אגרת לשבת י'א תמוז 22.7.43

ב"ה י"ט תמוז תש"ג                                          22/7/43

הדסה היקרה !

                                                              אגרת לשבת

איגרת

וכהיום אפשר כבר להגיד שעברו שבועות… עדיין לא קבלתי את מכתבך שבוודאי אי-שם בדרך אלי  ובלא להתחשב עם זאת מכיוון ששוב שבת מתקרבת אֱדוֹם לרגע ואחשוב.

שם בקבוצה, בבית, בתחנה המקבלת אותות איתותך, במכתבים הגיעו… וליבך נפשי ונשמתי הומה.

בני עם נודד קמֵה ומתגעגע במין כוסף מיוחד לבוא לאבני הכותל ולקברי אבות ובימים אלה קשרי הורים וילדים קשרים עלֵי ימים וארצות והיום מכתבים משליחי הארץ ואליהם ובינינו המכתבים – – – ובכותבי כרגע הנני מתקשה בהעלאת הרגשות, המחשבות, עלי גיליונות הלבנים, כמות שלפעמים קשה לדבר, מכיוון שאין השפה די גמישה להגיד, כך זה יוצא גם לשבת לכתוב הפעם במתח גבוה של התאפקות, כיוון אם תביע את רגשותיך גם הזולת שהנך כה קשור בו יתפעם ויתעורר ויקרע הקרום של היומיומיות ושל ההרגל ויצא האדם הנאבק והכבול ואז כמובן יהיה יותר עצוב, כי מיתר עומק הכאב יעלה וממקור הפרידה עלי ימים וארצות נהי וענות, ידיים מבקשות לחבק וללחוץ ולהרגיש ממש בקרבת הטוב והרע, לכן הננו מתאבקים וטוב ככה אם גם איזה גיוון של מלנכליה אופף את התנהגותנו, כאילו איזו רוח של בית קדוש מלא סודות שמעבר הקיום, כאילו זיכרון קדוש מהרגשת המציאות מחיי מציאות שרחוקה, כאילו נפש אהוב שאיננו כנשמת ילד שנאבד ולכן טוב להרים את הראש אם גם כעופרת יהלמו ויקישו פטישי המוח – מלחמה! ובאיפוק בכתב בכל זאת לכתוב הרבה, הרבה בלי חשבון וערך זמני.

לשבת שלום לך יקרה! את המילים האלה להשמיע כרגע הלא זה כאילו נס חשוב, לכן טוב חשבו הרבה אנשים, הרבה פעמים, שהמציאות מתחילה להיות ניסית בעל כורחה, אבל לנו זה כאילו כרגיל יום שישי באופק ושבת המלכה במרחק מתקרבת להגיע. "קול דודי הנה זה בא"… ובוודאי הנך ישנה ולבך ער, ושוב במילים עתיקות אענה: "מה דודך מדוד היפה בנשים מה דודך מדוד" שככה לבך ער? – "שמני כחותם על לבך" – – "כי עזה היא כמות אהבה"! אני ואַת שנינו בוודאי בסְפִירה זו של חום ומתלהט ומתלבה בלבבות, כי מי יודע את רצוננו זה שמחכה בתעתועי גורלות להתגשמותו? גם ממדבר וגם מישימון אותו הנני לך. הנני לכל. כמובן שגם קשרי עם האנשים ועם כל בניין הארץ ומצוקות הגוֹלה כרוך עכשיו באיגרותיי אלה ובכן לא מכתב לשבת, אלא גם שידור כזה נפשי בכתב לכל ומכל.

ושוב שבת שלום! ושוב דפקה קלה ביד רועדת ומהססת – הלהעיר?

– אולי לא לעורר את הרגש? אבל אגיד לך אינני חס על הקושי שמלבה את החיים ואת אושר החיים, זה כך טבעי שלפעמים לפי הקושי ניתן האושר והסיפוק, לכן לא הרפיתי מלכתוב על אף שאין ידיעות במכתבי, כי אם רגשות ומחשבה. התבוננתי שוב בעולמי וראיתי שבת באה ולכן שוב שורות אליך ברטט ולב הומה מתדפק במרחקים, את מלוא כמות אהבתו זו להביא אליך ובכן שבת שלום יקרה!

ברגע זה קבלתי את מכתבך מ-י"א תמוז, חיכיתי לו מאוד, פשוט חששתי כבר לקשירת קשר במועד הקרוב, הנני מבין את תוכנו, הנני שמח על הרגש הכללי הנאה, הנני גאה שעלית לכך "אלף אימהות, אלף אחיות ואלף חברות" וטוב להיות בין האלף! אצלי הכל כשורה. אני קורא את "מסעי לוב" לפרופ' סלושץ, ספר מעניין מאוד, מתחיל ללמוד אנגלית וגם עיתונים כבר התקבלו מהמוסדות. אספר לך, באמת לפעמים הנך שוכח שקרה משהו שהננו כה רחוקים, כך השבוע קיבל חייל אחד טלגרם שנולדה לו בת ואז ברגע זה נזכרו הרבה מאוד שבמרחק הגובל בין ביתם, בכל האופן גם יום כזה לא חדש לי, טוב שהפעולות מתקדמות ואיכשהו מתחיל הדבר להתקרב לסופו – אולי עוד יתגשם חלום הפגישה שבין אבות ובנים? ואז אהיה גאה להגיע לביתך ולבשר בשורה, כמובן שקשה במציאות לתאר את הפגישה, אבל גם היא תיתכן, כל כך הרבה דברים התגשמו ולמה דווקא זה לא?

– שמש בחוץ קורנת ושופעת, זהב חול מופז בתכל שמים ומים, עומדים תמרים ומאזינים לשקט השרב, פורשים כפיים אחד לשני ושומרים על סוד החום, שוב מלבין לבן וצח מרחוק ותושביו שחורים ושזופים מלובשים בלבן ובצבע. לאיטם יזחלו וייעלמו בעיירות, חלום המדבר והחום – מים!

כך כולם עומדים על העין, כאן כל החיים מסביב לטיפה, מסביב למגע הקריר של טל ומטר, תפילת גשם כל החיים ושומרים על המים כאילו על אוצר, גודרים ומסקלים, מסמנים ומציינים – שם על יד המעיין…

זה אופי המזרח, המדברי, הבאר נהייתה ליסוד היישוב ופלא הישוב העברי, מיוחד במנהגיו ובחייו. שריד יהודי הימים, עזים וקשים ובריאים.

– כמובן שגם החיים כאן לוהטים ועצלות בעצמות החיים, כי עייפים מדורי דורות האנשים מלחפש אחרי המים […]

לפני שאני גומר את המכתב אני כבר חושב על השני, זאת שעת מנוחה והפעם השבת בי וכאתמול ימי השנה של הרצל וביאליק ומהרצון להוסיף משהו בגלל תאריך זה, יום הולדתי יהיה ב-כ"ח תמוז בעוד שמונה ימים, בכל אופן הנני מודה לך בעד ברכותיך הנאמנות, כה הפלאת שמור את תאריכי! בכל אופן לא חגגתי אף פעם את יום הולדתי, זה היה בדרך כלל יום של מחשבה, אבל של עליצות כמו אצל אחרים, לא מתנות כי אם חובות. שוב שנה עברה והתבגרתי והנני חייב להספיק עוד הרבה ועוד יותר. יום השנה של אמנו מתקרב בעוד חודש, ב-ט"ו באב זה יוצא, הנני זוכר את הבעת ההשתתפות העמוקה שהראית לי אשתקד, זה היה כל כך מלא התמסרות! אז קנית את כולי, בלקחך להיות לי במקומה לעוזרת ושומרת לרגשי אימהות שהתעוררו בך, לוּא יכולתי להספיקם כמו שברצוני. הנני נושא אתי את תמונותיכם אַת  והאם, היקר שבחיים, הקדוש. לחייל יש מעט דברים ועל צווארו את עצמו ואת היקרים הוא נושא ובכן הנך כאן אתי, בזיכרון האימא מצוררת ואגודה.

הנה התחיל מישהו את ניגון ה"דיבוק" לבַּם-בֵּם. מלא עצב ויגון הוא – דבקות!

יושבים כולם בחדר (הוא יפה וגדול) וכותבים, תארי לך את התמונה הזאת, עשרה לבבות בניכר כותבים הביתה מכתבים, במקהלת הכיסופין הזאת הנני משתתף בפעולות, הנך בוודאי לא מתלוננת!

מגיא ההריגה

                                           ועתה מהלך כה בן אדם, קום ברח המדברה

                                                ונשאת עמך שמה את כוס היגונות

                                              וקרעת שם את נפשך לעשרה קרעים

                                             ואת לבבך תיתן מאכל לחרון אין אונים

                                         ודמעתך הגדולה הורד שם על קדקוד הסלעים

                                              ודאגתך המרה שלח – ותאבד בסערה.

ממתי מדבר

גם עתה – אם סגר עלינו מדברו אלנקם                               אם אסף האל מעמנו את ידיו

         כמעט נגע בנו שיר עזוז ומרי – ונקם!                                 וארונו ממקומו לא ימוש

         לחרבות! לרמחים! התאחדו! הימינו!                                  נעל-נא איפה בלעדיו!

     על-אף השמים גחמתם –                                                    ותחת עין זעמה לברך חמת מבטו

    הננו ועלינו –                                                                 ורד לפנינו תועפות ההרים האלה

בסערה                                                                         ופנים נתראה באויב החמוש!

הננו ועלינו! האזינו!

הסערה גם היא קוראת לנו: "ההינו!"

לחרבות! לרמחים! יתפרקו ההרים ישתברו הגבעות

או יפלו פגרנו חמרים חמרים –

הננו עלינו ההרה!

זה כאילו הצד האקטואלי עבור כלל-ישראל ובעבורנו כאן במובן היחידי, הנימה העממית של "בת ישראל".

"אם יש משבצת ריקה בנזרך – "                  וכמו שהוא את-ליבי קבלי-נא

בידי אבן המילואים                                    בלי כחל בלי שרק ובלי להבות

ואם מלא הוא – כי עתה אוסיף עוד                רק ברכה אחת קטנה יביא לך:

נוֹפך משלי עליהו.                                      ניצות האור של בת-ישראל.

זה בקיצור להזכיר את זכרו של הגדול המנוח, את דבריך על התקווה העצורה שפרצה מפינו ביום הפרדנו, הנני יכול רק להוסיף שלא שרנו עוד אף פעם ככה, הייתה משמעות לה, הייתה בה אמת עמוקה.

אגמור המכתב אם גם בלי גמר, ככה חטוף כתבתיהו בשעה קלה ומכתבך הפסיקני באמצע, אשרינו שזכינו להיפגש במרחקים במכתב, אשרינו שידענו להסכים לקושי ולניסיון ולעמוד בקומה זקופה מול וויתורים וכובד.

היי כשהנך אהובת לבי, התעודדי בלי הרף שאבי כוח ואמונה מבלי לחדול, תמיד היי כשהנך אהובת נפשי רעיה. שבת שלום שלום ומבורך, שנזכה לחוג שבתות כתיקונם בביתנו עם משפחתנו. ייתן ה' מימוּש  לרצוננו ולחובותינו. בעלך רושם בנאות מדבר ממים, באהבת שבת ובכיסופי שבת. שאול

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s