משואה בהר.

אמר חבר: חנוכה בהר, חג האורות, מעט תכונה ופעילות תרבותית נלבה את השלהבת ללפיד. נדליק משואה בהר, ונחדש מנהג עתיק של קידוש החודש בישראל. נכתוב לכל יושבי הדרום, כי במוצאי שבת חנוכה, ליל ראש חודש טבת יענו לנו באור.

כי החיים בדורנו זה הנפתל ריקים מקדושה ורטט, כי גם חיינו הבלתי רגילים נעשים הרגל וחול טוב, כי בליבו של מאן-דהו מתנוצץ ניצוץ ויוצר קצת חג.

אמר חבר מחשבה מקורית על התחדשות מנהג בישראל, ועדיין לא ידע מה ההר יענה לו בציבור חבריו.

דלקו נרות חנוכה בחדר האוכל, ויש כי גם בבית חבר הודלקו (היו גם מחייבים את עצמם במצוות הנר). הילדים ששו בתמימותם לגילויי האור בחשכה. הגית – אולי זה גמול בעד רצונות רבים שהלכו לטמיון ולא נתגשמו, אולי בדור הבא יפקו מעיינות עוז גבורה, אמונה, והתלהבות.

הוכנו פחיות נפט לחנוכיה גדולה ומשואה נדלקה בהר. לאור האש המתלקחת עלתה גם פליאה בציבור והרגשת מעמד חגיגי, פניהם שולהבו, מי בשמחה, ומי בעצב, כאילו רגליהם עמדו במכתת צירופין גדולה.

קול קרא: "כיצד היו משיאין משואות? מביאין קלונסאות של ארז ארוכין, וקנים, ועצי שיטין, ונעורת של פשטן, וכורך במשיכה, ועולה לראש ההר, ומצית את האור, ומוליך ומביא, ומעלה ומוריד, עד שהוא רואה את חברו שהוא עושה כן בראש ההר השני, וכן בראש ההר השלישי. (מסכ' ראש השנה, פרק ב', ג'.)

ממשיך ואומר: עד שהיה רואה כל הגולה לפניו כמדורת אש" – כמה נתאמתו הדברים! עבר הרהור בניצבים בעיגול, וקול אחר קרא "ממדורות למדורות" של למדן, ואמר בהתעודדות: "מסדה השכר"!.

העיניים תרות ברצועת חוף הנגב ומחפשות מדורה עונה, בינתיים פורצת שירת מקהלה: "אמצו רגל, חזקו ברך סביב סביב, ביתר שאת".

השתלבו ידיים בהורה: לא נותקה עוד השרשרת . . .

"אור" הכריז חבר, זה ביבנה הודלקה המדורה.

רקדו הגדולים עם הקטנים על כתפיהם בהמולה ובקריאות התלהבות, חג אורות בהר – התחדשות המנהג העתיק של משואות, אבל רבה הייתה החשכה בישימון – אין עונים בהרים.

ב"ה, כפר-עציון, שאול רז.