הקדמה

להלן דברים משל יצחק מאיר על המכתבים:

אשרי מי שזכה לגאול מן הנשייה את דפי האהבה המשולשת שכתב שאול רז לפני קרוב לשבעים שנה לאהבת חייו הדסה. גנות השיר והפרוזה וההגות של סיפרות ישראל חיכו לגאולה הזאת. "כשמחשיך יום  השבת  היוצא ובני היכל הכיסופין שרים שירים בדביקות" היא ביטוי לאהבה אחת, אהבת האמונה של איש צעיר, המגויס לצאת למלחמה הנוראה מכל המלחמות, היודע לומר לאהובתו "אני מאמין! ואיך לא להידלק ולבעור כסנה".

 האהבה השנייה, הנכתבת באותה שעה היא אהבת הדסה "הנה אשב לי כאן על אבן לבנה בודדת ומה אחשוב אם לא שוב עלייך". במקום אחר הוא כותב לה "למי למסור את יקר היותי". כולו לה. הסנה בוער בשתי להבות, להבת האמונה הנכספת באהבה, ולהבת האהבה הנכספת באמונה. המכתבים גלויים. עשירי הגות ושיר. עיתים אין הקורא יודע אם הם מבטאים אינטימיות בעד רעלות ההגות או הגות בעד לרעלת האינטימיות. בגינות האגוז עומד משורר והוגה ואהבתו ואמונתו הם כפרחים המחכים לפרחים של האהובה. הוא כותב לה מרחוק "אולי תוכלי היום לשתול את הפרחים? אולי תוכלי בשקט לקלוט הדים מעומק ההוויה"? אהבה שנייה.

 בה בעת, ומאותו המקום, בהיכל הכיסופים של השבת ובלהבת האהבה בסנה, כותב שאול רז המגויס להילחם בחילות המגף הטווטונית הרומסת ובמניפי חרב השנאה והמוות הנורא להדסה  "הנה עולה זעקת אחים מעונים, והנה גורל קורא לך אדם: להמשיך ליצור ובעיקר לא להתייאש". הסנה הבוער באש הוא סמל האמונה. מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה והנה גם היא אש, והעולם עולה באש המלחמה והאחים המעונים, היהודים הנשרפים הם האחים האהובים המניעים את המאמין האוהב להקריב את הכל על מזבח החיים שנבנה בנשמתו. שאול רז כותב  לאהובתו "פתיל התקשרותנו מאיר כל צעדי, כולי לך מקשיב מרחוק, אבל שאלות עולם, הדרמה האנושית, בכל זאת לא נסתיימה".

אסופת המכתבים ספוגי הכאב והשיר של מאמין אוהב ולוחם מכניסים להיכל הדמויות של ישראל, אדם שהגדיר בחייו, באמונתו, באהבתו, בהקרבתו,  הגדרה  יחידאית של מהות הנעורים של אדם יהודי.

יצחק מאיר

ערב שבת בראשית התשע'א

 

כמענה "חלקי" לנכותי, החלטתי להקליד את כל מכתבי הנצורים בגוש עציון, במצור בתש"ח, (קטעים מהמכתבים ראו אור בספרי "גבורת הנצורים"), באותה תקופה, בשנת תשס"ט, ביקרו אצלי אברי וסימה גיליס (לבית לביא, אף היא כמוני מילדי כפר עציון) מאפרת. באותה תקופה עסקתי כאמור בהקלדת מכתבי הנצורים בגוש עציון במלחמת העצמאות. 1400 מכתבים נשלחו על ידי הנצורים בגוש-עציון לנשותיהם וילדיהם שפונו לירושלים. סימה סיפרה לי כי הדסה, אשתו, נמצאת עם הוריה באותו בית אבות בירושלים. בהברקה של רגע אמרתי לסימה: "אנחנו נמצאים בדקה ה-90. בביקורך הבא את הולכת להדסה ומבקשת ממנה מכתבים – אם יש לה". ואכן קיבלתי חבילה ובה מאות מכתבים מתקופת הבריגאדה והמצור, כתובים על נייר משי בכתב זעיר ובכתיבה רהוטה, מהיפים ביותר שראיתי וקראתי, יחידאים ומיוחדים.

לאחר עשרה ימים נפטרה הדסה.

שליחות נאמנה וקדושה קיבלתי על עצמי בהפצת קובץ מכתבים זה, שיהיה כגל-עד לשאול והדסה ז"ל, שכאמור ילדים לא היו להם, בבחינת: "מצווה הבאה לידיך אל תחמיצנה".

*

המכתבים שופכים אור על האיש והתקופה.

במכתביו הביע שאול רגשותיו ברגישות, בעדינות, באהבה ובאמונה אין קץ. מכתביו מרובי התכנים, הנוגעים בין היתר בהגיגי לב, בשאלות השעה, האדם, החברה והעולם, הקיבוץ והחייל העברי הדתי, בשאלת יסוד הקיום וקיום היסוד, משנת הרב קוק זצ"ל, ירושלים, קדושה וקרבן, האם העברייה, הבית היהודי ועוד. מכתביו הנוגים נוגעים בחדרי הלב. בקיצור – כשהלב נפתח הנפש נשפכת. כצייר מכתבים רבים עוטרו בציורים. כמשורר שאול משורר להדסה שירים, וכסופר הוא כתב לה איגרות לשבת, שקנו להן מקום של קבע במכתביו וניתח ניתוח ספרותי רבים מהספרים שקרא. לדוגמא: שאול האריך בניתוח ספרותי של שירי רחל המשוררת מכנרת. ראה מכתביו: ה' באדר א', ט"ז, ט"ז איגרת לשבת, כ"ה איגרת לשבת, ה' בניסן,  כ"ח במנחם אב תש"ג, וי"ט בכסלו תש"ד.

כשהציעה הסוכנות היהודית לחברי ההכשרה לעלות לישוב קבע בכפר עציון, בין ירושלים לחברון, התפתח בין חברי ההכשרה וויכוח האם לעלות להר הסלעי והעוין ובו מקורות פרנסה דלים. הוויכוח הוכרע בהחלטה לעלות להר. נפשו של שאול יצאה אל הנוטעים בהרי עציון. גם כאשר במכתביו מתח מידה של ביקורת על מצבה החברתי והתרבותי של הקבוצה, הוא העדיף את מסגרת החיים הקיבוציים על כל סגנון חיים אחר; "סוף כל סוף נשארת הקבוצה המסגרת האחרונה שבה אפשרי עוד בצורה יותר מתוקנת להמשיך מאשר בחוץ, העיר ירודה מאוד", "איפה תמצאו פחות רע ויותר טוב וסיפוק מאשר בקבוצה? עם כל הרעה היא עולה על כל סביבה אחרת, מכיוון שבה גרעין החותר לתיקון, בחוץ אף זה איננו".

קשר מיוחד היה לו עם אשתו, כהגדרתו: אם הבית היהודי קודש, האישה קודש הקודשים". אשתו הייתה חולנית והוא רצה לשרת קרוב לבית. לאחר מצוקות רבות ולאחר שהדסה מפילה את פרי בטנה, ניתן לו מבוקשו. עריריים נשארו כל ימיהם..

*

זיכרון ילדות

הזוג רז התגורר מרחק מאות מטרים מביתנו בגבעת עלייה בגבול יפו, ב'בית החלוצות' (הבית שימש למגורי נשים שבאו ארצה בגפן אחרי השואה) בקומה הראשונה בצד ימין. זוג נמוך קומה, הדסה מחייכת תדיר, נעולה בנעלים חצאיות חומות ושרוכות, בעלות עקב רחב, סינור לבן למותניה ושערה החלק והקצר סרוק לאחור. שאול חבוש מגבעת אפורה, פניו שוחקות וחיוורות, תיק קטן מתחת לבית שחיו, עומד לצאת לעבודתו.

הבית ניצב מרחק מטרים מתחנת האוטובוס של חברת 'דרום יהודה' (לימים השתלבה בחברת 'אגד'), ברחוב יפת ביפו, על גבול בת-ים. באותה תקופה לאוטובוס GMC היה אף ארוך. תחנת האוטובוס עשויה הייתה  מצינורות ברזל מחוברים עם גג אסבסט וללא ספסל. ה'וינקר' היה פיסת פח בצורת חץ שהונעה ידנית, המדרכה רצועת עפר, לחם וקרח חולקו בעגלות רתומות לסוסים ו"האלטע זאכן אלטע שִיח" "קונה הכול" היה מבקר של קבע מדי שבוע ברחובנו.

שעת אחר הצהרים קיצית וחמה, אימי ואנוכי (בגיל 5-6) ממתינים בדירתם לאוטובוס.

הזמן מכהה את הזיכרון. יתכן ואני טועה באי אילו פרטים, אך זהו זיכרון ילדות בן מעל 55 שנה הצרוב בתודעתי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s