אגרת לשבת פרשת ראה

ב"ה כ'א מנחם אב תש"ג  22.8.43

אגרת לשבת פרשת ראה

נאלמתי דומיה

החשיתי מטוב

וכאבי נעכר

חם ליבי בקרבי

בהגיגי תבער אש

דברתי בלשוני (תהילים ל'ט)

הדסה יקירתי!

[…] שבוע זה היה כאילו הניסיון הגדול ביותר בחיי, אינני זוכר דומה לו, נגעתי לא פעם במכתבי על מייתר השקט הפנימי שבאדם, לא פעם התגלגלו הדברים על מנוחה נפשית על רגעי הערגה והחג שבחיינו, אבל מה שונה הרגשתי בימים אלו? עוד הפעם הכל בא כתאומים עם החיים, כל מחשבותיי נארגו על רקע החיים, על היום יום ועל חיי הפרט והמשפחה, וגם לפעמים על חיי עמנו, על אוצרות התרבות שלנו, ועל השבת בעיקר כנכס העיקרי והמקורי ביותר, הפעם ניתן לי כאילו לחיות את החיים בדרגה הכי מרוממת, תארי בלבך בלי שום מורא ואימים את הימים האלה, ייחוד עצמי כזה לא שעות של חשבון הנפש סתם, לא שעות תשובה, שבוע ימים עם הארת הקדושה הכי קדושה, על סף גבול הישות, על מפתן הפרידה מהכל. ימים אחרונים כאילו עם העולם, עם התנועה, עם החברים בשירות, עם הבית, עם הקבוצה, אתך, עם ירושלים הצפונה בליבי, חזון ההרים הקדושים! כמה רציתי בכל ליבי שם על פסגות הישימון האדיר את מבטי האחרון להעביר, כך בערך היו לי הימים שקטים, כי בשקט חזיתי בי את כל אלה, ובפעם הראשונה כאילו הרגשתי בהארה פנימית על סף הפרידה מהכל, כי הרגשתי באיפוק האמונה המפכה במעמקים, הרגשתי שהנה לא חייתי עבור עצמי כל חיי, ובעיקר שבאהבה עשיתי את כל זה, ואהבה בזהותה הכי אמיתית וטהורה הלא זו שאינה באה בכדי לקחת וליהנות כי אם לתת. לתת את הכל בעד הערבים שקסמו וכבלו ביופיים ובטיבם הנשגבים, הרגשתי זאת לא רק ברגעים מסוימים כרגיל, רק שבוע ימים התהלכתי כסהרורי כלא "מעלמא הדין", כמובן שזה חרת בי סימנים ואם גם הגבירו את דופק הלב הלוא הרגשתי בחירות אמיתית. בכל העצבון הזה הייתה שמחה וקלות, שבאה מתוך סיפוק של אמונה ושל ידיעה ברורה שכך זה ולא אחרת, כך צריכים לחיות וגם להיפרד מהחיים. התאזרי עוז ואותה מידת האומץ וחופש פנימי שתוכלי בשקט להקשיב לי הפעם, אני לוקח בחשבון את מצב בריאותך, אבל בכל זאת נחוץ שתהיי זהירה ואל תפלי למצב מדוכא.

המדבר הרחב והשמם הַמִירַזִים הרבים שהנך רואה, הפטא-מורגנה שבאופקי המרחב, השקיעות והזריחות ולילות צוננים מוארים מהירח וים כוכבים, חול ים ושמים, הטבע העצום והאדיר, רק כאן ושם תמר מזדקף בבדידותו ועל ידו מעיין כאילו תורן הצלה הוא, כסמל הקורא לחיים, ובמרחב המדברי הועמדתי פתאום לפני חידת חיינו (חיי בעיקר כי מצבי היה סתום עדיין) הנני משקיף מעמדתי על שטחים נרחבים ואין בכוחי להציף לריאותיי, הנני מקשיב למר חקים עצומים לשיחת חברים על בחורה איזושהי ששמה חייה דרך החוטים, וללבי לא אקשיב?

מה משביל זה דרכנו יחד?

– מה משביל זה דרכנו יחד?

– האם ליל מחכה מאחורי הבתים

– וקורא כמו אז לליבות נלהבים?

– את מי יעטפו שמים תכולים?

– מי יצא בנשימה עצורה לגמוע

זהב כוכבים?

–        אולי עוד עוקב צילי במשעול בשדות מבשילים

–        אולי הרחוק אחרון ידידָי

שוזר הדי צעדי?

אולי, אולי באמת עוד מרעיד

על שביל לילי בין צריף לצריף

ניגון עצוב לעתיד?

"אחד רק הרוח

בהרים ירון לי

ישוב ישוב באביב!"

מול שממה עזובה וצחיח הר

באתי נער רך חולם:

–        על תיקון אדם בחלד

–        על תחיה במולדת.

–        אז רקד בי נשר פלא

שיר עמֵל חרד

 

אז רגלי בגיל רעוד

פילחה עולם במעט שנותי

אז הקשבתי אז הופרתי

כי ידעתי מתוח גשר

אל דורות קראו אלי

באמונה הקדשתי עול

כל צעד התפללתי

את עצמי נשאתי בי

את צלם אלוהי.