המשך למכתבי שאול עם הרב צבי יהודה זצ"ל

ב"ה י' אדר ב' תשי"א

                  כבוד ר' שאול ידידי יקירי, שלום וברכת ד'.

עם הבעת חיבת הנאתי מהופעת דבריך מפעם לפעם ב"הצופה", הנני מחויב להעירך כעת על הזהירות וההסתיגות שהייתה צריכה להיות ברשימתך הנאה על הישוב החב"די. האימרה המובאה שם, ש"הסומך על קוּלוֹת הוא נעשה בעל-מום", כשהיא נמסרת שם ביחס של הוראת-ההיתר של רועי ישראל וגאוניו בגולה ובארץ, המקובלות והנהוגות, לשנה השביעית, יש בה זלזול ובעיטה בהוראת התורה-שבעל-פה, בגדולי ישראל ובפסק הלכותיהם, גם התגרות והעלבה כלפי כל אחינו אנשי ישובינו העושים כדברי רבותינו הגדולים האלה, גם השפעת ריפיון כללי במשמרת התורה והמצווה והתנהגותה בהדרכתם של תופסיה ומאוֹריה המובהקים – וגם סילוף כללי ופגם-אמונה ביחס לתורת-ד'-תמימה, מתוך ברירת הרגשה אנושית המוצאת סיפוק של"תורה" באיסור יותר מאשר בהיתר ובחומרא יותר מאשר בקולא, תחת אשר באמת אלה כאלה מזדהים לנו במהותה האחת של התורה ואחודים במקוריותה. על המחמיר נאמר (בירושלמי ברכות) תנאי: ובלבד שלא יבזה אחרים שאינם נוהגים כך, בגודל זמננו הנשגב על אחת כמה וכמה שאנו מחויבים לעמוד על משמר השיכות לשלמות קדושתה של תורה והדרכת נתיבותיה כמו לשלמות כל חלקי ישראל והדדיותם החיונים בתקומת נחלתנו במהלך גאולתנו ופדות נפשנו.

 וההני דורש שלומך וטובך תמיד בידידות יקר בברכת האור המתחדשעל ציון וירושלים.

                                              צבי יהודה הכהן קוק.

 אם הדברים היו נמסרים מצד חיצוני, שאינו שייך לתורה ומצווה הייתה במסירתם בשם אומרם משום הסתכלות אוביקטיבית ניטראלית או הוקאה של קוריוז, אבל לדידן הלוא לא תיתכן אלא העמדה ההגונה ומתאימה.

עיר הקודש ירושלים תיבנה ותיכונן.

ב"ה י"א ניסן תשי"א

                            כ' ר' שאול ידידי יקירי שלנו ברכה מרובה.

דברי מכתבך החביבים, ביחס לנועם המצוות וערך קדשן, הזקוקות להוסיף הארה וברור לעניין מכתבי הקודם, אך מתוך עומס של עבודות מעשה ורוח בימים אלה נתעכבתי.

הערתי על אותה האימרה, שהבאת ב"הצופה", הלוא לא שללה את הצד החיובי, המתבטא שם, של תוקף הנטיה להידורים וחומרות מתוך חסידות ויראת שמים ואהבת המצוות – אלא את הצד השלילי המתבטא ובולט שם ביותר של שלילה עוקצנית ולגלגנית סיטונית וכוללת כלפי הקוּלוֹת שבהנהגת התורה והמצווה, ומשלילה זו מחויבים להיזהר מאוד, החיוב הזה כשלעצמו הוא קדוש ונחמד תמיד וביותר עתה, והשלילה הזאת, בצורתה זו, הנילווית אליו היא פגימת תורה ויראת שמים ופגימת אמונה ומוסריות, והיא מפסידתן תמיד וביחוד עתה. כבר הזכרתי לך את התנאי של חז"ל לגבי המחמיר על-עצמו: שלא יבזה אחרים ועל אחת כמה וכמה ביחס לרבים ולציבורים ולגדולי ישראל וקדושת הדרכתו והוראתם התורנית בנידון זה של מיצוות השמיטה, אין הנהגת הקוּלהמין פריקוּת עוֹל והשתמטות מצוות, אלא היא עניין של הוראה תורנית על פי יסודות ההלכה ותוקף קדושתה, והזלזול בה הוא זלזול בתורה, ובחירתה (בבחינה ידועה שלא מתוך תמימות אמונה וקדושת טהרה, של קבלת מלכות שמים המתגלה בתורה וקובעת מצוותיה, אלא מתוך נטיה ריגשית של סיפוק ההנאה הדתית ומילוי הצורך הנפשי ביחס אליה) בחומרתה ולא בקוּלתה, באיסורה ולא בהיתרה, – לעומת ההתקשרות השלימה אל תורת ה' תמימה המשיבה נפשנו ומחיה את כולנו ומאירה ומדריכה את כל נתיבותינו.

להעלות-על-נס כל הצייתנות בקיום מצוות וההתמסרות עליהן צריך תמיד, וביותר עתה – לא לשלול ולזלזל ערכו של קיום המצוות שבהדרכה התורנית השונה מהנטיה הנפשית להחמיר ולקרוא לו פשרות וכדומה.

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s