,  ALL TOGETHER WITH THE WOMEN. HANOCH WORKING IN THE CITY. I AM SATISFIED WITH MY WORK.  I AM OCCUPIED ABOUT FIVE HOURS, AFTER THAT I TRY TO REST. DON'T WARRY ABOUT ME. I AM HEALTHY AND WELL AND DON'T MISSING ENYTHING. I VISITE SOMETUMES OUR RELATIONS, ALL ARE WELL, THE CHILDREN SWEET, REGARDS FROM THEM. MY BEST WISHES TO YOU AND ALL HAVERIM. YOUR'S FOR EVER. HADDASA.

19.1.49

–

ב"ה כ"א בטבת תש"ט [22.1.49]

הדסה יקירתי!

אין מילים בפי, התרגשותי עמוקה, עוררת אותי שוב לחיים. דמעות עמדו בעיניי בקראי את דבריך, גם אנו חשבנו כי נואשתן מאתנו, גם האווירה מסביבנו הצטיירה כך. האשמות רבות ומרות שמענו פה מפי אחדות שחיות בג'בליה [גבעת עליה, בגבול יפו בת-ים, לשם הועבו שרידי כפר-עציון], אלוהים יודע כי אין בנו אשם ואף מילים אין בפינו לענותן. שמענו על ההחלטה לצאת להתיישבות וקופת הבעיות שמסביב לכך מעיקה כעת עלינו, רובנו עייפים ואילמים, מה אנו יכולים עוד להגיד? אור התחייה לא הגיע אלינו, הבעתה והסיוט שכנו אתנו זה חודשים, ומאידך קשה להגיד: לא! אינני מעלים עין מהמצב כפי שהוא. הוי, כמה גלויים לעינינו מומי הגוף הזה שמדובר בו כי יקום? לא החלטתי דבר ולא עניתי דבר, עד שלא נפגש ונשיח על הכול אני משאיר את הדבר פתוח. מנחם שלח אלי מכתב, בו הוא שואל על קיומי ולמה אינני כותב, הדבר מוזר בעיני, כי כל הזמן אני משתדל שידע על חיי.  הקובץ הגיע לכאן ואף ראיתיו, חבל ששגיאות דפוס נפלו ברשימה. צדקת אולי בהערכתך בקשר לשירים ששאר-ישוב לא הביא אתו, אל תצטערי על זאת, מה ערך למילים כיום? חיינו פה עירומים ודלי חוויות, רק מכתביכם מקשרים אותנו שוב לעולם יוצר שמחוץ לגדרות. רבות השתדלנו להגיע לגוש [עציון] אחרי שנשבינו, אך לא הצלחנו.

בשבוע שעבר עשיתי ימים כלילות בעריכת הדו"ח על שני ימי הקרבות ובעזרת השם סיימתיו, מתוך מה שהגיע אלינו שוררת בורות גמורה בין החברות [האלמנות] בקשר למקרה הטראגי והאיום, רק מי שהיה בגוש התופתי הזה מבין, איך חלק נרצח וחלק ניצול בכל זאת, לא נוכל לשכנע לב מר ואומלל בהסברות קרביות והגיוניות. אנו חיים ביחד באוהל אחד זה חודשים מספר והיחסים בינינו טובים, עוד תמיד אנו חוזרים לימי האסון ומעלים זיכרונות. אללי לי כי נתאמתו דברי! וי לי כי לא נאמנו בזמנם! הוי הכורה בשעת לילה מאוחרת ואין פתח לשאגותיו. [במהלך חצי שנת המצור שידר פסימיות לגבי גורל הגוש הנצור וחזה את הטרגדיה המתרחשת ובאה, גורש מהשולחן בשל דעותיו הפסימיות – ראה ספרי "גבורת הנצורים"]. אחרי שהכנתי את עצמי לשעה האחרונה נשאתי את עולי בשקט, אמנם הרהרתי: איך זה יהיה אחרינו? כפי שהרהרו בכך כולם. תחיית-מתים היא ועל כן נודה ועל כן נטיח, כי כה מעטים נותרנו. כולנו מרגישים אותה הרגשה של ניצולים מהאש, רק במקרה אנחנו נותרנו ויש למלא מה שהיו צריכים לעשות אלה שנרצחו, כמובן שאין אנו ילדים עוד לחלום על אידיליות, ברור לנו כי מקרה מיוחד קרה לנו.

אני כשלעצמי איני מסכים בשום פנים לסלף את האמת ולומר כי ההורים רצו שילדיהם ימשיכו בחיים אלו ובמתכונת זו כפי שהיה בעציון, אני מרגיש כי יש רצון לעשות הון מפלגתי, אך איכשהו הייתי רוצה שתקום מצבה חיה לחייהם, במוחי תכניות שונות שכנראה נדונו לא להתגשם במערבולת של חשבונות, נדבות ופוליטיקה תנועתית. נכונותי לתת יד, אך רק למה שלא יעמוד בסתירה להכרתי ורצוני הכן.

אני מבין מדבריך את הכל ועומד אתך יחד בכל.

ייתן לנו ה' כוח לשאת ולתת כפי שהוטל עלינו. כפי שאני רואה, חלק רב של הסופרים הצעירים נמצאים במדים כקציני תרבות. איני יודע מה פרצופינו אנו בהווי החדש ונדמה לי ששוב אפסי. מג'בליה [גבעת עלייה,[בגבול יפו-בת-ים, לשם הועברו הנשים והילדים ויתר שרידי גוש עציון-ש.ג.] משתדלים מאוד לשלוח לכל אחד חבילה, אולי תסבירי להם שאין צורך שאני אקבל גם מהם, אחרי שאת דואגת לכך. את מכתבי הדן בעניין העתיד בפרוטרוט תקבלי מאריה ק' קראי וחשבי. הבעתי כל מה שראיתי שאפשר להביע כעת.

מכתביך הפכו כאן לחוויה, רק מהם נודעו לכולם פרטים על חיי המדינה ומסביב לה. עד היום לא קבלנו כל מכתב מהקיבוץ או מהעוסקים במזכירות ג'בליה, ההתמרמרות רבה, אך התרגלנו לכך, כאלה אנחנו כנראה. את העוגות אכלו החברה בשמחה . הדברת עם יהודה? מה דעתו? במה חנוך כה עסוק? מה יחסיו עם האלמנות?

לרחל ועקיבא מסרי-נא את תודותי הרבות על עזרתם לך, לרבקה'לה נשיקות רבות, גם לדב ציפורי ולייתר מכרי במקווה-ישראל – ברכות.כעת אני עסוק פה בהוצאת עיתון המחנה ובעיקר בעשיית מזכרות לאנשינו, (מפחים של ביסקוויט אנו יוצרים אלבומים וקופסאות שונות), זה שנים לא ציירתי כל כך הרבה כמו באחרונה.

אלבום תמונות, החריטה נעשתה במסמר

כפר עציון (הבתים, נווה עובדיה ועצים)

המומחה לעבודות הפח – אברהם אדירי

הכתיבה נדחתה לזמן מתאים יותר, בלעדיך איני מסוגל לכך כנראה, אני עמוס תכניות רבות, אני מקווה להגשימן בבואנו הביתה.

אל לך לגרום לעצמך דאגות והוצאות למען החבילות, לא חסר לנו דבר, המדינה מספקת לנו הכול, במקצת גם אנו הרגשנו את כוחה.

האין דבר העברת המשכורת דרך הקבוצה גורמת לך לקשיים? הגם את יודעת על "הברוגז" שחלק מהבחורות משחק עם הבנות שחזרו מן השבי? איך את רואה את ההמשך? השוחחת עם אחדות? מסרי להן דרישת שלום, בעיקר לשולמית, מינה, רחל ר', חיה א', דינה וכו'. מה שלום הינדה? מה מצבם של יוסף ש', נתן וחיים?

סלחי לי אם התלוננתי על מיעוט כתיבתך. צדקת ממני, פה מרחוק נוטה האדם להיות מתוח ורגיש לעיכובים שלא תלויים באשמתם של יקיריו, כשכולם מסביב מקבלים דואר ואתה לא, אין פלא שהנך מדגיש זאת אי-פעם. השתדלתי כל הזמן להחזיק מעמד ולשמור על דפיקותיו של ליבי (פלא איך בזמנים קשים הוא ממלא תפקידו בשלמות). אל תדאגי לבריאותי, אני בריא נכונות כתפי לעול, אעשהו בבוא היום, תמיד עליך ואליך, לא פקפקתי אף רגע שתדעי להתנהג נאה. אם יש צדק, הרי ודאי שרק בזכותך נותרתי, עד בו היום שוב נפגש יחד המשיכי כעד עתה. תודות לך בעד הצילומים! אל תשלחי יותר מחברות. לכל המשפחה ברכות רבות, קרוב היום בו שוב נתראה, קווי והאמיני. אנו מרגישים כי התיל נבקע וקץ יבוא למדבר ולשבי. שלך באלפי נימים לעד. שאול

לעקיבא מבול ברכות! הרשוני להביע לפניכם את תודותי הכנות בעד ידכם העוזרת ולבכם האוהב כלפי הדסה.

קטונתי מהיות זכאי לחסדכם . ברכות לכם מכל החניכים והידידים. שלכם בכל לב. שאול

–

HADASSA RIECH.

MIKVE-ISRAEL.

TEL-AVIV P.O.B.185

MY DEAR HADASSA!

IN MY PREVIOUS LETTER I CONFIRMED YOUR LETTER DOCTED 8.10.48 AND AM PLEASED YOU TOO RECIVED FINALLY MY LETTER. WHERE ARE YOU ARANGED AND OF WHAT KIND IS YOUR WORK? PERHAPS CAN YOU ASK YOUR RELATIONS AT MITIALOVEE' OR ISRAEL TO SEND ME NEWSPAPERS? ASK BERUNIA TO CONECT ME WITH UNELA AKIVA, HOW ARE MENACHEM AND AKIBA, WHY DO THEY NOT WRITE?

WHATE HAPPEND TO HANOCH?

I AM WELL/ REGARDS ALL RELATIONS AND KISSES TO THE CHILDREN!

FROM SHAUL.

24.1.49

–

 

WE ARE WELL, , WE WERE IN TOUCH WITH YOUR HADASSAH. WRITE HOW YOU ARE? MENAHEM.

–

MY DEAR HADASS!

YOUR LETTER OF THE 2.1.49 I RECIVED.  EXPRESS PLEASE MY HEARTIEST.THENK YOU TO THE STUDENTS OF MIKVE-ISRAEL FOR THEIR NICE PARCEL THEY HAVE SEND. CONVEY THANK'S TO KRAUZ, KAMINKA, DOV ZIPORI, AKIBA AND PINCHAS, PARTICULAR TO THE YOUTH, FOR SAVING OF THEIR BUDGET TO BEABLE TO SEND A SMALL GIFT TO THEIR FRIENDS. I AM WELL. HOW ARE YOU? I WAS GLAD TO SEE THE BOOK "KAMA", IT IS A LOVLY BOOK. I GOT YOU 2 PARCELS AND THE CAKE ANDCHOKOLATE SWERE GRAND. THE SHNAPS ARRIVED. WHY DO THEY SEND ME PARCELS FROM THE KVUZA? REGARDS MENACHEM AND LEA, AKIBA, JOSEF, RIVKELE,RACHEL, KLINZELER FROM ARIE. REGARDS AVRAHAM U.

YOUR'S. SHAUL.

31.1.49

–

ב"ה

מקווה ישראל. ב' בשבט תש"ט. [1.2.49]

שאול יקירי!

אתמול קבלתי ממך גלויה ומכתב, מתאריך של 2.1 וה-10 בו. הופתעתי מאוד בקראי, שאינך מקבל ממני מכתבים.

אני יכולה לתאר לעצמי, כמה זה משפיע עליך ובצערך גם אני מתייסרת, איני תופסת פשוט את העניין, אני כותבת כל שבוע, חוץ מזה, כבר כמה פעמים הכנסתי לך מכתב לתוך חבילה ופלא היא בעיני, איך כל זה לא הגיע אליך? אני רק מקווה שאינך מאשים אותי אפילו במחשבה, כי אני מזניחה הזדמנות כל שהיא, או מתרשלת בכתיבה, הלא תחוש בוודאי עד כמה אני כולי ומחשבותיי אתך ואשר אני לעיתים קרובות מרגישה בברור את ערגתך אלי, כי בקרוב הלבבות שבינינו, האדם לרוב חש את הרגשותיו של הזולת, אשר הן הראי נאמן של הרגשותיו הוא.

היום שנה להתקפה הראשונה על כפר עציון. ריבונו של עולם! מה עבר עלינו במשך שנה זו! כמשחק נראה כעת בעינינו אותה התקפה רבתי! היינו אז שבורים, אחרי רצח העשרה ואחר כך באו השלושים וחמישה כעבור ימים מספר ומאז, לא ראיתיך יקירי! מה רבות חשבתי עליך ועל עמידתך בין החללים בתוך הקבר בשעה שנפרדנו! [הדסה פונתה מכפר עציון עם הורי הל"ה, שבאו להלוויה בכפר עציון] ואז חשבתי, שקרב הל"ה, הוא השיא! כשבאתי אחרי ההלוויה לירושלים, לא יכולתי להבין שאנשים סתם מסתובבים ברחוב, יושבים בבתי קפה ועולם כמנהגו נוהג, בשבילי היה מוזר זה, כי חשבתי שכבר סוף העולם ואחר כך באו עוד מכות נוספות, היינו בירושלים, שיום יום שתתה דם ולאט לאט הכשרנו לאסון האיום ביותר שקרנו ואת הישוב כולו. מאידך השגנו גם הישגים עצומים, שלא העזנו לחלום עליהם, אפילו לפני שנה, חבל רק, שכל אלה אשר נפלו, לא זכו להם.

במכתבי הקודם הזכרתי לך את הבחירות ל"אסיפה המכוננת", גם זה עבר כבר, היה זה באמת חג, עד כמה שהייתה התעמולה רעשנית לפני הבחירות, ביום הבחירות הכל שקט, שקט ומשמעת רבה שררו והיה שבתוך היום הזה, כתבי חוץ רבים התפעלו מהסדר המופתי וממהלך הדברים, במתיחות רבה חיכינו לתוצאות (בין האזרחים הייתה מפא"י במקום הראשון), רשימה ב' (החזית הדתית המאוחדת) במקום השני, מפ"ם בשלישי, אחר כך חרות, ציונים כלליים וכו'… אחרי מינוי הקולות, בצבא המפ"ם עלתה והב' ירדה, יתר הרשימות לא נשתנו. המפלגות הקטנות קבלו מעט קולות. יש להצטער, שלמרות זאת, שהייתה חזית דתית מאוחדת, היו גם כמה מפלגות קטנות, אשר השיגם היחידי היה, רק שגרפו מהרשימה המאוחדת ובעצמן לא השיגו אף מנדט, אלה היו שתי רשימות נפרדות של "אגודת ישראל", רשימת הפועלות הדתית (הפועל המזרחי) ורשימת העובד הדתי (ד"ר ליבוביץ) וקרה הדבר, שרוב הקבוצות שלנו הצביעו על רשימת העובד הדתי, עד כדי 20% (בטירת צבי למשל) וגם אחוז די ניכר הלך לרשימת פ"ד. מאחר ששתי רשימות אלה לא הגיעו לכדי מנדט, הלכו לאיבוד 40% של הקולות של הקיבוץ הדתי ויש להצטער על כך. סך הכל קיבלה החזית 16 מנדטים, באופן כזה חנוך לא יכנס וחבל. למפא"י 44 מנדטים, מפ"ם 18, הגוש האזרחי כשש וכו'.

בט"ו בשבט עומד להיפתח הפרלמנט הישראלי – הנדע את משמעות הדבר? – את מחירו ידענו כבר.

בינתיים מספר המדינות שהכירו בנו, הגיע לשלושים, בשבוע זה גם הקיסרות הגדולה נאלצה לעשות זאת. עכשיו מגיעים, יום יום, עולי קפריסין, שסוף סוף משתחררים. בנות הדוד שלנו נמצאות בארץ זה כמה חודשים, לאחת יש ילדה בת חצי שנה, הם גרים בחיפה, עדיין לא ראיתי אותן, אנו מתכתבות. בקרוב עומדים להגיע – אחותו של עקיבא ואחיו.

כשהשגתי את התמונה בצלב אדום, אתם נראים לא רע ואיזה זקן גדלת! האם בדעתך להשאירו גם אחר כך? אני מניחה שבכל זאת, קבלת את מכתבי, אך ליתר ביטחון, אחזור על כמה עניינים. ראשית, חנוך, עובד בתל אביב, בתפקיד מיוחד. יהודה, נמצא בג'בליה עם החברות, גם חיים, יוסף ש. יעקב ישראל ונתן ושלמה נמצאים שם. שלמה עדיין לא נסע, אך מתכונן. אני מבקרת לעיתים די קרובות, תמיד מקבלים אותי יפה. הילדים נחמדים מאוד ומתפתחים יפה. אני גם מבקרת אצל ברוניה וישראל, עד כמה שניתן לי. בדרך כלל אני נוסעת לעיתים רחוקות העירה, תאר לך, שכבר חמישה שבועות לא הייתי בעיר!

אני ממשיכה לעבוד, אל תדאג לי יקירי, הכנסותיי לא רעות. מלבד הסכום שאני מקבלת מהממשלה, אני מרוויחה כעת 26 ל"י, בעבודה של 5 שעות ביום, אמנם הכל ביוקר, אבל אני תקווה, שבבוא הים המקווה, לא אעמוד בידיים ריקות.

שאול יקירי, סלח לי שלא תמיד אני מצליחה להכניס ספר לחבילה, כי כשאינני נכנסת העירה, קשה לי לקנות. "מאזנים", חדלו להופיע וגם ירחונים אחרים, ה"גיליונות", עדיין מופיעים, אשתדל להשיג. כעת יש במוזיאון תערוכת "הספר העברי", אשתדל לבקרה. האם כתבתי לך כבר שה"קמה", הוא ספר יפה מאוד, אני כבר אחכה שאתה לבד תבקש אותו הלוואי ובקרוב

לפעמים נראה לי, שזה יהיה בקרוב ולפעמים זה כה רחוק! ובינתיים: גשם וקור והלב חרד!

אשתדל בקרוב לכתוב לך שוב, בינתיים, כל טוב ואלפי ברכות לבביות וגם נשיקות רבות (אם הזקן לא דוקר). ד"ש לחברים ולצבי. עפרה היא מתוקה מאוד.

שלך באהבה לעד. הדסה.

החבילה היא מקוואית [ממקווה-ישראל], רציתי רק להבטיח את המכתבים.

שאול, שלום רב! בימים האחרונים נראה לי שלא ירחק יום שובכם. שמחנו לראותכם וגם עם זקניכם. הנני מחכה לעלית בני משפחתי מחו"ל. מה פני חברי משואות-יצחק? נתברך בבשורות טובות ולהתראות. עקיבא ורחל. ד"ש לחברי משואות ולכל מכרי.

 

שלום שאול! אבקש ממך להגיד לנחום לבבי ממשואות, שיחפש בחבילה שלו מצפורה, מכתב בתוך שקית מקקאו. ד"ש לבבית. צפורה א.

–

MY DEAR!

YOUR LETTERS OF 2/10.1.49 ARRIVED.  I AM VERY SURPRISED AND WORRY THET YOU HAVE NO LETTERS FROM ME. I REALLY DO NOT KNOW SOMETHING MUST BE WRONG, BUT IT IS NOT MY FOULT. I WRITE WEEKLY. I WROTE TO YOU MANY TIMES ABOUT HANOCH, HE IS WARKING AT THE CITY. JEHUDA HEALTHY AND TOGETHER WITH THE WOMEN, SHLOMO STILL HERE BUT READY TO START, I VISIT THEM SOMETIMES, ALSO THE OTHER RELATION ALL RIGHT: AKVA, ISRAEL, YOEL. MENACHEM AND THE FEMILY WELL. I HOPE YOU RECEIVED MEANWHILE SOME OF MY LETTERS. DON'T WORRY ! REGARD TO ALL. YOUR'S AITH LOVE. HADASSA.

.2.2.49

–

ב״ה ח' בשבט תש״ט [7.2.49]

הדסה יקירתי !

"ספר משהו… ״ – כך תובע דיוקנך שאתי ואין בי כוח לבטא את תוכי. קראי-נא את "הכורה" של רחל ואת "מתי" ופתחי לך פתח לעולמי. לא יזעק עוד שירי, לא יתדפק, קצוץ כנפים יידום ולמעבר מזה יציץ, אליכם ואליהם וחיי בתווך. עיניהם נעצמו לעולמים, עיניים כעינינו, חולמות וצמאות לאור התחייה. הן מציצות בך ויודעות ניסים ואסונות והן שותקות עד זוועה. כן, דיוקנך שאתי מצילני מהאלם הדחוס והמקפיא והוא תובע, כי גם לעבר השני אציץ ואת חיי, שנותרו מן הדליקה אשא לבאות בשניים הדוקות. הן נפרדתי ממך זה קרוב לשנה, כי חשבתי שהגיעה שעתי ללכת. בעיניים גלויות ניצבתי לקבלה. – התזכרי את "מותו של איזי בלום״? אך שחק הגורל כקוביוסטוס שנון והוציאני מקופת הנזבדים למען המשך ללכת. עתה בין שני עולמות הנני, ועד שנזכה להתראות פנים אל פנים, ראיני-נא חי ורחוק, אולי יקרבנו הגורל שוב בשעה של התרצות ? חדשים רבים חלפו ולא ניתן לנו לגלגל שיחה בגווילי מכתבים (מרבית חיינו בגיליונות הלבנים!), רק מדי פעם גלויה דלה ומאופקת מבשרת לי, כי הנך וכפעם יושבת והוגה איך להגיד במילים הספורות את מה שהלב רוחש להגיד.

על ימינו האחרונים "בצל המוות", ולא "בצל החרוב", תקבלי לחוד (והם מיועדים רק לך) ע״י אחד השבים, אך הפעם לעניין הבאות. מכיוון שאינני יודע את התפתחות הדברים אצלך (וזה נחוץ לי כאוויר), אינני מסוגל לנקוט עמדה לשאלות ששואלים השרידים. נתקבלו פה מכתבים מנשי חברים ואחד גם משלמה, בהם מסופר על רצונם להמשיך יחד ורמזים על תכניות. דבר ברור אינם מציעים. הם שואלים: מה דעתכם? והנה הדבר כפי שהוא נראה בין הגדרות ובתוך התיל.

אם לדון בעניין רק לפי הרגש והמצפון – על כל הנותרים לשאת בעול היתומים והאלמנות, להציב לנופלים שם בארץ ולדאוג, שרצונם יתגשם על ידי הילדים. חלק מהנמצאים פה, וייתכן שהרוב מרגישים התחייבות להמשיך את קוו הגורל במשותף. גם להם לא מובן איך ומה לעשות. משהו נתבע בפנימם והם נאחזים בתביעה הזו כבעוגן הצלה במצבם הפסיכי-רוחני המיוחד. שרידים, אודים… יכול להיות ששותפות הגורל תאפשר ליצור איזה יצור חדש, גם אני בהתעופפי בספירות הנשגב כפרפר הנמשך לאור, מזדהה עמם במסקנות הנ"ל, אך יחד עם זאת אני מרגיש שמשקולות גורל מיוחדות מצניחים אותי לקרקע חיינו וסותרים את ההרגשה ודוחים את צדקת המצפון. אם להמשיך את קוו ההתפתחות מאותם ימים בהם יצאתי לישיבה, שהסתכמו כה עגום ביומן ובאחד ממכתבי אליך, ברור כי החוט ניתק, גם אם אני משתדל לפסוח על קרע זה, אני יודע מבשרי כי לא יתכן להמשיך באותם התנאים שהיו אז ולחדש צורה שהעיקה על רוב השותפים ובמיוחד על משפחות פרובלמטיות כמונו. אילו כולם היו עקביים בהכרה הזו, היו מודים מראש כי נחוצים שינויים ודפוסים חדשים לחיי הקבוצה, גם המצב החברתי שהתהווה, מחייב צורת-חיים מיוחדת במינה, שבדמיוני עדיין לא הספיקה להתרקם, יתכן שצורת קואופרציה מסוימת מתאימה יותר מאשר שיתוף רגיל, גם במקרה הזה, לא דבר פשוט הוא ליצור גוף של עשרות אלמנות ויתומים; בעיות של תעסוקה וצירופי אנשים חדשים תתעוררנה בוודאי.

אינני יודע את יחסך לבעיות הללו ואת יחסיהם אתך בתנאים שנפרדתם, גם המציאות החדשה במדינה לא ידועה לי, קשה לכן לראות את עצמי במצבם של השאר, שנשותיהם וילדיהם יחד. כל דעה שאני עלול לנסות להביע, תעורר בוודאי אווירה לא טובה, כי רובם רוצים לכוף על עצמם את המחשבה, כי אין להם מנוס, וההחלטה תבוא מ"שם", על כן נוטה חלק להתחייב להמשך, בלי לבחון את יכולתו לעמוד בדיבורו עד הסוף ומתעלם מן הקשיים הסובייקטיביים והאובייקטיביים הקיימים. מצבנו כה שונה ומיוחד, כפי שהיה בכל הזמנים והתנאים, (הו, יחידות זו!). ובכל זאת אולי לאור המצב מוטל גם עלינו לבחון מחדש את הדבר.

אין לי פה עם מי להתיעץ, את יחידתי ורק בך אני הוגה, כי תפענחי לאן עלינו לפנות, חסרים לי אותן עבותות הקושרים את השאר. לרמות את עצמי ואת האחרים אינני מסוגל, בין כה וכה לא יעמדו במבחן רגשות, אף אם יהיו קשורים במאורע הטראגי ביותר. איך השאר פותר ומיישב את הסתירות הקיימות בהכרתם הפנימית, לא אדע, רק במקצת אני מכיר את דרך מחשבתם: "אילו נפלתי אני, הייתה אשתי נמצאת באותו מצב ואחר צריך היה לשאת בעול, ולמה אתקלם? ואיך אוכל להתעלם מתביעות המצפון לקחת על עצמי את האחריות הזו, גם כשזה מקשה עלי בשאיפותי האישיות?"

ובכן, הקשיבי, בְּנִי וְעָנִי לי, להם ולעצמך.

נעדר אני כל ידיעה ממשית על חייך החדשים. מלבד מספר גלויות, בהן שאלת כה רבות לאן ללכת, ובסוף בישרת כי את עובדת במקווה-ישראל, איני יודע עליך, אחרים קבלו מכתבים מפורטים מביתם, ומי פחות ומי יותר מתארים לעצמם את העניין. אני יודע הכל על פי השלמת הדמיון, בכל זאת אני מצפה, כי כאשר ידעת את מלאכת הכתיבה, סוף-סוף תכתבי לי על הכל בקרוב, בדרך שרחל ריין כותבת לצבי. – איך נפרדתם? ומה היחסים כעת?

וחשוב, מהקבוצה לא קבלתי דבר, אין כותבים לי, אם כי כל הזמן אני מנסה לתרץ את השתיקה , כמקרה סתם, אך בכל זאת, האם חנוך או שלמה מזדמנים למקווה-ישראל? ומה הם מספרים? האם את מבקרת אותם? האם עזריאל חזר? מה שלום שושנה קרניאל? האם נולד לנתן והינדה בן או בת? מה יחסיך עם מנחם ורבקה? האם לא נפגעו מכך שהלכת למקווה-ישראל? הראית את שאר-ישוב? מדוע עקיבא לא כותב?

לא אמשיך לשאול, לבדך תדעי מה נחוץ לכתוב לי. מסרי רק למנחם על חיי, בל יתלונן כי אינני כותב אליו. שלומי טוב, אני בריא ומשתדל קצת ללמוד, על אף שזה נורא קשה בתנאים השוררים פה. באחד ממכתביך אשרת את קבלת היומן – אצל מי הוא היה? ואיך מסרו לך אותו? הקבלת גם את קורות חיי? התפרסמו הקטעים של "דם המכבים"? אולי הופיע הספר בינתיים? הסלקו לך ב"הצופה" את כל הסכום? להבא אל תעשי לך הוצאות בגללי, חסכי בממתקים ובמקומם שלחי ספרים, בעיקר כתבי-­עת מכורכים בספר. האם את מקבלת תמיכת מהממשלה?

לנו לא חסר דבר מלבדכם ורצוננו לראותכם עז. מי יודע מתי זה יהיה? אולי אריה ויהודה יגיעו אליכם בקרוב. דוב כנראה יישאר לעת-עתה. אנו גרים יחד והיחסים בינינו טובים. אני כותב מעט מאוד, חסרה לי אווירת הארץ וקרבתך. תודי בשמי לקבוצה על החבילה ששלחו לי, חבל על כפילות זו שבהוצאות. את שתי חבילותיך קבלתי. העוגה הזכירתני את אווירת מקווה-ישראל. תיארתי לי איך עקיבא מבסוט מחתיכה כזו, אחרי שהיא מובאת מהאופה. תודי גם לברנשטיין על מילוי בקשתי. לעקיבא, רחל ורבקה׳לה – ברכות ונשיקות, כמו-כן למנחם, רבקה, חילי ושמעון, לברוניה וצבי, לברנדי יואל וה"שרצעלעך", לישראל וביתו ולכל מכרי, במיוחד לדוב ציפורי ולקמינקא.

ואני כאשר נותרתי לגורלי אשאהו, מי יוכל להבין מעגלותיו ? אולי כבר יהיה די ונזכה להקים לנו את פינתנו ככל האנשים עד ישוב וידפוק על דלתנו: בוא! כה הסכנתי לו שאין פחד לפני! ואין חשבונות, כל מה שקורה לא למעננו קורה, אנחנו רק שליחים, אנחנו רק אפיזודות זעירות במחזה הגיגנטי של היות ולחדול – מה בצע כי נתלונן ? מה זכות לנו לבכות ? לא יפגע בי יותר – בעצם אינני שהייתי. (אל תופתעי מזקני! הוא לא כל כך נורא.) הראית את הצילומים האחרונים ? לא הייתי זכאי יותר מאחרים. נס הוא ששוב קרה לי. קבליהו והודי עליו. אם למישהו חשבונות עמו, כביכול, יחשבוהו לשיכור, אך הנבחן בכוּרוֺ יודע כי גבהו שמיו ונסתרו דרכיו ומידת הרחמים במידת הדין לחמה ומעטים נותרו ממלחמתם לפליטה. עוד פתוח פצע זה של הסתרה, אך נכנעתי כתינוק, אם גם התפילה קשתה עלי.

ידעתי מה בודדת הנך וכמה נכונה היית לחלק עמי את גורלי. שמרי על עצמך, כי עוד תפקידים נכונו לך מחר. זכרי זאת ותאמיני, כי סבלך לא לריק. דרישות שלום לכל שואלי בשלומי. אם את רואה את חנוך שוחחי עמו על הכל ועני לו גם בשמי.

שלך לעד.

שאול

–

ב"ה

מקווה ישראל. מוצש"ק פרשת בא. ו' בשבט תש"ט. 15.2.1949

שאול יקירי יחידי!

שלשום הגיעו סוף סוף האנשים שחיכינו להם כה הרבה זמן, כבר אתמול ביקר אותי אריה [אריה קלינצלר, נפצע ביום הראשון של הקרבות בג' אייר תש"ח, הועבר בלילה עם שאר הפצועים למשואות יצחק ונלקח משם בשבי. כשחזר שינה שם משפחתו לאחידוב, ע"ש אחיו, דוב, שנפל גם הוא בכפר עציון, לימים היה שנים רבות גזבר מועצת קרית אונו.]ומסר לי את הדברים ממך וגם עליך, באמת יפה מצדו , שכה מהר הגיע אלי, הוא נפגש עם יוסף בירושלים ואח"כ בא הנה, לא דברתי אתו הרבה, כי מיהר לנסוע לג'בליה [גבעת עליה, לשם פונו הנשים והילדים, שרידי כפר עציון], אבל הבטיח עוד לבוא, הוא נראה מצוין, רק חבל שנפצע בריאות. תוכל לתאר לעצמך, כמה שמחתי למכתביך.

ברצון אמלא את בקשתך, כי באמת חשבתי, במכתבי זה הפעם, להעלות לפניך את חיי הפנימיים ואת לבטי ושוב אני מוצאת זהות גמורה בהלך מחשבותינו. ברור ששאלת העתיד מעסיקה הרבה גם אותי. ידעתי גם ידעתי את הקשיים ואת אבני הנגף שיעמדו בדרכנו, את החובה כלפי הנשארים ואת ההליכה לפי קול המצפון, גם אני אקשיב בבית לקול זה וקשה להתנער ולאטום אוזניים ומאידך יש בך משהו השואל וכי החובה רק כלפי הציבור קיימת? או יש לאדם חובות גם כלפי עצמו הוא?

ולכן אגיד לך גלויות וברורות, אם תיווצר יצירה איזו שהיא בצורה המוצעת, ההליכה להתיישבות בצרוף גוף צעיר ומספר משפחות, אינני מוכנה ללכת אתם, למרות כל השיקולים המוסריים ושאלת המצפון. ראשית, אינני מאמינה שהתכנית היא בת ביצוע, אולי בשלבים הראשונים העניין יסתדר, אך לא יהיה לדבר קיום, לפי דעתי, שני השותפים לא יוכלו לעמוד במבחן, את הבחורות אנו הרי מכירים ומובטח לי, שאחוז קטן מאוד יוכל רק לעמוד במבחן קשה זה ואין לי אמון רב בגוש הצעיר. כמובן בהתחלה הכל יהיה חלק וטוב, יושקעו כספים רבים והמשק יבנה, ייהנו מזה וכעבור זמן יתעוררו וימצאו פתאום שגוף של נשים וילדים הוא מעמסה כבדה. כמובן שבהרכב הזה יהיו תמיד בעיות חברתיות והתמרמרות תמידית, אם בתנאים רגילים, לא היו מרוצים, מה כעת? שנית, אינני יכולה לתאר לעצמי חי משפחה תקינים בציבור זה ולכן אני שואלת ועונה לנימוקים המצפוניים, המותר לי (לנו), לוותר על משאת נפשנו? אם ה' זכני בחסדיו הרבים והשאיר לי אותך ועל כך אודה לו השכם והערב, בכל יום תמיד, בדיבור ובמחשבה ובכל הגה שאני הוגה, האם עלי לזלזל במתנת יקר זו? האם אין בזה כעין פיצוי לשנים הקשות שעברו עלינו? האם אין זה למען הגשמת ייעודנו? ולחיות בציבור זה, משמע, לוותר על כך, כי מאין לך כוחות נפש כה רבים? ולהגיד: למרות הכל  אנו נמשיך? לפי דעתי, המבחן הוא קשה מדי ודורש עוז רוח יוצא מהכלל.

לא השתתפתי בשיחה בה הוחלט על הדבר וגם מתוך סיבה פשוטה, כי רבות היו שואלות בוודאי "מה לה ולבעיותינו?", רק דיברתי קצת עם שושנה ק. וגם לשלמה הצעתי הצעה, אך כנראה לא מייחסים לה חשיבות וטוענים שזה יותר קשה לביצוע, אני רמזתי, שיותר כדאי להקים מוסד ילדים בשביל הילדים, אשר יהיה גם מוסד מרכזי לתנועה כולה והבחורות תהיינה עובדות המוסד, לא בתור קיבוץ, אלא כל אחת לעצמה, באופן כזה יורדת משכם האם הדאגה לחינוך הבנים (כמובן שצריכים להיות מחנכים מעולים), שיחד עם זה היא תמצא בקרבתם ותוכל לשתף אותם בחמימות הביתית, אשר רק יד אם אוהבת מסוגלת ליצור. בצורה כזאת היית בוודאי יכול לתרום תרומה משמעותית חשובה, בתור מורה או מחנך ויחד עם זה לא היה צורך בכפיפה הזאת יחד ואפשר היה להימנע מהרבה מבטים בולשים (אה, כמה הם רוצים לחשוף תמיד את כל הנעשה בפנים) וכשהילדים יגיעו לגיל מסוים, יוכלו הם לצאת להתיישבות וליצור את הנקודה ולהנציח את הוריהם הקדושים. לא גוללתי תכנית זו בפרטיה, כי היא רק נתבשלה בימים האחרונים אצלי, דברתי עליה לפני כמה ימים עם מרדכי ויזר והוא חייב אותה, קשה לי לצאת עם תכנית ולהציע, הרי תבין למה? עדיין האנשים לא מבינים ועכשיו אולי עוד פחות, מה שתמיד, שמישהו רוצה, בטובתן וחושב בכנות על העניינים, החשד הוא רב והלב מר.

אני מבקרת לפעמים ומקבלים אותי תמיד בשמחה, אבל הנכון הוא, שלרוב אני עם אלה אשר אוהבים אותי ונמנעת מלהיפגש עם כאלה, שמצאתי לנכון להתרחק מהם ואולי בגלל זה, ביקורי תמיד רצויים. הילדים במיוחד, שמחים תמיד אלי, מזמן לא בקרתי שם, אולי אסע אי"ה לשבת הבאה. העברת הכספים אינה גורמת לי לקושי, עד עכשיו זה היה בידיו של שלמה, כעט מטפל בדבר נתן.

וכעת בקשה לי אליך יקירי (נכון לא תתרעם עלי, שאני פונה אליך בדבר זה?), הקופסא ששלחת אלי, מאוד מצאה חן בעיני עקיבא ולכן נתתיה לו במתנה, הוא שמח מאוד, לכן עשה לי, בבקשה, אחרת, מובן שברגע הראשון הכרתי את המקום, זה מדויק, כמו בצילום! חוץ מזה, אם אפשר לך, להתקין קופסאות לכלי תפירה, אחת בשביל רחל ואחת בשבילי, את הגודל תדע, כדאי לחלק בצורה הזאת

 

החלק הארוך למספרים, הקטנים, לחוטים וכפתורים, אם אפשר, בשתי קומות, ז.א. קופסה בתוך קופסה, בוודאי תבין למה אני מתכוונת ואולי תוכל להתקין גם לרבקה'לי איזו עגלה? היא כל כך מתוקה ופקחית, היא מכירה אותך וכשאני ביום שישי מעבירה את תמונתך לחדר השני (אני מדליקה נרות על המכונה) והיא מתעוררת בשבת ולא רואה את תמונתך במקומה הרגיל, על ארון הספרים, היא שואלת: איפה שאול? היא יודעת לספר "שאול בשבי, אצל עבדאללה", היא רק בת שנה ומדברת כבר מזמן ואיזה עברית! (זה בא לה בירושה). אני שולחת לך תמונה, לא מוצלחת ביותר, אבל כבר לא אספיק אחרת לעשות. פ. ברנד היה פה היום, כעת זה מקצוע על יד הפלחה.

גם כעת אמרה "את כותבת לשאול? דרישת שלום מרבקה". היא בכלל פלא, הילדה הזאת, כמו כל ילד.

למנחם, אני כותבת, אבל הוא עסוק מאוד, לרוב אני כותבת פעמיים, לפעמים גם שלוש, עד שאני מקבלת תשובה ואני תמיד רוצה להודיע לו על שלומך, אל תחשוש ליחסים בינינו, הכל בסדר גמור, גם את ברוניה וישראל אני אבקר שוב, אולי עוד השבוע, על מנת למסור להם ד"ש ממך. אני חושבת שאני ממלאה בסדר את כל החובות המשפחתיים ואיש לא יוכל להתרעם עלי.

שוב ידיעות בעיתונות על שחרורכם הקרוב, מי ייתן ויהיה זה באמת בקרוב מאוד! יקירי, אינני מעזה לעשות לי תכנית על סמך זה, לעת עתה אני מזדיינת בסבלנות, בל אתאכזב, בכל זאת אני חושבת: "אולי באמת?" לעקיבא כבר הבטחתי (לפי הזמנתו) אווז או תרנגול הודו, אם זה יהיה בקרוב ואם זה ימשך, יקבל פחות. נו, בוודאי אתה מסכים, הלוואי!

שלך באהבה ובצפייה. הדסה.

נ.ב. להינדה בת נחמדה מאוד, בכלל הילדים נהדרים, גם לחיה א. בת נהדרת ולחנה בן נחמד, בדיוק כמו אברהם הי"ד. יעקב ש. נותח שוב, השבר לא התאחה בסדר וכרגע מודיע הרדיו שגם סוריה והלבנון הצטרפו לשיחות השלום. אולי באמת תחזרו בקרוב? אם קשה לך לעשות את הקופסאות, אל תעשה. [בשבי, כדי להעביר את זמנם, עשו השבויים קופסאות ואלבומים מאריזות הפח של הביסקוויטים].

–

ב"ה

מקווה ישראל. מוצש"ק פרשת שלח. י"ג בשבט. תש"ט.

שאול יקירי!

מכתבי זה, הוא בעצם המשך של הקודם. אינני יודעת עד כמה שאצליח, בכל אופן, אשתדל למסור לך תמונה שלמה על חיי הנפשיים והלך מחשבותיי. כמובן שאלת העתיד מעסיקה אותי כעת ביותר. במה שלא הייתי רוצה, סיפרתי לך כבר ובמה הייתי רוצה באמת, לא אדע.

הספקתי במקצת לדבר עם אריה, גם הוא אומר, שקשה יהיה לו להיות יחד עם ציבור זה, אך ישתדל להמשיך ומחכה ליציאה להתיישבות, כנראה שתכנית זו היא סופית וכל הפעולות נעשית להגשמתה. הגד יקירי, האם באמת יהיה עלינו להצטרף? האמת, אינני יודעת אם אהיה מסוגלת לכך.

אריה רמז לי, שאתם חושבים במקצת על מושב שיתופי או דומה לזה. אינני יודעת אם אפילו זה בא בחשבון בשבילנו. ראשית, צורת חיים זו, דורשת שני שותפים שלמים. ושנית, איך אפשר לשלב את הדבר עם התפתחות בשדה הספרות? ואחד ברור לי, אם יהיו דרושים מצידי ויתורים איזה שהם, אוותר רק לטובת התפתחותך בשטח זה, כי עדיין אני חולמת על כך , שעליך להגיע לדרגה נאותה בכיוון זה ומחויבותנו לסדר את חיינו בהתאם לכך. האמן לי, אין זה מצידי נימוק אנוכי גרידא, אני רואה בדבר ייעוד ותפקיד חשוב שלא לזלזל בו.

את שיריך החדשים קראתי, אמנם לא במידה מספקת עד כדי חוות דעת, בכל זאת, הנימה העקרונית מובנת לי. המרד מתוך זעם ולבסוף ההכנעה. יש בהם גם ביטויים חזקים, אבל את היצירה הגדולה, עליך עוד ליצור, משהו שלפי תכניתי ישמש לפתיחה לספר הזיכרון לנופלים. משהו שיש בו מתוך הגדלות של מסדה וזעקה ביאליקית, או קינה של אורי צבי, אינני מתכוונת לחיקוי, יהי זה אך ורק מקורי, משלך, רק על מנת לציין את עצמת הביטוי נאמרו הדברים, יש צורך ביצירה הקורעת שחקים וחודרת ללבבות, כדי להציב מצבה בעלת קיום.

השירים מסודרים יפה והכפיפה עשויה בטעם רב. אם תפשתי את כוונתך, הרי זו היא הכנה לספר שיריך לדפוס ואם טעיתי, הרי הרעיון לפניך. מה הייתי רוצה לשבת יחד אתך ולשוחח על עבודתך! מה יקרו לי שעות נדירות אלה!!!

יחידי! בעוד מספר ימים ימלאו בע"ה שש שנים לנישואינו, תקופה שמחציתה עברה בפרידה ומכתבים, זה שנה ששוב לא נפגשנו, אך למרות הפרידה, הננו חד וקרובים כל כך זה לזו! ותפילתי, שגם הריחוק הגאוגרפי יפסק ובקרוב נפגש יחד!

התזכור את מכתבי מאשתקד? נדמה לי שהצלחתי אז לבטא את יחסנו האמיתי ואין צורך לחזור על הדברים, רק אהבתיך מאוד!!! יומינו ואני ממשיכה במכתב. היום ט"ו בשבט, השנה משמעות מיוחדת ליום זה, חג לנו כפול, היום נפתח הכנס הראשון של "האסיפה המכוננת", אשרינו שזכינו לכך, אם כי במחיר יקר, יהי רצון שגוף זה ימלא ביעילות ונאמנות את תפקידו ההיסטורי.

אתמול ביקרתי אצל ברוניה וישראל, כדי למסור להם ד"ש ממך, שלומם טוב, הילדים מתפתחים יפה, אברהם הוא ילד מוכשר ולומד טוב. ברוניה כרגיל עם ענייניה, סיפרה לי מעשיה שלמה, איך רצתה לשלוח לך חבילה ולא הצליחה, הסברתי לה, שאין לך צורך, אחרי הפצרות רבות, לקחתי אצלה את הגבינה והסרדינים, בתנאי שלא תעשה כל ניסיון מצדה לשלוח לך פעם נוספת, היא הבטיחה לי לשמוע בקולי. אני שולחת לך את "הגיליונות", חוברת אחת ישנה, עוד מפסח. הקטע של הפואמה של ל. נהדר. חוברת אחת, שהשגתי לא מזמן, כעת אין יותר חדשה. סלח לי יקירי, אם אינני שולחת לך ספרים כאוות נפשך, אבל מה שרצוי באמת, זה עולה הרבה וחבל לסכן, שמא לא יגיע. בחבילה של בירזיס, הכנסתי לך ספר קריאה. לפעמים קנית הספר קשורה בנסיעה וכשמזג האוויר לא טוב, אינני נוסעת. אני יודעת שבשטח זה אינני בסדר כלפיך, אבל בוודאי תבין ותסלח. בד"כ אני משתדלת לשמור על בריאותי וב"ה אני בסדר. כעת יש לי עבודה אחרת במשרד ואני ממלאת אותה בסדר גמור! הפעם רכשתי לי ידיעות רבות בשטח זה. רציתי אתמול לבקר גם בתערוכת הספרים, אבל אחר הצהריים זה לא פתוח, חבל, אשתדל עוד, אולי אצליח. ב"הבימה", הייתה בסוף השבוע הצגת בכורה של מחזהו של יגאל מוסינזון "בערבות הנגב", ההצלחה הייתה רבה, נראה מה יגידו המבקרים המקצועיים. אני כמעט לא מבקרת בהצגות, אולי לא תאמין, אבל הייתי במשך הזמן, רק פעם אחת בקולנוע וזה הכל. לעיתים קרובות יש לי הרגשה, כמו אז בזמנים הטובים, כשהגדרתי את עצמי "אין לי מה לעשות בלעדיך", התזכור? כן יקירי, כשאינך על ידי, נפגמת שלמותי וכל ישותי כאילו התרדמה. כשתחזור אישי, אך מה הייתי רוצה כבר! שוב אמצא את תיקוני, אל תחשוב שמכירים זאת בי, אני עוברת בקלות מפליאה לסדר היום, אך בתוכי, אדע רק אני מה נעשה ולפעמים אני מוסרת דין וחשבון לעצמי, אל יעציב אותך הדבר, אביבי, הרי תכירני, אבל נדמה לי, שלעולם לא אוכל להיות כבר השובבה שלך, כעת אבין יפה את העצב שקינן בך אפילו בשעות המרוממות ביותר של ייחודנו, אדע את מועקת הלב הפצוע ואת עצמת הסיוט והציבור בכל זאת חושב, "שלא נפגעת".

ובכן תדע על כל הנעשה אצלי ותוכל במידת מה ליצור לך תמונה ולחשוב בכיוון מסוים. אני מתכוננת שוב לבקר אצל הבחורות. הייתי רוצה פעם לדבר עם שרידנו האמיתיים, כגון: יהודה, מה דעתו? אך נדמה לי שהוא תמים מדי. והנה אגמור, כי עלי עוד לסדר את החבילה. שלך באהבה ובתפילה. הדסה.

הכרת פניהם ענתה בהם… הנני מקווה ששלומכם טוב. דרוש בשלום כרמי אייזיק והחברים. שמחתי מאוד לשיעורי כרמי בספר איוב. כולנו מחכים לך ולכם והיום הזה לא ירחק. ברכות לכל חברינו ומכרינו.

עקיבא ורחל.

גיליונות

דברי ספרות, מחשבה וביקורת, יוצאים אחת לחודש,

ע"י יצחק למדן, בהשתתפות הוצאת "דביר".

 

שאול רז.

שירים.

תִּפְאֶרֶת יִחוּדֵנוּ

מַה יְדִידוּת מְנוּחָתֵךְ רַעְיָה!

הָיִית לִי חַג בְּאֹפֶק הַדָּמִים,

שִׁירֵי שַׁבָּת כִּינוֹרַי לָךְ הוֹמִים.

טוֹב לִדּוֹם בְּיָמִים טְרוּפִים

וּכְמַלָּח בְּלֶב-יָם לִצְפּוֹת

לְגִילּוּי קוֹסֵם שֶׁל חוֹפִים.

 

הֶאֱמַנְתִי בַּטוֹב וְיָפֶה שֶׁבָּאָדָם,

אֱ-לֹהִים לְבַדוֹ לִי מַצְפֵּן בַּחֻרְבָּן,

תִּפְאֶרֶת יִחוּדֵנוּ – הַשִׁיר לֹא תַּם.

 

בַּקָשָׁה

דְמוּתֵךְ בַּגָן – נוֹי בִדְרָכִים אֲבֵלוֹת,

פָּנַיִךְ – שֶׁמֶשׁ קוֹרֶנֶת כָּאֵם.

מְנוּחָתֵךְ – מֶרְחָב רוֹגֵע בִּדְמִי הַלֵיל.

תְּנִי בְקִרְבָתֵךְ לִכְאוֹב עַל חֻרְבָּן,

עַל הֶרֶס הָאֱמוּנָה וְשָׁרְשֵׁי הַחֵטְא,

עַל לִקּוּי הַגְאֻלָה וּשְׁקִיעַת אָדָם.

 

תְּנִי בְּקִרְבָתֵךְ לְהִתְהָלֵּךְ עִם הַסְתָו,

לִרְקוֹם זִיכְרוֹנוֹת רֵעוּת בַּזָּהָב,

כַעֵץ בַּשַׁלֶכֶת לַחֲלוֹם אַהֲבָה.

 

(ההר הקדוש, מלחמתו ונפילתו של כפר עציון, מאת שאול רז. הוצאת "ביתן הספר",

תל-אביב תשי"א)

ההר הקדוש.

הספר מצטרף לרוב הספרים שמסכתם היא מלחמת הגבורה בעמוד ישראל על נפשו ועל נפש המדינה, אולם הוא גם עומד ביחידותו: לא מצבת-עד ליחיד או לקיבוץ שלם העומד על נפשו. מלחמתו ונפילתו של גוש עציון, הכולל ארבעה משקים (רבדים, עין-צורים, משואות-יצחק, כפר-עציון), שעמדו נגד הלגיון הערבי והמוני פורעים מזוינים וששימש חומה ראשונה לירושלים העברית, בהיותו מעצור ואבן נגף ללגיון הערבי המתעתד לעלות על הבירה ולכבשה. ריתוק כוחות האויב מתוך התגרות גלויה ובמחשבה תחילה – עם ההכרה המלאה במלוא הסכנה והאחריות – מציינים את מעשי הגבורה הנואשה של אנשי הגוש הזה, שהחלטתם נחושה להגן על ירושלים, בלי לתבוע לעצמם את פרס הגבורה של העומדים ראשונה במערכת הקרב. ואם-כי ההכרה והידיעה הזאת שימשו מקור-לא-אכזב של ניחומים ושל התעלות, הרי נתרחשו המאורעות ושפך הדם ונתעצמה גבורת היחיד וגבורת הגוש גם מעבר להכרה ולידיעה, כאילו באו לידי גילוי תכונות העם העברי הלוחם, תכונות שכוחות ולא-מודעות לנושאיהן, הנובעות מעצם מהותו של האדם העברי, שלא נשתנתה בעיקרה מאז ועד היום. מוצא אני כי תכונותיו היסודיות של הלוחם מיהודי לא נשתנו מאז מלחמת יהושע בן-נון, מלחמות המכבים, מסדה ועד היום הזה. תכונותיו העיקריות של הלוחם היהודי באספקלריית הדורות הן: עיקשות, נכונות למעשי גבורה אפורים אשר אינם מלווים תחילה, עמידה עד הסוף תוך התגברות על לבטים וספקות ונכונות לשלם את המחיר היקר את מחיר החיים" (מהקדמת המחבר)

המידה הנאותה של כותב רשומות ובלי לקפח את כשרון-המספרים המובהק שלו, אותו כשרון ראיה-והרגשה וכתיבה, עמד לו לשרטט בקווים עזים את נוף ההרים, ששימש רקע ובמה למערכה הגורלית ולמסור בשניים-שלושה משפטים, בשעת הצורך, גם את מזגם וריחם של הימים האלה. הקורא נכנס אל המערכה לא כמסתכל מן הצד או כמלקט עומרים לאחר הקציר, פשטותם של הדברים מזמינה אותו מיד לבוא אל בין הנפשות העושות בחיזיון ולהיבלע בתוכן. לא בחרדת-קוראים נקראים הדברים, כי-אם בהמיית-לב של אחד העומד עם המגינים הללו, שכם אל שכמם, בחפירה, בבית, על המגדל, בסיורי הקרב, בהלוויית הל"ה, בפעולת חסימה וגדירה והתגרות בלגיון, במלחמה ובנסיגה מעמדה לעמדה, עד המעמד האחרון . . .

ראוי לציין עוד דבר אחד: רוב אנשי הגוש – מלבד התגבורת, שבאה מן העיר והיא מעטה – אנשים דתיים היו, חברי "הפועל המזרחי" (רבדים – הקיבוץ הארצי, של השומר הצעיר), מעשי הגבורה וההקרבה, מוארים גם באורה של הרגשה דתית עמוקה. היחיד והציבור, מתלבטים ועומדים על נפשם גם מבחינה רוחנית, בימים הקשים ביותר "פסקו ההתנצחויות, כל נפש נתמלאה צימאון לדעת, כאילו באו שוב ימי השתלמות לאדם, אחרי מספר שנים, שהיה עסוק בענייני החולין האפורים. העבודה התרבותית פותחה ושוכללה. לא היו עוד ימים בהם עלה הערך הרוחני בחיי החברה, כבימים ההם. זוטות החיים אבדו את ערכם, גם העדר הקשר עם עולם החוץ והמחסור בכלים ובאנשים, הגבירו את האמונה בכוחות האירציונאליים שבהווייה, האדם חיפש לו קשרים עם העולם דרך הספר והיצירה האומנותית, יותר מכל קסמה השירה (עמ' 78). אכן אין כספר הזה – והדומים לו – עדות על השמירה הקפדנית על טוהר הנפש של היחיד והציבור מישראל. הקורא בן-ההווה וקורא העתיד, ישאבו מהם ויחזרו אליהם ברצותם להתבונן ולתמוה על נפשם ועל נפש האבות.

י. עוגן.

–