ב"ה כ' שבט תש"ב
הדסה יקרה שלום!
הנה רק ימים מועטים עברו ממכתבי האחרון, ובכל זאת איני מרפה לכתוב שוב. קבועה התכתובת אף ש"אל תעשה תפילתך קבע" הערה במקום. הנה יותר בדיוק אבאר לזאת אם אוסיף "הוי זהיר בקריאת שמע… ". אין בין שניהם ניגוד אפוריזם. אחד מוסיף לשני תוקף, ולכן ההקדמה לבדה לא חשובה. הוספתי רק בכדי לבאר לך את ההתמדה. זאת תורה וללמוד אותה. מעשה אדם ורגשותיו לא בהברקה, כי אם בהתמדה נמדדים. את מכתבך קבלתי בשבת ולא יכולתי לקראו כי אם בערב. הייתי מאוד מתוח, אבל עמדתי בניסיון וכנראה רצה המקרה לטובה; בקראי את הגות לבך, את כובד המאווים, לא כשלתי תחת עוּלָם. להיפך! הייתי מוכן לזה. התפלאתי כמובן קצת על ההצלפה העצמית שזה לא צודקת.
וכולי רציתי לרוץ והתנגד לסטיכיה המעיקה עליך בהטלת האשמות. מלבד זאת הייתי המום ממש מעומק ההכרה "הדרמה-האנושית", שכתבתי עליה התעמקה ברגע זה, וראיתי את זה שנאמר "ופני לא יראו…" כן! – זה חוק אנושי מְאַשֵר וּמְאַמְלֵל כאחד. לא אוכל כמו המשורר לקרוא בפאטוס – "זאת תורת חיינו חפוֹש ומצוֹא…" (פנים אל פנים) כי יותר מדי מרגיש אני את זאת על גבי. יפה ההכרה, אבל לא משקיטה היא השתיקה. הנך יודע את הסיבה של העובדה, אבל בכל זאת הנך שואל למה? כאן באה העצה של הפשרן – הכנע! ויש ההולכים בראש זקוף תחת שוט הגורל, ויש הזוחלים על ארבע… אבל לשניהם יש עוד האדם הפשוט הבריא, היודע תורה של צלילה בין מוקשים, של סלילת מסילה לרגע האושר שפותח את שפתיו – כי טוב! ודרך זאת שהאדם הולך בה – היא האהבה, הסליחה והרחמים. אין קיום בלי סליחה ובלי תשובה. לא ניתן לאדם לישר עקמומיות הבריאה. לא ניתן לשנות את פנינו. אי אפשר לנו לשנות חוקי תבל. מן החובה לגמוע חיים בזמן צמא ולא לשבור את רוחנו – על מה צמאנו…? הנך יודעת יקירתי שלא ההיגיון קובע את דרכי אדם. הזכרתי את הסטיכיה וראי ושפטי לבד… זה בנוגע חצי מגילתך שהעציבה את רוחי, ועתה לו ידעת כמה מכביד עלי כל זה שאני כותב? יש הבדל בין דברים שהנך אומר ובין דברים כתבתך. תמיד יוצא, בקבלך מכתב, שכל הערה נקראת התוכחה, וכל מילה סתם נקראת בהרבה פנים אחרת. כשהנך שומע קולו של בן אדם, לפעמים צלילי נגינתו, קצב דבריו, הבעת הפנים – הם אספקלריית האני האמיתי, ולכן תמיד בכתבי הנני שוקל שוקל, אף שהנני יודע שאת צליל קולי נשאר כאן בין ים וארץ, לוּא הגלים ההומים והסוערים יכלו לטלגרף קצת מרשמי מבטי לרוחק הרב משמעותי: אנושי, אישי, לאומי וסוציאלי, היית אז מבינה את כל זה שדברתי וכתבתי עד עתה. לא רוצה אני בכלל להזכיר את היום הזה שכך חשבת את עצמך לאשמה ובכית (?), בכדי לא להעלות את זה שבטח עבר כבר.
יפה הגדרת את הקשר בין פגישה ופרידה. הייתי צריך כאן לכתוב הרבה מאוד כדי להבהיר זה ככה לא נמשיך… לא! ולא! נימוך הזמן – התפיסה הרֵלַטִיבִית של הופעות קיום אומרת: פעם אחת לא דומה לפעם שנייה, אבל יחד עם זה לא משמע שאף פעם לא נפגשים עצמים ביקום עם אנשים. יש התחלה לכל צירוף ויש צירוף תמיד – אחריו כל החומרים והברואים נפגשים תדיר, ולכן נפרדים גם כן. הנך זוכרת את דברי העלם והממזר ב"דְוָי" כן אחד בנו בוכה והשני לועג. זאת היא הדו-פרצופיות לביצורה, ובייחוד באדם, הדוּאַלִיזם הוא עולמינו. ובכן שוב לדרמה האנושית ולזה נופח יהודי אופייני ופרטי מיוחד. נתראה בטח בקרוב ואז הכל נתקן. אל תבקשי סליחות. לא התעקשתי כאן אף שמתכוננים לחיי קושי. הזדקפי שוב ושלא ידע כסיל דבר והמחסן [בגדים] שישתוק ואל ישאל בשלומך.
זה מצער קצת – ה? כל כך הרבה ציניזם ובקורת? כן הרבה דברים יורדים מטה לאור תבערה גדולה בעולם. ברוב ברכות ונשיקות. שאול
במשעולי עציון 