שאול רז – אמן דתי המתמודד עם הפסוק: "לא תעשה לך פסל וכל תמונה".

"גזית״.

ירחון לאמנות ולספרות, בעריכת גבריאל טלפיר, כרך ל״א, ניסן-תמוז תשל"ד

אמנים על יצרתם

שאול רז

א. פתיחה

משחר נעורי הייתה בי נטייה לכתיבה ולציור, אך בעוד שחלום היצירה הספרותית נתגשם עוד בצעירותי, נידחה חלום הציור לתקופה מאוחרת. פעמים הייתי קרוב לממלכת הציור, אולם כוונותיי נטרפו במאורעות הימים. במבחנים הרבים שעברתי, למדתי להכיר את רפיפותה של המציאות החיצונית ונפשי ביקשה אחרי הנעלם הפלאי המקיים את החיים לאמיתם. והוא, שעשה לי נסים הרבה, הכניסני לעולם הציור בפרוש העשור הששי על חיי.

ארבע שנים שקדתי על לימודי ובמהלכם העמקתי, קרוא והסתכל, בעולם הציור של ימינו, וככל שהעמקתי בחיפושי — לא בא צימאוני על סיפוקו. נטוע מילדותי בעולם האמונה לא יכולתי לראות בציור אמנות חיצונית, הבנויה על יסודות צורניים. מושגיים ואופטיים בלבד, ובקשתי להכיר את נשמתה הפנימית ופניתי למקו­רותיה. חיפושי הובילוני לסיזאן וממנו דרך ואנ-גוך לקליי, מונריאן ומהם לחלוצי הציור המופשט בימינו בארה״ב, שרבים ביניהם יהודים. מצאתי לי מורי-דרך שהובילוני, בהתאם לרצון הכמוס שרחש בנפשי, מחיקוי הטבע החיצוני להשגת ביטוי פני­מיותו של היקום: מן הקונסטרוקטיביזם, האכספרסיוניזם והאופארט, אל המופושט הטהור והמאוזן, שתכולתו הרוחנית ומבעו הצורני הם אחדות אחת.

ב״מופשט טהור״ אינני מתכוון לטהרה במובן הפורמאלי-טכני בלבד, כי אם אף במובן האתי-נפשי, הכולל יושר אינטלקטואלי-אמנותי, בהירות והפנמה, ברוח דברי סיזאן: "ציוד טהור הוא – פשטה" וברוח דברי קליי במאמציו "לעשות את הבלתי-נראה – לנראה" מן הכוון הנגדי, לאמור: ״טהרה היא ממלכה מופשטת״, ומהם למונדריאן, שקבע מפורשות, כי האמנות דתית במהותה. וכי הדרך למימוש המוחלט מוליכה לאסתטיקה מתימאטית, להפנמה והאחדת הפנים והחוץ, האינדיווידואלי והאוניברסלי.

הניגוד שהיה קיים ביהדות בין האיסור לעשיית פסל והמונה לבין היצירה האסתטית, הוסר בימינו כליל ומאז שהציור פסק להיות פיגורטיבי אין כל ניגוד בין האמונה היהודית לבין הציור המופשט. המופשט איננו רק מבע לגיטימי של רשות האמונה הדתית, אלא שער ומסילה להגשמת הקדושה ברוח המונותיאיזם היהודי באמצעים פלאסטיים. קביעתו של פ. קאופמן, כי "הקשר בין אמנות לדת מתבטא דווקא בכך, שניתן לראות את החוויה האסתטית ואת העיצוב האסתטי כדרגות מוקדמות של העמדה הדתית״, נוגד את מהלכה ומהותה של הדת היהודית. ביהדות, שחוותה אנטיזה לעולם הפאגני והפוליתיאיסטי, קדמה העמדה הדתית לחוויה האסתטית, כביטוי וכדרך למימושה על האמונה. אברהם השובר את הפסילים ומכריז כי יש אדון לעולם, הוא תא-אב ונקודת מוצא של כל יצירה בעלת משמעות יהודית אמנותית.

פריצה דרך לקראת פתרון רצוי בימינו החלה משני כוונים. האחד – מצד הפילוסופיה הדתית היהודית בהגותם של הרב קוק, מרטין בובר ופרנץ רוזנצווייג, והשני — מצד ציירי המופשט היהודים, כגון: גוטליב, ניומאן, רוטקו וחבריהם. מצעדי מראשונים היה לי ברור שיש להתגבר על המניעה של "לא תעשה לך כל פסל ותמונה", בלי היתרים דחוקים על דרך השלילה הסלקטיבית, כי אם ע״י הפיכת השלילה לחיוב. נאחזתי בדברי הרמב"ם המפרש: ״קדושים תהיו — לרדוף אחרי כוונות התורה״. לחיוב כיצד? כל הצווים לטהר, לרומם שם אלוקים ולקדש את החולין, כל התיאורים השגורים בתורת הנסתר (אלוקים מצייר, מגלף וכו') מצביעים על פתרונות חיוביים ומעוגנים בעולם האמונה, כשמם נתפסים בדרך מופשטת.

ב. קרידו

לבטא את תחושת הנוכחות האלוהית המתמדת בבחינת "שויתי ד' לנגדי תמיד", ולהתייצב עם הפנים מול היפה, הנאצל והטוב שבבריאה ובהווייתו של האדם עלי אדמות ותוך הקשבה לנשמת הדברים להגשים באמצעות הציור את הצוו העליון, לתקן עולם במלכות שדי. להביע את תחושותי, מחשבותי וריגשותי בשפת הצורות והצבעים, ביניקה ממעיינות תרבותנו המקורית וממורשת היצירה האמנותית הכללית. לחוות תמיד את הנצחי בחולף ולדעת מאין, לאן ולאיזו מטרה. הציור חייב להיות מקצועי, מופנם ומבוטא בכוח באמצעים מופשטים טהורים, בשימוש נבון בעקרונות הפלאסטיים (צבע, צורה,קומפוזיציה), הפסיכולוגיים והאופטיים, שאמנות הציור הגיעה אליהם במשך הדורות.

אינני מפשיט את המציאות הנראית לעין, אלא נותן ביטוי לתפיסת עולמי הדתית באמצעים פלאסטיים טהורים. ציורי מופשט מעיקרו והוא יונק את תכניו והשראתו מאמונתי המושרשת בתורת הייחוד האלוקי, כפי שבאה לביטוי במורשת היהדות כאחדות כוללת, שאין בה פירוד בין קודש לחול, בין נגלה לנסתר, בין יפה לטוב ובין חומר לרוח. האמונה כשורש וגזע משמשת סדן ומקור להסתעפות הבדים הדו-זרועית של האתיקה והאסתטיקה, המתפשטים בכיוון אופקי למרחבי הישות הקוסמית והאנושית ובכיוון האנכי לרום שמי הרוח האין-סופי ולמעמקי הווייתו הקיומית של האדם.

האמצעים הפלסטיים שאני מפעיל במימוש יצירותי, אף הם מופשטים מעיקרם ולקוחים מעולם הגיאומטריה, המיסטיקה ותורת הצבע. אינני משחק בקוביות ובמשטחי-צבע, כדי לאחז את עיני הצופים, כי אם מקרב את עולמי הפנימי ללבם באמצעות הצורות והמשטחים המקרינים את ישותי. המגישה המתארעת בין ה״אני״ שבבד לבין ה"אתה״ המסתכל בו, נראית לי כרגע של חסד והתממשות האמונה, "כי בצלם אלוקים ברא את האדם" — נפש פוגשת נפש, צלם צופה בצלם זולתו. האור הקורן מבדי איננו תופעה ספקטרואלית הנובעת מאיכותו של הצבע בלבד, כי אם בעיקרו גילוי קרינת מעשה הבריאה המתנוצץ ביצירה האמנותית כחזרה פרמננטית של החוק האלוקי: יהי אור!

קשוב למתרחש סביבי ובתוכי אני מצפה לבוא ההארה הספונטנית, המציבה לפני עיני-רוחי דמויות של צבע וצורה הפותחות בגיחות לכבשני. בתום רשמי-הפתע הראשוניים נכנסים להתגושש בזירה זוגות זוגות: הרגש וההגיון, האינטלקט והאינטו­איציה עד, שאני נסחף בטראנס רקימת הבד, מזקק ומדרג צבעים, מפרק ישויות צורניות מנפחם האטום. מרכיב מהם בנין לפי רוחי ויוצק לתוך אבריו מחומי עד שהם קורמים מלאות שקופה. נימה אחרי נימה, משטח על גבי משטח נארגת מסכת הגורמים והופכה למכלול-נושם, המגרה את יצרי ופוקד: עשיני ממש! אז אני משהה תשובתי ומפעיל את שבט הביקורת, כדי לבדוק אם לא נפלתי קרבן לפיתויי האור ומקצביו. לאחר מכן אני מפעיל את עקרונות המשמעת והריסון, קובע את המידות ואת המתחים, את סוגי הצבע ואיכותם, עד שהדברים החזויים הופכים מוצק-פועם, בהם נקלט מה שהלך ממני אל חללו של הבד. לבסוף אין חוצץ בינינו, מלבד הזמן הזורם לקראת יעדיו הבאים. מה שנקלט בבד פועם ונח בפעימותיו של הלב בקצב מדוד ומחושב.

ג. ציוני דרך

בתחילת יצירתי עמדה החוויה במרכז, ציירתי בדים בצבע שמן מדולל, כדי למסור הלכי-נפש, מצבי השתרשות ועקירה, בהם הושם דגש לתנועתם הקצובה של המשטחים והצורות, שהיו בחלקם מוגדרים ובחלקם אמורפיים. כל בד היה כעין וידוי קצר, עצוב או שמח, כשגורמו הראשי הצבע. לאחר זאת פיתחתי מסע סימולטני באמצעות הגיאומטריה בארבעה כיוונים, בחנתי נושאים צורניים טהורים, יחד עם נושאים מתחום המחשבה והרוח. היו אלה ניסיונות ליצור מיחבר סינאופטי, בו יתחברו או ישתקעו יסודות אסתטיים עם יסודות האמונה וההגות. אלה נעשו רובם בצבעי אקריליק ומיעוטם בשמן.

בחטיבת מבנה, צורה וצבע נגעתי בהאחדת הפרטים בשלם (ניגודים) בבחירה החופשית (דילמה) וביסוד ההשתוות לפי הרב קוק והמחזוריות הדיאלקטית של הגל (מרובעים דיאלקטיים-שילוב מהותם של שני בדים מנוגדים בבד שלישי ע"י יצירת שלד פרספקטיבי וחדירה לעומק לפי המתכון. תיזה, אנטיתיזה. סינתיזה). "פנימה ומסביב״ הציג בו-זמנית תנועה לעומק ותנועה היקפית, לפי השקפתו של הרב קוק. המתח והתנועה מומשו ע"י תנועה קונטראסטית של הצבעים והצורות מימין לשמאל, מלפנים לאחור ולהיפך, תוך שימוש באשליות אופטיות שנוצרו ע"י פרספקטיבות או ע"י שקיפותם של הצבעים והצורות. ב״אפשרויות פתוחות", הוצגו פתרונות בלתי שגרתיים בבחירה זוגות מכדור הצבעים, שנחצה במרכזו וגילה את כל מעלות הדירוג הכהה לבהיר ולהיפך.

בחטיבת אור וחלל ניסיתי לממש את חווייתה של שעה מסוימת, או של פרק זמן יותר ארוך ע״י תנועת האור ואיכותו הפסיכית-סמלית למלוא קשתו הפרושה מן הקר אל החם ביותר, בהנחת צבע מול צבע וצבע מעל צבע על דרך הניגוד או ההשלמה. ב״שביל הזהב״ חיפשתי מתווך כסינונים לתפיסתו של הרמב"ם על הדרך האמצעית ביהדות. תחילה עבודות קטנות: "שש", ״שתים״ ו"מחווה לקליי״ ובסוף בד גדול "בשבח האור". מכלול פוליפוני של צבעים וצורות והוא שבח לבורא, שהוא מקורו של האור.

בחטיבת הקיימות והמיסתורין ניסיתי לממש את אי-הנחת של התרבות האורבניסטית (עיור טוטאלי) ושאיפתו של האדם לפרוץ את ישותו הארצית (כלפי מעלה). ב"יסוד״ איחדתי את כל היסודות הגיאומטריים במיחבר המממש את תהליך ההאצלה בבריאת העולם על דרך הפשט, הרמז והסוד, הכלולים בזוהר (ויש שם עיגול ובתוכו מרובע ובו נקודה בה כתוב אני״).

לכידה

"כלפי מעלה" 1969

ב״חיבוק״ הוצגו עבותות החיות והתשוקה של הארוס הקושרים אשה וגבר, שמים וארץ לאחדות אחת כאשר קוו הגורל השחור מלווה אותם בפיתוליו הסמויים. "פנים״ הוא פנים מופשט, שבמרכזו הצלב המציג את איבוד זמנו של האדם ברדיפה אחרי דירת-גג ונוחיותו החומרית כצליבת עצמו.

לכידה

"חיבוק" 1969

ב"צומת" נעות צורות צהובות, ירוקות וחומות סביב העיגול האדום של החושניות המהווה צירו של המיחבר וצורה של הישות האנושית כולה. ב"תמצית״ יש מיצוי תהליך ההקפות והשמטת המתחים המפתים שבין האדום לירוק, כאשר שתי צורות צהובות, דביקות זו לנו, ממוקמות בחלל הטהור של הלבן, כאם ועוברה המבטיחות את קיומו של המין האנושי.

המסע לעבר מימושו של המושג עציון החל עם "מעויין אנכים״, כאשר צורה צהובה מנסה לפרוץ מן החלל הכחול והיא נתקלת במאונכים הירוקים, כמי שנתפס בין המצרים.

 לכידה

"עציון"

פתיחה זו למימוש חוויות המלחמה והנפילה של גוש עציון נמשכה ביצירה ; הגדולה והמאופקת "זכר-היום בו נפל גוש-עציון", כאשר חמש קונסטרוקציות דולקות מתמוטטות וקורסות לארץ על רקע משטחים אדומים ושחורים מממשות את מצב הנפילה, שהפך לטראומה לאומית ביום כינונה של מדינת ישראל.

73

"זכר היום בו נפל כפר עציון"

(תודה לארכיון ע"ש עודד ירקוני בפ"ת)

בסדרה "אלגיות עציוניות״ סטיתי מעט מדרכי הקודמת ובקריצה לעבר הסמלי נטלתי לי חרות לשלב אלמנטים צורניים טהורים באלמנטים שכליים, כדי לבטא את חוויותי ותפיסתי את עציון כטרגדיה ומהות מיתית המשוקעת בהווייתנו כטרויה במסדה של תרבות יוון.

הפרולוג "אדר תש״ח״ מסר בידי הצופה את צופן הכבשה והנחש כיסודות ראשיים לפרקים הבאים, בהם מופיע עציון כמצב קיומי, בו מתנסים היחיד והחברה, בניסיונם העליון תוך אש המלחמה.

לטריפטיך הגדול (130*360), [יצירת אמנות המורכבת משלושה חלקים, מילון מורפיקס, ש.ג.] שנבנה כשלמות אחת. קראתי "קינה לגוש עציון" ובו שלושה פרקים:

א. רקמה הררית.

ב. צמיחת האור.

ג. הכתב.

תנועתם של העיגולים הירוקים כלפי מעלה העוטפת את הדמות המרומזת, מעלה בדמיון אלמנטים מרקמת הרריים, והיא אף מסמלת את התרקמותם של החיים הארציים. לעומתם מופיעה צורה ככנף-טלית, כאשר מבעד להתרחשות כולה מציצים שני פסים שחורים כמבשרי הקץ הנחרץ.

לכידה

"רקמה הררית" 1972

בפרק השני מומשה צמיחתו של הרוחני-חברתי כאשר תנועת אדומים-כתומים מתפרסת ימינה מעל כוורת הצורות הירוקות-צהובות המשובצת על צורת העקב היושבת על הרוֺ של הנחש המקופל, הנראה ממעל. שלושה חיצים שחורים, המייצגים את שלושת החורבנות של ההר, מצטלבים עם חלילו של המשורר-הרועה הנסתר המלווה את ההתרחשות. האור בשיאו מתיישב על כותרות ה"שין" המורכבת על קנה של ה"קוף" — שבת קודש.

לכידה

"צמיחת האור" 1972

ב"הכתם" ניצבות רגליו של התרנגול, המסמל את מידת-הדין, על ראשו של הנער העקוד משל רמברנדט, כאשר יתר הנערים נעלמים בעומקו של הכחול. הכתם הבהיר, שצידו האחד זקן מתפלל צידו השני ראשו של בן-גוריון לוהט בנחרצותו שלא להירתע מהקרבן, כאשר מולו ומעליו הכתם השחור עם תשדורתו המחרידה-המזעיקה. ענף שבור ואדום נסמך לכתם ומראהו כמנורה שמוטת קנים.

לכידה

"הכתם" 1972

הטריפטיך השני "מטאמורפוזה", בנוי שלושה פרקים, הבאים זה אחרי זה. הבד הראשון "תמימות דרוכה" מציג מצב של דריכות באמצעות הצורה ההיברידית המתפלגת בכיוונים מנוגדים. מול קשתו של הנחש המשולב עם הכבשה-כלב, מופיע סמל הנעורים של העלמה, כיסוד נקבי במכלול, וצורה תאומה כמימוש היסוד הזכרי, המהווה שווי משקל לקשתו של הנחש, נישאת בדריכות כלפי מעלה. הקוו השחור הנכרך על צורת הכבשה משמש סף לחללים שבתוך הצורות וכתנועה גורלית חוזרת במערכת כולה.

לכידה

"תמימות דרוכה" 1972

"יום האש״ מממש את שלב הביניים בין הירוק לשחור ובחללו האדום והלוהט נשאת זעקת הנבחן באש המלחמה. הכבשה-כלב נכנסה לעימות עם קשת הנחש ובתוך הדמות הירוקה מציצה מסכת המוות ההפוכה, שקצותיה נוגעים בעובר המת שבידיה.

נחש וטלה

"מטמורפוזה 2"

"יום האש" 1972

בפרק השלישי "הנפילה", מוצגת ההתרחשות ע"י הדמות ההפוכה המשורגת בשרידי המלה "עציון", כאשר מעל השחורים מציצות רגליה הדולקות.

פניו של הדיפטיך ״שחמט״ נגזר מתוך המברק האחרון מגוש-עציון שבישר כי ״מלכה נפלה״.

לכידה

"מלכה נפלה" 1972

הלקו הראשון "מלכה 1״, שצבעו חום ירקרק, מעוצב ככוורת שקופה, כאשר למלוא שטחו משתרעות שלוש צורות אלסטיות כתפיסת ההר בתוך נחש מקופל, הנראה מלמעלה ובמרכזו צורת העקב המשובצת ירוקים, כסמל למעשה האחיזה וההתנחלות. ראשו של הנחש הצמוד לעקב יוצרת צורה דמוית-מדונה מתפללת, המסמלת את המושג עציון כפיגורה במשחק השחמט הנושאת בעול המאבק. חלקה של הקשת המוארת מעל ראשה יוצרת הילה, המכניסה הוד וחיות להתרחשות הכבדה.

לכידה

"מלכה 1" 1974

ב״מלכה 2״ כל המערכת הפוכה וצבעה השליט סגול-כחלחל, כצבע האפר שאחרי השריפה. הגורם השולט בדמדומי החלל הם נחשי האש המשתוללים, שסיימו את המערכה.

לכידה

"מלכה 2" 1974

את המחזור "אלגיות עציוניות", נעל הבד ״יגון מרובע", והוא מימושו של הלאוקון המיתי בפיתוליו העגלגלים בדמות מטילים זקורים נעדרי רחמים, המאיימים על הדמות הירוקה שלרגליהם והמושיטה זרועותיה, כדי להתגונן מלפיתותיו של הגורל הקשה והנורא.

הנה אביתר

אמת, בצעדי הראשונים באמנות. בשנות החמישים. התקנתי פסלים פיגורטיביים בברונזה וטארקוטא, שהצגתי אותם בשורת תערוכות. אולם, בתחילת שנות הששים הרגשתי, שהציביליזציה של ימינו מעשירה אותנו בחומרים חדשים, המאפשרים לנו לעצב בהם ערכים אמנותיים. שכן חומרים אלה חדרו לענפי תעשיה שונים של זמננו ומילאו את חלל החיים של תקופתנו. כך, איפוא. התחיל עולמנו מתמלא אט-אט מוצרים פלסטיים, שהיו לחלק לא נפרד של מציאות חיינו. אז החלטתי להתחיל לעבוד בחומרים, שאנו, בני אדם. יצרנו אותם כתחליף לחומרים טבעיים. חומרים אלה הם פרי המדע והטכנולוגיה של ימינו והם מצטיינים בסגולות

עצמיות מובהקות: החומר שקוף ובלתי-שביר. השקיפות הצלולה של הפרספקס למשל, היא אתגר בלתי-רגיל לפסל, היא מאפשרת לו ליצור פסלים שקופים התופסים, אמנם, מקום בחלל, מושפעים מכל שינוי סביבתם ויחד עם זאת משפיעים על סביבתם.

ההתמודדות הרצינית הראשונה שלי עם הפרספקס התחילה לפני ארבע שנים בקשר לפרוייקט שהיה בדעתי לבצע בחומר זה. הכוונה לקיר בעל ממדים רציניים, הבנוי מלוחות עבים. אז פניתי לביח"ר ״אור-קול״, שזה עתה התחיל לפעול, ביקרתי במעבדה ולהפתעתי הגדולה גיליתי שם אפשרות אין-סופית של השימוש בחומר, בעיקר עניינה אותי יציקת נפחים גדולים, שבה ראיתי אתגר מיוחד. בעזרת הכימאי המומחה לחומרים אקריליים, התחלתי לצקת גושים גדולים יחסית בפרספקס. אולם, התברר לי שתהליך הפילמור (חיבור המולקולות ע"י הקטליסט) הוא מסובך למדי.

ברצוני היה להשתמש בתהליך הכימי לצרכי האמנותיים, המנוגדים לצרכי התעשייה, ניסיתי ליצור אפקטים פנימיים בתוך גוש החומר ע"י בועות-אוויר, כתמי-צבע ויחידות-פלסטיות: ביקשתי להקנות לעיצוב האמנותי צביון אורגני, בניגוד לתפיסה המיוסדת על צורות גיאומטריות. זמן רב הייתה העבודה בחומר זה הרפתקה משכרת, שמילאה אותי: שאפתי ליצור אפקטים ויזואליים בלבד, לשם זה התעמקתי בתהליכים כימיים וטכניים. בפרק זמן זה יצרתי בעיקר שורת פסלים כדוריים "ספירות״. הצופה המתבונן בפעם הראשונה באחת היצירות מפרספקס, ה"ספירות״, סבור לעתים, שבעצם יש כאן רק אפקטים נעימים, מקריים, אך לא כן הדבר, שכן שליטתי בקומפוזיציה הפנימית ובטכסטורה היא כמעה מלאה.

כדי להרגיש במימד הקינטי הטבעי של הפסל, יש לחיות עמו ולראות כיצד הוא משתנה בכל שעות היום. איך הוא קולט ומקרין את הקרניים האולטרא-סגוליות על החלקים הפלוריסנטיים. אולם, ריבוי אפקטים ויזואליים בלבד עלול להגביר את הדקורטיביות, ויש בכל מחיר להימנע מזה.

לכידה

לכידה

לכידה

לכידה

כבשה

אדר תש"ח

דצמבר 73

מתוך "על אמנים ישראלים", נכתב ע"י העורך, בחוברת הנ"ל.

שאול רז

לפנינו אחד המקרים הבודדים המעניינים בעולמנו האמנותי, זהו המקרה של הצייר שאול רז, שלפני שהגיע לכנת-הצייר היה חלוץ, לוחם בנאצים בצבא הבריטי, מתיישב בכפר עציון, משתתף בהגנה על כפרו והולך לשבי; לאחר זמן התפרסם כמשורר, כסופר, עיתונאי, עורך, מסאי, ולבסוף בשנות החמישים לחייו הגשים את חלום ילדותו ונעוריו: הוא היה לצייר. זהו צייר מאמין, שכל ציורו מכוון להביע את אמונתו, את עולמו הדתי, את חזיונותיו ואת רעיונותיו שבאמונה. הוציא כמה ספרים, מהם מוקדשים לגוש עציון, ספר שירים, ספר מסות ועוד.

נולד בזאוויארטשא (שלזיה המערבית, פולין) ; אביו, משה, היה סוחר מכולת; אמו, מינדל לבית חמילניצקי. המשפחה הייתה חסידית, אביו היה מחסידי חאנצ׳ין. למד בבית־ספר יסודי "תורה ודעת״ של המזרחי, אך בכיתה ב׳ עבר לבית-ספר יסודי פולני. לימודי יהדות המשיך ללמוד ב"תורה ודעת". עם סיום לימודיו בבית-ספר יסודי התחיל בן 13 לעבוד בצבעות-דירות וכן בציור שלטים. אחר זמן היה מדריך בתנועת הנוער ״השומר הדתי״, בשנים 1939-1938 היה בהכשרה חלוצית בקיבוץ "ראשית״ מטעם "השומר הדתי״. עם כניסת הנאצים לפולין, ברח לביאליסטוק ומשם לווילגר בתחילת 1940 זכה במקרה ברישיון עליה ודרך שבדיה, הולנד וצרפת עלה לארץ. כאן נכנם לקבוצת "אברהם" (ע"ש הרב אברהם יצחק קוק) ע"י כרכור. ב־1942 התגייס לצבא הבריטי, בחיל רגלים. ב-1944 שוחרר מן הצבא וחזר לארץ ולקיבוץ שבינתיים עלה לכפר עציון.

ב־1942 בהיותו חייל התחתן עם חברת הקיבוץ, הדסה רייך מצ'כסלובקיה, בוגרת בית-הספר החקלאי בנהלל. ב-1945 נשלח מטעם הקיבוץ להדרכה במקווה-ישראל, בסקטור הדתי. במלאות 75 שנה למקווה-ישראל נערכה תערוכה של הישגי המוסד, והוא ערך את החלק הקשור בהווי הדתי במוסד. באותו פרק זמן התחיל מפרסם דברי שיר וסיפורים בעיתונות הדתית. במלאות בשנת 1946, 15 שנה ל"בני-עקיבא״, ערך תערוכת הארגון. ב־1947 למד בישיבת מרכז הרב בירושלים. ב-1948 בקרב על עציון נפצע ונשבה וישב במחנה שבויים בעבר הירדן כעשרה חודשים. היה חבר מערכת עיתון השבויים "תיל״ עם אוריאל אופק וב-ציון תומר. בקיבוץ היה פעיל בענף התרבות, ערך את עיתון הקיבוץ "במחננו", פרסם ב"גליונות״ של י. למדן, "למועד״ בעריכת ר׳ בנימין, "בקמה" בעריכת נתן ביסטריצקי. ב-1949 התחיל לעבור במערכת "הצופה״,היה סופרו הצבאי במשך שנים. ב-1959 נבחר לוועד אגודת העיתונאים. ערך תערוכת גוש עציון במסגרת אירועים של עשור למדינה ב"יד לבנים" בפתח-תקוה. ב־1959 זכה בעד כתבה "יום בעדולם״, בפרס ע״ש עמוס לב ז"ל, שנהרג בסיני. ב־1965 נבחר כחבר הלשכה העולמית של העיתונאים היהודים וערך את ביטאונה "קורות". הוציא ספרים "ההר הקדוש" (1951) על מלחמתו ונפילתו של גוש עציון; "רון ההרים" (1958), פרקי הווי ושירים בהקדמה של דב סדן; ב-1961 "רשמי מסעי – מנאפולי ועד לונדון"; ב-1967 "שלום קרניאל, חייו ומשנתו"; ב-1973 ספר שירים "זכריות עציון", ב-1967 נכנס למכון ע״ש אבני ולמד שם אצל בארי, וכסלר ועוקשי, פרופס ושטרייכמן. ב־1968 פרש מעבודתו העיתונאית והתמכר לתערוכת-יחיד ראשונה ערך ב-1971 ב-"יד לבנים״, פתח-תקווה וב-1973 תערוכת-יחיד במוזיאון רמת-גן וב-1974 במוזיאון "יד לבנים", פתח-תקווה.

ציור זה מיוסד ברובו על תצורה גיאומטרית בצורות ישרות או מעוגלות זורמות, משתקפות זו בתוך זו, נאחזות זו בזו, מתפתחות זו על-יד זו, או עוקפות זו את זו; הוא עשוי במישטחים צבעיים חלקים, רצועות-רצועות, מלבנים, מרובעים, עיגולים, חיצים, משולשים, אף משולשים הפוכים, כעין סולמות או פיגומים מטים ליפול, כעין חוליות בשרשרות. כל אלה משמשים לו סמלים לעולם אירועים ולחזיונות אישיים, שהצייר מגלם אותם באמצעים צבעיים. ציורים גיאומטריים מטוהרים אלה, המבוצעים בסרגל ובמחוג, מחייבים חישובים מדויקים של חלוקת המשטחים הצבעיים ושל הגדרת הצורות, — לשם קביעת המיחבר החופשי, הטעון, בעצם, מטען רעיוני-סמלי. שכן, כאן נקודת-האחיזה בציורו, שאין הוא מבצע כל אלה לשם נוי ערטילאי או הרמוניה צבעית או צורנית בלבד. היא טוען כל מיחבר משמעות סמלית, האחוזה בעולם אמונתו. כאן, בעצם, הנקודה המרכזית בכל הנוגע לעיצוב האמנותי-אסתטי. ואמנם, עיצוב זה מצטיין בהגדרה החלטית, כדי להביע רעיון מוגדר, אם מחייו האישיים ואם מהקבלה ובעיקר מהזוהר. בחלקם הגדול מגלמים המיחברים את האירוע הטרגי של גוש עציון. שכן לגביו קיים המערך הציורי, הגיאומטרי בעיקרו, לשמש סמל לאירוע נפשי, רוחני, חוויתי, רעיוני, הלקוחים מעולם הקבלה, למשל. מכאן קביעת מתח בין צורות, בין משטחי-צבעים, אם רצועות, עיגולים או משולשים, שילוב השתקפויות של צורות בתוך צורות אחרות או עיצובים מרובעים, למשל, זה לצד זה בתכנון גווני שונה. כל אלה מבוצעים בקפדנות באקרליק או בשמן. שורת עיצובים מוקדשת לנפילת גוש עציון; לאחרונה צייר טריפטיכון המוקדש לזכר הגוש, משוחרר הפעם מגיאומטריזציה החלמית ובנוי על צורות חופשיות. סמליות, לעתים אף אכספרסביות עם שילוב מיות. נראה, שבמקרה זה צעד הצייר צעד מכריע קדימה לקראת שחרור ציורו מקביעה הרמטית במסגרות גיאומטריות.

 

מתוך מאמר ביקורת על ציוריו.

פורסם בגזית 9-11.1973, מרים טל, עמ' 88

בתערוכת שאול רז (המוזיאון העירוני בית עמנואל, רמת־גן) הציג אמן, המצייר לפי מערכת רעיונות וסמלים קבועה מראש ; הוא רוצה, בעזרת צורות גיאומטריות מתוחכמות למדי ומתוכננות היטב, להביע רעיונות והשקפה עולם וגם מצבים נפשיים. […] למעלה משלושים ציורים, בעיקר בצבעי אקריליק, וצבעי שמן, צורות ברורות מוגדרות בקפדנות, משולבות או מאור­גנות, ויש לעתים השתקפויות מעניינות. ציור אחד מנסה לגלם תיזה, איטיתיזה וסינטזה. אחרים הם פיתוח מופשט של פנים, מהווים אות זיכרון לנפילת גוש עציון, או מביעים, באמצעים גיאו­מטריים, כמובן, הודיה לבורא. זה ציור מעניין אף כי תכנון-יתר ושאפתנות פילוסופית, מפריעים לעתים להתבטאות ציורית ספונטאנית. הטכניקה טובה. במיוחד מעניין להתעמק בתישלובת ההשתקפויות, כשצורה אחת נכנסת בזריזות מתוח­כמת לתחומה של צורה אחרת.

לכידה

יום כיפור 1973, 73

(תודה לארכיון ע"ש עודד ירקוני פ"ת)

תם ולא נשלם !!!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s