מחויותו של שאול בבריגאדה בשירותו בלוב-במדבר המערבי.

במלכות המנוחה והאמונה

(ביקור אצל יהודי דרנה בטוניס)

חיי היהודים בדרנה השתמרו ברובע מיוחד כביתר מושבות היהודים בגולה. הרחובות ברובע היהודים צרים ונתמכים בקשתות מקיר אל קיר כדוגמת הגיטאות של ירושלים, וילנה ואמסטרדם, במובן שכאן יש להם מראה יותר שלם עקב הדמויות המזרחיות המהלכות בהם לאטם הלוך ושוב. הבתים נמוכים ושטוחים ועומדים צפופים אחד ליד השני, ליד הקירות גדלים עצי תאנה וגפן שענפיהם משתרגים על בדיםהנסמכים מקיר אל קיר, עצי תומר זקופים פורשים כפיהם לעברים כאילו תומכים בכיפת השמים התכולה, הכחול הכהה של הים הנראה לאורך החוף החום-צהוב, מעמיק את רקע המראות והרוח הצוננת הבאה אל בין הרחובות ממלאה את הבתים אוויר רך וצונן, הבתים מרובעים ובנויים כעין מצודות, רק פתח אחד להם המוביל לחצר הפנימית, מסביב לחצר נמצאים החדרים ובתוכם רהוט דל, לרוב רק מחצלת לשינה, כל הפעילות והמאמצים מתנהלים ברובע לקראת יום השבת, כאילו כל יום הנו תחנה בדרך המובילה למנוחה ולעונג והיהודים כאן אוהבים מאוד לנוח, טוב להם לשבת על הארץ, לקפל רגל על רגל ולהגיד פרקי תהילים, או לפזם פזמון מונוטוני ומשתפך, בהתקרב יום השבת המתיחות הולכת ורפה ואת חלל הרחובות ממלאים ריחות תבשילי השבת, כמעט בכל ערב שבת מסירים היהודים את חצרות בתיהם לקראת היום הקדוש והן הופכות לארמונות זוטא. יום ששי בצהרים, החמה שולחת את קרניה מבעד לבדים ולעלים ואורה מסתנן פנימה ומשרה אווירה חגיגית ושלווה. העצים סוככים על פני החצרות הנקיות, כאילו שומרים על המנוחה ועל הטוהר הגנוזים בין קירות הבתים. משחק של אורות וצללים כחלחלים נטווה מתחת לצמרות הענפות והחצר רוחשת פעילות ככוורת של דבורים. הנשים רוחצות, מנקות ומבשלות תבשילי שבת והילדים הלבושים בגדי שבת אצים אל הרחוב מלאי גיל ומשובה. לאט-לאט נחלשת המולת החצר והנשים יושבות על מפתני הבתים לסרוק את שערן ולקלוע אותן. בסימטאות נשמע רעש החוזרים מן השוק ומן העבודה ואף הוא הולך ומשתתק עם בוא הערב. הגברים והילדים מקדימים ללכת לקבלת השבת בבית הכנסת והנשים טורחות בעריכת השולחן ובהכנת המטעמים המיוחדים לסעודת היום הקדוש. הבתים המרובעים ואף הדלים ביותר נראים אז כחצרות מלכים שטופי אור ונועם. השלווה היא רוחנית והיא טבועה במחשבה, ברגש ובנוהג, הגבר שולט ומכלכל את ביתו, מעניק חסד במובן העדין ביותר והאשה היא בבחינת מלכה   המעניקה רוך ואהבה ^״כבודה בת מלך פנימה״ – היא כאן מציאות ריאלית. החירות שולטת ברוחם וחייהם הצנועים מלאים אהבה ואושר. הבת מחכה לבוא בחיר לבה בטבעיות ובתום והבחור עורג עלי חלום המשפחה בביישנות דתית, להורה אסור לסרב לתת את בתו למבקש ידה, אפשר רק להכביד עליו את השגתה על ידי העלאת מחירה. חיי הדת והאמונה משולבים מיסודם בארוס והיחס לאהבה דומה לזה לשל האמונה ולכן אסור להעליב את האוהב, כי אם לנסות על ידי גובה המוהר להביאו לוויתור. יפים הם שבעתים פרקי "שיר השירים" כאשר הם נאמרים בערב שבת ברובע זה של מנוחה ואמונה, כי הרי אפשר גם על מחצלת דלה להיות מלך ומלכה וליהנות מזיו העדנים, כאשר נפשך תמה כנפשו של ילד.

לקבלת השבת הלכנו להתפלל בבית הכנסת הקטן והצח של העיר. זוג צעיר בא להדליק נרות ולנשק את ספר התורה הנצחי. לאט לאט התאספו יהודים לבושים בבגדי שבת נקיים וניגשו לתפילה. קבלת השבת הושרה בציבור והייתה שונה מזו המקובלת במקומותינו. "קול ה' חוצב להבות אש, קול ה' יחיל מדבר, קול ה' יחיל מדבר קודש", שר הקהל בקול אדיר ובהתלהבות מזרחית עזה.

אחרי התפילה נתלוונו לביתו של מורה המקום, כדי לחוות את השבת בביתו, על אף שביקשנו להיות צופים בלבד, נאלצנו להיכנע להפצרות בני הבית ולאפשר להם לקיים את מצוות הכנסת אורחים. הגברים התיישבו מסביב לשולחן והנשים בסמוך להם ישבו על המחצלת שעל הרצפה. הסעודה הייתה טעימה והצטיינה בנימוסים של אצילות ונועם. בשקט בירכו על היין ובצעו את החלה הלבנה, האשה חילקה את התבשילים והילדים הגישום לשולחן.

בגלל צימאונם לשמוע על הארץ וחייה הפסדנו הרבה משירי השבת שלהם. הם שאלו בתמימות ״היש מלך בארץ הקודש?" אגדה נפלאה שחיתה בדמיונם נמוגה אחרי תשובתנו השלילית, אחד החברים שלנו הסביר להם שלפנים היה מלך שליט ורודן והיום יש לנו נשיא שיש לו תבונה בלב, ״מלך בלב זה טוב…״ הריעו כולם  יחדיו.

כל יום המחרת עובר בתפילה, במנוחה ובשלוות-נפש גמורה. יש פנאי ולכן אפשר לשמוח, להתענג בעצלתיים ולבלות חלק-ארי של הזמן בבית הכנסת. אחרי גמר תפילת שחרית התחילה מכירת העליות, שנמשכה שעה ארוכה והפכה את המקום לשוק זוטא. מעטים מאוד עוסקים בלימוד והעם-הארציות די נפוצה, בייחוד אחרי זוועות הכיבוש הגרמני ותלאותיהן. חיי המשפחה נרקמים סביב לילדים ולאב יש מעמד בכורה בלתי מעורער. מעיני הילדים מציץ העוני ואיימי הזוועות. רבים מהם חובשים כובעים צבאיים ישנים שהותירו חיילי בנות-הברית וחיילי צבאות הכיבוש. בגדיהם דלים וחזותם מעוררת רחמים. רבים מהם נשארים לעמוד בחצר, בגלל העדר כובעים בכלל, עומדים הם צפופים ומאזינים לתפילה ולשירה הבוקעת מבעד לדלת הפתוחה ומנסים לזהות לפי הסמלים את השתייכותם של החיילים הנמצאים בין הקהל.

לפנות ערב התכנס הקהל בבית הכנסת לאמירת מזמורי תהילים. בעל שמחה (כנראה אב שנולד לו בן) מחלק לקהל בוטנים, שקדים ופול קלוי ואמירת המזמורים המונוטונית נמשכת עד בוא השמש. בבית הכנסת האפל אין שום אווירת כיסופים והתרפקות על השבת היוצאת, אין אלה "בני היכלא" העורגים למלכא קדישא. ניכר שנפשם מלאה מנוחה לרוויה, הם נפרדים מהשבת בטבעיות טובה ואין נפשם נוגה ועצובה. שקטים ורגועים הם ניצבים בתפילת ערבית ולאחר זאת מבדילים בשופי ובחדווה ומריחים את עלי־הבושם החריפים. מנהג חדש אצלם היא שירת "אליהו הנביא" המושרת בציבור בצהלה ובשמחה סוחפת. ניכרת בהם ההתעוררות  והתמודדות, שחלו בהם עקב הפגישה עם החיילים מבני־הארץ. יש בהם אמונה עזה כי הגואל בוא יבוא, כל חייל עברי מאמץ את אמונתם בגאולה הקרובה, אכן מלך אביון מולך בגולה זו, אך נפשו ספוגת האמונה היא בת-חורין ואף תחת מגף הנוגשים לא התייאשה מהגאולה, במלכות המנוחה והאמונה הזו שוררת חירות טבעית ואמונה תמה ושורשית, אכן: "מלך בלב, זה טוב."

על הפעולה התרבותית בנכר

הפעולות התרבותיות אצלנו מתפתחות יפה מאוד, ראוי לציין שאנו, ציבור החיילים הדתיים, הננו הציבור המגובש היחיד בגדוד השני המרביץ תודה במקביל למאמצים הצבאיים שלנו. בכל ערב אנו מקיימים שיעורים, עוד מעט נסיים את "שער הייחוד" ב"חובות הלבבות" ובמשנת הרב את הפרק "עבודת אלוקים״, ״החוג לנ״ך לומד כעת את "הושע" ובמסיבות השבת אנו מקיימים סידרת שיחות מ"אוצר החסידות^" . מספר המשתתפים הוא בסימן גידול מתמיד.

 בית הכנסת עומד אצלנו במרכז חיינו ומקרין מאורו על חיי הגדוד החילוניים. התפילה בציבור והשירה היפה הבוקעים מבית הכנסת מעוררים אצל הבחורים רגשות דתיים, קודם היינו מקיימים את המנין במאמצים רבים וכעת הוא מתקיים באופן קבוע מתוך התלהבות.

 בכל ימי החנוכה הדלקנו נרות ושירת ה״מעוז צור״ הדהדה במרחב הגדול של המדבר. בשבת ביקר אצלנו הרב אפשטיין וקיים שיחות, שיעור והרצאה על "תרבות יוון ותרבות ישראל". התחלנו בימי שהותו בשיעור קבוע בגמרא בפרק "השוכר את הפועלים". הו א הבטיח לבקרנו בכל יום שני בשבוע כדי לקיים את השיעור. הגרעין למתיישבות דתית הולך ומתרקם ובקרוב נמציא לכם רשימה של חבריו. המטבח הכשר, שהצלחנו לסדרו גם במקום החדש, עומד על רמה ומשביע את רצון החברים. בזאת הוכחנו לכולם שישנה אפשרות לפתור את הבעיות שהעיקו על החיילים הדתיים.

 י"ד שבט תש״ד

בני עקיבא בבנגאזי

[מכתב להנהלה הארצית של בני עקיבא]

אמנם לא הבטחתי לכם לכתוב הרבה מהמקום, כי ידעתי מראש את הקושי שבדבר, אולם עכשיו אני עושה זאת בשמחה כאשר בשורה משמחת בפי.

אולי לא חלמתם על ניצנים חדשים במרחבי המדבר השומם ולא ידעתם שנוספו לכם חברים חדשים, בני־גולה נידחת, אורגנה קבוצת "בני עקיבא״ במקום. בחורים צמאים לידיעות וללימוד, הכמהים לעלות ארצה, הצטרפו לשורות הגוער שלנו.

אט אט מצטיירת כאן תמונה הדומה לזו ששררה בסניפים שלנו בגולה ובארץ. אותו חום טהור מתחיל כאן להיווצר. שלוש פעמים בשבוע מתקיימות פה שיחות ושיעורים, לומדים פרשת השבוע ונ"ך. בזמן שיש לי האפשרות לבקרם, הנני עושה זאת בחפץ לב, שוחחתי אתם על תנועת נוער ותנועת בוגרים וספרנו להם על רבי עקיבא. עוררנו בהם את האמונה העצמית ועתה הם משווים את עצמם לרבי עקיבא, שאף הוא למד בהיותו כבר מבוגר וה' הצליח דרכו. בחנוכה טלטלתי עצמי אליהם, כדי להדליק נרות בנשמותיהם הצעירות, כפחים שמורים וגנוזים הם בעיני ולכן היה ביטוי נאמן בדרכי זו לנס חנוכה.

רובם הם עניים ועובדים עד מאוחר בלילה בעבודות שונות, רבים מהם יתומים שהוריהם נחבשו במחנות הסגר ונפטרו.

שלחו לנו את החומר המופיע בתנועה, כדי שנוכל להקל עליהם בהתכוננם לעלות ולהצטרף לשורותינו.

הזמן דורש מאתנו להתכונן בהיקף רחב לעתיד הנשקף לנו. הפגישה שרידי גולת אירופה תדרוש מאתנו מאמצים הרבה יותר גדולים. התעוררו באמת להתמסרות רבה ולהתנדבות למען הקמת הריסות העם ולהפצת רעיון ארץ ישראל דתית עובדת ולהרבצת תורה בשורות הנוער.

שבט תש"ד

אחים נידחים [מכתב לקוראי "זרעים"- כסלו, טבת תש"ד]

שמעתם בוודאי על פגישותינו עם קהילות הרוסות הפזורות על פני המדבר הרחב, אולם הפעם אייחד כמה שורות  לדמותו של שבט ותיק, נידח ומרוחק, הקרוב לנו_, לנוער הדתי. אחינו הנידחים הם שומרי תורהומצוות, עוד מימי חורבן הבית הוגלו לנאות המדבר המערבי. קורותיהם מסופרים בספרו של פרופ' נחום סלושץ "מסעי בלוב". הם עצפם יודעים מעט מאוד על עברם. פשוטים וישרים, מאמינים וקנאים, נשארו גם אחרי היותם כלואים במחנות הסגר. כל אנשי קהילות קיריניקה עברו את סבלות המחנות האלו. רדפום והכום ללא רחם ומגפת  טיפוס קפחה את חייהם של 500 מהם. רוחם לא נשברה בהם וציפו לישועת ד'. עוד בבואנו לכאן שרר ברחובות קהילת בנגאזי פחד מחריד. כל חייל עברי שעבר ברחוב התקבל כנס ושליח. העוני, החולי והרעב נתנו את אותותיהם ברחוב ובבתים ובעיקר-עוררו רחמים וצער עיני הילדים שברחוב_י חיילי יחידות הנהגים יסדו בתי־ספר ויצרו אווירה מעודדת, שנשמתה הייתה השיבה לארץ-ישראל. אחרי זמן-מה נסגר בית הספר ושוב נראו הילדים עזובים בשווקים. צימאונם ללמוד את השפה העברית עז ובבוא הגדוד השני התחדשו הפעולות הקודמות ואף הוגברו, בית הספר הוקם מחדש בבניין תלמוד התורה, 400 ילדים מקבלים

חינוך עברי, עזרה רפואית וחיזוק גופני. עם בואם של^, חברינו, החיילים הדתיים, הוכנסו לתכנית הלימודים גם תפילה ותנ"ך, נעשו פעולות לשלב את תלמוד התורה עם בית הספר ולמנוע קרע רציני בנפש הילדים. בשמחת-תורה חילקנו לילדים דגלים, שעליהם היה כתוב "לשנה הבאה בירושלים״, שמחתם הייתה לאין-שיעור, רקדו אתנו ושרו עד שעה מאוחרת בלילה. באחרונה הועבר בין החיילים מפעל להלבשת הילדים וקמה תנועה ציונית בשם "גאולה", כן מתקיימים שיעורי-ערב למבוגרים.

תלושים ונשכחים היו אחינו אלה, חייהם השתפרו  במסגרת הצרה של הוויתם היום־יומית. היום פועמת  בתוכם שאיפה עזה לעלות לישראל. לנוער הדתי תפקיד חשוב בקירוב יהדות זו לתנועה הבונה והיוצרת. החיילים הדתיים שהתלכדו לגרעין מוצק השומר על השבת והכשרות בשורות הצבא העברי ממלאים את התפקיד הזה.

חסרה לגולה זו הכרה דתית על אף שכולה חרדית מאוד. נחוץ  לעורר את היהדות הדתית לשלוח רבנים ומדריכים שילמדו וידריכו את הקהילות הנידחות ואת הנוער העזוב, שבים החול והשרב. בזמן שנהרסו מרכזי היהדות באירופה גילינו את  יהדות המזרח ואולי יש בזה קצת מהגמול. נודה לאל על הגדולה שבמעשיו המופלאים, נתחזק ונגביר חיילים.ר בים אתנו מ״בני-עקיבא" ומהקיבוץ הדתי ואמונתנו אתנו שנפגש עם קהילות רבות בהתקדמותנו הבאה. הננו עומדים לפני היציאה לחזית. החלצו אתם להמשיך אחרינו את פעולות הגאולה של הגלויות. חזקו ונתחזק בד'.

היציאה לנכר (המסע למצרים ולמדבר המערבי)

בערב שבת האחרונה לפני עוזבנו את הארץ התכנסנו בצריף של פלוגת הנוטרים הדתית על שפת ימה של בת-גלים. האווירה הייתה מחושמלת וכולנו הרגשנו שרגעים אלה הם רבי־ערך בשבלינו. בארץ צעדנו יחד במאבקנו על יצירת חיים דתיים בשורות הצבא וקרבה נפשית נוצרה בינינו לבין הפלוגה הדתית של הנוטרים. עתה היה עלינו לנסוע לנכר ומרחקים גדולים יפרידו בינינו. אחרי התפילה התיישבנו ליד השולחנות, כדי לקיים בפעם האחרונה את מצוות שבת אחים יחד, אחים לנשק ולתפקיד. לבותינו סערו כגלי־הים, שמאחורי כותלי הצריף, בשירנו את "שבת אחים גם יחד״. הקולות רטטו יותר ויותר בחזרנו על השיר ונתנו ביטוי לאחווה שנרקמה בינינו. הקשבנו נרגשים לדברי הפרידה של הנוטר שבירך אותנו בברכת ׳״צאתכם לשלום" והדגיש את חשיבות שליחותנו לשרת את מטרות המלחמה ולבנות עולם טוב ומתוקן יותר. הרהרתי בכך שטוב כי בשעה שאנו יוצאים את הארץ נשארים האחרים למלא גם את תפקידינו. אחרי שירת "הנה מה טוב ומה נעים" התחיל אחד לשיר בקול נמוך ומתחנן ״וטהר לבנו לעבדך באמת״ וכל היתר הצטרפו אליו בהתלהבות רבה. ככה ישבנו יחדיו שעה ארוכה עד כי עייפנו מהשירה ולבותינו מלאים רגשי אחווה ורעות.

בנסוע הארון

יום לפני צאתנו את הארץ העמדנו במסדר חגיגי כדי לקבל את ספר התורה לידינו. ימים וערבים רבים הקדשנו להגשמת הדבר, כי לא יכולנו להסכים לכך שספר התורה יעדר מאתנו בצאתנו את הארץ, אם עלינו לעזוב את הארץ ניקח אתנו את התורה והוא יסמל לנו את נצחיות קיומנו וילוונו לכל מקום אליו ננדוד ויעודדנו. שורות שורות ניצבנו במסדר החגיגי, פנינו נלהבים אך רציניים, כאשר פתח הרב (ב. אפשטיין) ב"ויהי בנסוע הארון ויאמר משה, קומה ה׳ ויפוצו אויביך״ הרגשתי שכל הלבבות פועמים באותו רגע בקצב אחד וחמימות נפשית שוררת בשורותינו. אחרי דבריו שרנו את ״בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים״. כל אחד חשב על אותו רגע כאשר נשוב עטורי הניצחון ושחוק ימלא פינו. בסיומו של המסדר הרהרתי בכך שהנה קבלנו את התורה, אולם האם היא תדליק את מאורות הנפש של חיילנו? הרי רק אז תהיה תשובתנו תשובה אמיתית.

יום הפרידה

אחד הבקרים הרגילים בעיר החוף הגדולה, המכוניות חוצות את הרחובות והבחורים נדחקים אל פתחי החלונות ונצמדים למראות החולפים לפניהם, עיניהם צופיות בכרמל ובפני הים שלמרגלותיו ואף בפני האנשים שברחוב. האם חשים תושבי העיר בחשיבות נסיעה זו בחיינו? העיניים תרות אחרי פני-מכר ומודע, אולי מחכה חבר ואולי אב, אם ואשה? אולי יש עוד לבבות החשים ברצינותה של פרידה זו מן הארץ ?אתה משתדל שלא להחמיץ שום קטע מהמראות וכל האהבה שהייתה כמוסה בלב לארץ וליושביה מסתערת חוצה, כדי לגמוע את זוהרה של המולדת, הנה הכרמל הסב והים הקרובים כל כך ובדמיונו עולות קבוצותיו: טירת צבי, יבנה וכפר עציון שלנו שהוקמה כדי לחדש את ישוב סביבות ירושלים. עברנו את חיפה ונכנסנו לתחנת הרכבת הישנה להשעין את מטעננו ופה קבלו את פנינו דמויות קרובות ואהובות. עיניים לוהטות, מפללות ואף דומעות, מתחיל הרגע הרציני והמרגש של הפרידה מנפשות אהובות, רגליך עדיין עומדות על קרקע המולדת, אבל מחשבותיך כבד מרחפות במרחקים, בנכר.

המית הנפש

כאלף איש עמדו דום וכאשר פרצה שירת התקווה מהפיות נפרצו גבולות הפרט וניתן ביטוי למאחד ומקשר את הכלל. הייתה זו שירת תקוותם של אלף חיילים עבריים היוקדים במסירות לעמוד כחומה לאומה שתקוותה כמעט ואבדה.

"עוד לא שרתי ככה בחיי"  שח חייל לחברו.

כאשר החלה הרכבת לנוע פתחו תושבי העיר בנפנוף ידיים מרגש, מכוניות "אגד" עצרו בנסיעתן ונוסעיהן הוציאו את ידיהן מתוך החלונות, פועלי בתי חרושת ומחנות עבודה יצאו אלינו וקראו: ייהידד!", חברי קיבוצים ליד המכבשים ובני האיכרים שבכרמים ובפרדסים, כולם הרימו ידיהם בברכת שלום, ידי אף הן מתרוממות וכאילו שטות באוויר לפרידה, כאילו הייתי על ספונה של אניה המתרחקת מן הארץ,  באחת התחנות חיכו לנו משלחות של מוסדות, ביניהן משלחת של הפועל המזרחי, שבאה להיפרד מאתנו וללוותנו  בברכתה. עברנו דרומה והכל עבר על פנינו כבסרט מבויים. הנוף השתנה מירוק לצהוב-חום של ערבות הנגב השוממות, רק פה ואי-שם נראה דקל בודד כאילו לא במקומו. המסע מתקרב יותר ויותר לגבול, הבחורים עייפים ונרגשים משוחחים ביניהם ומתחלקים בזיכרונות מעברם, קרקע גידולם מתגלה לפנינו, אורות הבית שחרב על כל אורותיו, מישהו נירדם מרוב מאמץ ושוזר את חוט זיכרונותיו בחלומו וחברו עדיין לא הספיק לפרוק את שטף רגשותיו והוא ממשיך לספר את סיפורו  לקול הרכבת. לפתע מופיע חייל, איש העמק, ושואל: "מתי עברנו את הגבול?^,״  צריך לדעת  מתי שעוברים את הגבול – הוא מוסיף בדאגה, שקש משתלט בקרון, קרה משהu חשוב, גורלי, ואנו הוגים בו בדומיה, באותו רגע צף בזיכרוני יום בואי לארץ. אנשים רצים, שרים ורוקדים, סוחבים את חבילותיהם והנה אומר חבר אחד: ״אל תרוצו, אל תשירו, הסתכלו רגע בדומיה מנגד –  רק פעם אחת בחיים זוכים לבוא למולדת", ואז הושלח הס  על הסיפון וכולם ניצבו דום אל מול פני הכרמל, רגע כזה חייתי שוב, עוזבים את הארץ והמבטים יוקדים, דומיה שולטת בכל ובלב תפילה חרישית, כי נזכה לשוב בבוא היום, הנה אנו כבר מעבר לגבול והמחשבות נשאות לנפשות הקרובות שהשארנו בבית, חרדה ותפילה ממלאות את הלב לשלומה של הארץ ולשלום בניה בוניה, להרי ירושלים ולאלה הנוטעים ברגשי קודש את הנטע ברכסיהם, הדומייה מתמזגת בדאגה, התוגה ברצינות ובגאווה ואתה שוקע כנקודה קטנה במרחב הגדול –נ  כ  ר.

י' באלול תש"ג

פגישה עם יהודי לוב

שתי תכונות מאפיינות את גולת יהודי לוב, הראשונה הסתגלות וכניעה לסביבה והשנייה מקוריות והמשך החיים העתיקים שראשיתם בחיי החרות בארץ האבות, היסוד השני מעורר תשומת לב מיוחדת בשרידי המנהגים הקדמונים ובהווי היום-יומי ששרדו בהם שרידים ממנהגים קדמונים של האמונה הישראלית העתיקה. לכאורה נדמה לך שקיים דמיון בין היהודים למוסלמים, אך זהו רושם ראשון בלבד, כאשר אתה מתקרב אליהם אתה מבחין בהבדלים עצומים, היהודים גילו כאן בכל התקופות פעילות רבה ואין בהם מהעצלות המאפיינת את אנשי המזרח, המסחר והמלאכה מפותחים מאוד ביניהם, עלינו לזכור כי פיתוחם היה כרוך כאן ביגיעה רבה ובסכנת נפשות, את הסחורה צריך היה להעביר דרך מדבריות וימים ולהיות צפויים תמיד לשוד ולרצח, כמו בכל גולה חיים היהודים כאן בחסדם של המוסלמים, חלקם מעורבים עם שבטי המקום וחלק אחר הם מהגרים מארצות אירופה. הראשונים לבושים בדומה לבני המזרח: מכנםים לבנים, סנדלים, כתונת ארוכה מעל המכנסים וכיפה לבנה או שחורה על ראשם, במקרים נדירים גם כיפה אדומה. היהודי האירופי חופשי יותר ותלבושתו דומה לשלנו. נשיהם חופשיות כנהוג במערב ועל פניהן לא תמצא ציורים או כתובות, בדרך כלל הן יפות וחן רב נסוך על פניהן האצילות, לובנן מפליא ביותר. החיים התרבותיים של היהודים אינם מפותחים ואין כמעט סימנים ליצירה מקורית.

הילדים לומדים תורה ותפילה והמבטא העברי שבפיהם נפלא ביותר, הם יודעים לדבר קצת עברית שלמדו מהחיילים העבריים החונים בארצם, תשוקתם ללמוד גדולה לאין שיעור. בעיניהם העצובות, שאימי הזוועה והשואה לא סרו מהן, אתה מוצא בבואה לאסונה של גולה זו. הפגישות אתם קוראות אותך למעשים גדולים, כדי להחזיר להם את שמחת החיים ואת הביטחון. אני לימדתי אותם לשיר משירי הארץ, אחרי השמעת המנגינה ידעו מיד לחזור עליה. אנו, החיילים הדתיים, קרובים אליהם ברגש האמונה ובקיום המצוות, אולם גם כאן איחרנו להגיע, סיפרנו להם על חיי הישוב והתנועה ועוררנו בהם סקרנות רבה. ירושלים עיר הקודש היא הדבר המקודש והנעלה ביותר בחייהם, לכן עורר בהם ענין רב יישובו של כפר עציון, הסמוך לירושלים, לעומת זה לא מושכים אותם חיי העבודה, כך דרכו של המזרח, העבודה משפילה את האדם, כאשר סיפרנו להם שאנו כובשים הרים שוממים ושומרי-דת ומצוות קבלו את זה כמובן מאליו, כי הייתכן שיהודי יאכל אוכל בלתי כשר, או לא יתפלל?

בכפר עציון התענינו מאוד ושאלו בכמה מרוחק המקום מירושלים, מחברו ן ומבית לחם.

הם מכירים את הארץ מהתנ״ך ובזיכרונם חקוק כל מקוש קדוש. פגשנו בחור כבן 30, סגי-גהור מילדותו שכל התנ"ך שגור על פיו. מחלת ילדות שנפוצה פה מאוד גזלה ממנו את ראייתו ומאז לא ראה אור, שאלתי אותו כיצד למד את התנ"ך על פה? והוא הסביר לי את הדבר ברוך ובהתרגשות, כאילו היה מואר מתוכו, "אתם – אמר – עסוקים ברדיפה אחרי פרנסה ובמלאות העולם החיצון, ראייתכם תפוסה בהרבה דברים ולכן אתם שוכחים את הכתוב. לי מספיק לשמוע פעם אחת פסוק ומיד הוא נחקק בזיכרוני לעד, למדתי על פה את כל התנ״ך ואת כללי הדקדוק מפי אבי ומורים אחרים והתורה חיה בי תמיד."

הילדים כגדולים נפשם קשורה בארץ הקודש, הם מבקשים מטבעות כסף מירושלים למזכרת, ילד אחד שאל אותי:"תיקחו אותי לארץ הקודש?" הסברתי לו, כי אחרי שנחסל את הגרמנים נבוא לקחתם ואז הרהר הרבה, נעץ את מבטיו במרחקים לצד מזרח ושאל שוב : ״ושם יהיה לנו חופש, ויבוא הגואל?" הסברתי לו, שבכדי שיבוא הגואל צריך לעבוד הרבה, לבנות ולנטוע, אז הוא ענה לי כמבין את דברי: ״אני יודע, עבודה הרבה, הרבה…״ אנו הולכים ללמדם בכל רגע חופשי, כי עבורנו אין זו סקרנות גרידא, אלא גם רצון להתחקות על מורשת נשכחה ולקבל השראה ליצירה המקורית שאנו כאנשי תורה ועבודה משתוקקים לה. אנו מתחקים על שרשי מנהגים עתיקים, אופן מחשבתם והתנהגותם, גם על ניבם וניגונם אנו מתרפקים. נראה לך שיש פה בית אוצר לתרבות עתיקה שהתלבשה בלבושי נכר של שעבוד ממושך.

ערה"ש תש"ד

שברים

במדבר

חול ואוויר לוהט שולטים בכל, שמש בוערת שופכת קיטוני-אש על פני מרחבי הצוהב האין-סופיים וסופות-אבק מערבלות שמים וארץ בריקוד שטני סוער. נוף מונוטוני שמם ושטוח מחכה מבראשית לכיבושו. האדם מאבד את ערכו וזהותו בחיק מרחבי היקום הריקים ואף אלפים נראים כאן כגחיל רמשים חסר ערך וצורה.

הגבעות משנות את צורתן מדי רגע, בורחות ושבות בהתאם לכוון משבי־הרוח העזים, גם הים בורח ונסוג חליפות מקוו החוף החורג והמשתנה ללא הפסק. עזותם של סיפורי המקרא הופכת לממשות חיה וכאילו קול עתיק מנסר בין חומות וגדרות התיל של בתי העלמין הנרחבים והעזובים וליקחו כמו מאשר את חכמת המוסר הנשכחת, כי צריך לנדוד שנים רבות במדבר כדי לזכות בלוחות חדשים.

קול בלתי-נראה קורא אליך מלב המדבר הזרוע קברים ושלדי ברזל:  שור למרחב הפראי החסר נשמה וכיוון, יצרים פרועים שולטים בו וחרב אדם איש בלב רעהו וכדוריו שלוחים ללב אויבו. הריקנות המדהימה והמהממת בראשוניותה כובשה את הכרתך ואפסותך האנושית נצמתת עד דכה כדכיו של הים הרוגש והנרגע מדי רגע, המיית משבי-הרוח ויללתם הנוגה והעזה משתלטים על ישותך כיללת חיה אדירה ופצועה שיצאה מדעתה. אין לך מנוס מהווית האימים המטריפה, כי אם לכנס את איבריך בבגדך, להתעטף בנפשך פנימה ולכרוע בתפילה לפני אדון האיתנים ולילל ולהתרפק ברעדה ובבכי: יא אללה, יה אל.

המדבר שלפניך היה פעם זירת ההזיות, פטא-מורגנה  – ארץ הזהב והחלומות, כעת הוא גיא ההריגה. כולנו שבנו המדברה, כל צבאות העולם מכלים בו את הישגי תרבותם, כולנו כחגווים טועים ומוכים. מבטך מסייר באופק הריק, רק עצי תומר בודדים נתקעים ברקיע, מתנודדים בסערה ומוכים כמונו.

בארץ הזלעפות והצמאון יש אי-שם נסתר והומה – אואזיס עתיק ומתעורר הקורא למשב רוחו של אל-וקים, שרידי גזע דווי ומושמד כוספים לנקם ולהתקדשות. זיקי־אור כשריד-חזון, שהועם אך לא כבה, במחנה הלוחמים העברי בציה, נפשם מפועמת ביסורי-אמונה וכפירה במדבר הנסער ממשבי הרוחות. באי-שם המדברי, הצרוב והמעורבל בענני-חול נודדים, לבם הנלבט והכואב, הנשוב לראות מחזות שדי? הנזכה להחזיר את האמונה בצלם האדם? הנסכון לצרף את שברי־רוחנו הנבוכה לשלמות אחת ושורשית? בתשובה שתצמח בין שדות הקטל העגומים תלוי עתידנו, תלויה חרותנו הנפשית.

שבחי המים

שבחי המים, חלחול ויחול של קילוח חי וחפוז העולה מעמקי הבאר, שיר נוהם בצמא הוא, חוק לכל חי, לאט ובבטחה מסתבר לנו תוכנו הסמלי והממשי של סימון עצי התמר הבודדים. בלי מים לא תוכל לנדוד בדרכים השוממות ומכוסות ענני-אבק צורבים. המימיה והחמת העתיק הם הכלי היקר ביותר, איש איננו מעז לנוע בלעדיהם וכל אחד מאזין לרחש המים שבכליו, כדי לאמוד את כמותם. ״הוי, כל צמא לכו למים!" אין פקודה יקרה מזו, לו רק בבאר הרוח החל פכפוך ושפיעה רוננת מתחתיות קיומנו, אילו רק הופיעו אחרי היובש מעינות הישועה המרפאים שברון-לב ונפש.

קר ואפל הלילה, שוכבים אנו בנכר והסער פוסח ומדלג מעלינו  בהשאירו שכבת חול על גבינו, גבעות חול זהובות-מסורקות ומחודדות ככתב אל-וקים מקיפות אותנו, מאי-שם בוקעות יבבות של מתפלל: יאללה, יאללה, יה אל… וגמלים מותחים צוואריהם בהקשיבם למי המעיין המפכים לאט, כאילו מתוך הבאר יעלה ההד.

לרגלי ההרים

קרובים ורחוקים נפגשנו לרגל חופשה בעיר "הירוקה" דרנה שלרגלי מחיי. שונים הימים האלה מחיינו הקבועים במחנה שהפקודה שולטת בהם. בתוך המסגרת בין הנוקשה של חישול החייל, חיסון גופו ורוחו, מתבטלת ההתייחסות האנושית בין אדם לרעו. בהמצאותינו מחוץ לקסרקטין הננו חוזרים שוב להרגשה אנושית וחברית. עצם צורתו של חדר ופתיחת דלתו, שהם כה שונים מחיי המחנה, גורמים גם לפתיחת הלבבות ומלמדים אותנו את ההערכה ההדדית המבורכת. ההרים העומדים כחומה בין המדבר והעיר מרעיפים עליך רגש של ענווה ובהשקיפך על המישור האין-סופי, המשתרע לרגלי ההרים הגבוהים, קומתן מתנמכת ופיך לואט: קטונתי.

שקט שורר בפינת-חמד זו שבלב המדבר ,שקט חי ורוחש, שקש של שתילים רכים הצומחים בגינות, רחש הים והמון גליו. אין כאן אווירת המוות והחידלון כנהוג בערבים האילמים במדבר הזרוע בתי־עלמין. האדם מקשיב לדממה העמוקה והמרגעת ומצפה לגילויים מפתיעים ומרגשים. אין בלהות ורצח ביקום, אין אויב ואף אש ואימונים מפרכים אינם, כולך לעצמך ולעצמיותך. בערבים, כאשר השמים מחווירים, ניצבים הבתים הלבנים בקיפאונם וכמו מקשיבים לחיים שפעם פיכו בתוכם, לזיכרונות העבר שהשאירו האנשים שחיו בהם לפני המלחמה ואף לרוחות הנופלים ההומים בסביבתם. עומדים הבתים בקיפאונם ומקשיבים לקולות הזרים הנשמעים בחללם וקירותיהם כאילו מצותתים לקולותינו ולכוונותינו, גם צעדינו חופשיים ואטיים וכל הגיגינו נתונים לחידת החיים והאדם. מה ערך לכל הבניינים וההישגים בלעדי החיים עצמם? מה גרם לשפיכות הדמים המחודשת וכיצד היא תפסק?

ערב ערב מתאספת החבורה על מפתנו של הבית העזוב והזר בו שוכננו והוגה במשותף ושותקת במשותף. לא הרחק מאתנו, לרגלי ההרים, דוממים גם בתי הקברות הנרחבים.

רחשי נפש

לפעמים נפתחים שערי הנפש ומן דהו מתוודה בחום ומגולל את האודיסיאה הפרטית שלו. בדרכים עקלקלות הגיע לחופי הארץ, נמלט בנס ממערבולת החיים והסופות. צעיר היה בצאתו לדרך ועוד עכשיו ניכרים בו רכותו ותמימותו הטובה. העולם שפל ומושחת ויד החזק רוצחת את החלש והוא בן לעם קטן הנתון לפגיעות ולשמד. הוא ער כארנבת, חכם וחריף ומלא רצון להילחם באדישותו של העולם הגדול והמושחת, הוא מפסיק את דממתנו ומהרהר בקול: "…אולי נצורף שם באש החזית למשהו אחר וטוב יותר, הלא כמעט פסקנו להרגיש והתקשינו כאבן, האם נפילתם של מיליונים לא תעורר בנו את הזעם המטהר? גם אם סכנות וקרבנות כרוכים בכך, מוטב להסתכן ולהיפגע מאשר להיהפך לאנשים חסרי מצפון ורגש. יש לעשות משהו, הוא מדגיש ברט, משהו שיוציאנו מהרפיון והאדישות." הסובבים את הדובר שותקים קמעה, עיניהם צופות למרחקים בהם הים רוגש ומכה בגליו בשפה ובמזחים ופתע שרים "עלי-נא עלי שלהבת שלי, מדם חלליך הדליקי נא אור…", כמשלימים את חוט מחשבותיו של הדובר.

לילות רמאדאן

ימי הסליחות קרבים ואין לנו ספר סליחות, אך לא חסר לנו על מה לבקש. בדממה הזו העמוקה וביחידות זו של ארבעה, הסליחות מתבקשות מעצמן. יוסף, הגבוה שבינינו, נזכר בילדותו ובאווירת עשרת-ימי-התשובה והוא אוהב לסלסל בקולו הגרוני נעימות וניגונים מהתפילות וכך הוא מושך הפעם את הלחן שאהב בבית אביו בעת שהוא מנקה את קנה רובהו הארוך ומסיים במין ניגון מתייפח ומתחנן, מקביל ליללותיהם של הכפריים והנוודים שבסביבה. בלילות הראמאדן נשמע ים קולותיהם וקולו המסלסל ברמה ומעירים אותו ואת הפרבר כולו מהשינה.

קולו מסיים את "יעלה תחנונינו מערב" ומיד עובר ללחן של ״לילות ירושלים", בו מתנה המשורר את אבלו על חורבן הבירה:

וענה לי הד לבבי

וענו לי מסביב ההרים

אלפים לחורבן

בן, בן, בן-בן…

ואזי כאילו להמתיק סוד עם אלפי שנות חורבנה של ירושלים ולגרש את השקט הלוחץ על הנשמה, מטעין יוסף את רובהו ועורך "פאנטזיה" פרועה לתפארת, תריסר כדורים נותבים קורעים את מעטה האפלה ונוצר איזה קשר פתאומי לאש המבהקת של הכדורים לבין יללות אנשי המדבר המתפללים לאללה. ואחרי האש משתררת דממה עבה יותר וסמיכה המשרה במרחב הריק יגון חסר סליחה וניחומים.

יתום קטן בעיר ירוקה

עיניים רבות של יתומי מלחמה ראינו בערים החרבות של לוב, אולם בעיניו של שמעון הקטן היה משהו טהור ונדיר, משהו מראשוניותו של התנ"ך המבליטה את העדר הצדק וההגנה באמצעותו של מבט תמים ונוקב, פגשתי אותו בבית הכנסת של דרנה כאשר בא להגיד קדיש אחרי אביו, שנפטר במחנה הריכוז שהקימו האיטלקים והגרמנים בג'דה״.

ראיתי את הילוכו השקט והצנוע, את בישנותו המופנמת ואת תום עיניו העצובות ונצמדתי אליו לנחמו ולעודדו. הקשבתי לתפילתו ואחר־כך לסיפור ילדותו הדוויה, שמאז מות אביו, המורה, הטילה עליו חובות שהיו כבדות מכוחות נפשו הרכה, דיברנו מעט, אך מבטינו דובבו רבות וטוו בינינו חוטי ידידות והוקרה. הוא הזמינני לסור לבית אמו, אך סירבתי, כי היה עלי לשוב למחנה. הוא סר הצידה מבויש וכועס ואחרי רגע שב אלי והחל לשדלני: "אתה אחי, בוא אלינו!״ הוא לא יכול היה להבין את סירובי, התקצף ואמר: ״אתה לא אחי,לא רוצה לבוא לביתי…"

ידעתי כי הוא הולך ביום עם אמו לעולל בכרמים העזובים של דרנה, שהיא נווה-ירוק במדבר החרב והשומם ולכן סרתי למחרתו לבית הכנסת לעת ערב לראותו שוב, כאשר הבחין בי רץ מאושר לפגשני, טיילנו יחדיו ברחובות העיר ועד בית אמו הביאני, היה זה כוך אפל ונעדר כל ריהוט, רק שתי מיטות ברזל שבורות מילאו את חללו. ידו לא משה מידי ולאושרו ולגאוותו לא היה גבול. "זה אחי" – דובבו שפתיו ודמעת אושר נשרה מעיניו היפות והעצובות. סרנו לצלם המקומי להצטלם וכאשר מסרתי לו את התצלום המשותף עם שמי וכתובתי החביא אותו מתחת לכותונתו הקרועה ואץ להראותו לאמו, מדי פעם היה מוציא את התצלום, מביט בו בעיניו הקרועות מרוב שמחה ולואט בלי הרף: ״שמעון היתום ואחי".

כאשר שמעו חברי החיילים על שמעון היתום החליטו להכירו ולעודדו במתנה כלשהי, לפני עזבנו את העיר הלכנו עמו לשוק וקנינו לו בגדים והלבשנוהו מכף רגל ועד ראש. לא היה קץ לאשרו של הילד, הוא שילב את כפות ידיו הצנומות בידי חברי ומשך אותם לחדר אמו האפל להראותה את בגדיו החדשים ואת אחיו מארץ ישראל שכה הטיבו עמו.

בכוחו של "מלך עוזר"

בשבת אחת נזדמנתי לבית הכנסת של בנגאזי וראיתי לפני חייל שנראה לי כאנגלי. לא הבנתי מה nחפש אדם כמוהו במקום קדוש זה של יהודי המקום. פתאום הוא נעמד מאחורי גבי והתחיל להתפלל בהברה אשכנזית מובהקת כאחד מיהודי פולין, כאשר קלטה אזני את ה״מלך עוזר" המסולסל שלו הבנתי כי הבלונדי שלידי הנו מרוסיה, יהודי לכל דבר, אך חי באנגליה, הוא סיפר לי כי הוא מהנדס במקצועו ולפני שנים היה אף חבר בתנועת המזרחי. ארבע שנים הוא משרת בצבא ונפצע קשה בצרפת, בשעת הנסיגה מדנקירק, סיפרתי לו כי חשבתיו לגוי ואז החל לספר לי על ביקוריו הרבים בארץ והביע את צערו על שאיננו ציוני ואיננו משתתף בבניין הארץ, בהמשך שיחתנו הביע את דעתו כי הפילנטרופיה של יהודי הגולה נחוצה לציונות ולכן הוא עוד שם, אך לבו בירושלים. יהודי מהגולה ויהודי מארץ ישראל נזדמנו לבית כנסת אחד בנכר ובכוחו של "מלך עוזר" נתידדו לשעה.

אין לנו דבר קדוש

הס הושלך במחנה, כמקשיבים לעצמנו שכבנו על המזרונים מביטים למרחקים מבעד פתח האוהל שיריעותיו מופשלות, רוח קרירה עזה נשבה ללא הפוגות ובדרך פרטה על פחי-הדלק העזובים איזה קולות מאוימים ומוזרים, הירח האדיש להתרחשויות הארציות ולהרהורינו שט לו במרומי הרקיע והאיר באורו התרוג-ירקרק את מרחבי הצייה הריקים, רק צמרתו היחידה של הדקל הבודד והישיש נשאה מולו בסימן שאלה מוזהב ויצקה תוכן קלוש ומפוקפק ליקום השותק והנאנק לעתים מתוך ריקנותו האדירה. הרוח לטפה ללא הרף את גבנוני החול הפרועים, בנתה עליהם כעין מגדלים זעירים ושוב סתרה וישרה את מה שבנתה בשקידה פראית, כאמן והמנתץ את יצירי דמיונו, היא כאילו לחמה עם היצר הדוחפה לגעת באלפי הגרגירים החדים והנוצצים כדי לגבשם לצורה איזו-שהיא.

בחללו של האוהל הקודר והדחוס אוויר חם עוד נשמעו הדי הדברים שנאמרו בין אדם לאדם, עוד זכורים היו כל אותם הגיגים על החיים האובדים לשווא בקרבות, שאין בהם כל טעם, כאילו פלשו המחשבות כרכבת טעונה המחפשת מסילה לנוע על גבה ללבבות, כאילו אלפי ניבים התפרצו מעמקי הבדידות ותבעו להתממש ולו במשפט אחד שיש בו תשובה. "יש תחושות, אך נתיבה אין" – ניסה מישהו לבטא את טעמה של המועקה בהגדרה קרה, ומאי-שם מתוך חללו החשוך של האוהל המצטנן והולך הציב מן-דהו שאלה: -מה נעשה בכוחנו זה המתחשל לרצוח? לאן מובילה אותנו דרך הכוח, דרך הזרוע? מי שלא ירדו לעמקי כוונותיו השיבו בלהט פשטני ותמים, כי יש מוצא מהמבוך, כי דרך זו המובילה לחזית היא מימוש כל המאוויים בשעה הנידונה, מעבר לה אסור להגות ולהביט.

כסער זה שבנה וסתר את שטחי החול הנרחבים באפלה, בנתה וסתרה רוחם את הכרתם. איש לא עצם את עינו בליל זה, רק עין נפשם הביטה למהות כאבם וגלתה בדברי זולתם את השתקפות מחשבותיהם.

וכך ערים האזינו לסערה שבלבם, לדממת המרחבים הרוחשת וליללת התנים הנוגה, מדי פעם פלט מישהו אנחה או מילה ויש כי ניגון מתחטא ומלא התפעמות לא-רגילה הושמע. פתאום השתתקו הקולות וקורי-שינה עמדו לסיים את ליל השאלות והלבטים, בהזיות שלא מהעולם הזה_. שכני, שנפשו פלחית ועיניו כחולות כתכול הכנרת, לחש לתוך האפלה : "אין לנו שום דבר קדוש…" והכל היה אמור במשפט קצר וכנה זה. "יש הרבה דברים יקרים וחדשים בחיינו, אבל קדושה אין."

היה זה בלילה הראשון על אדמת נכר, ליל שבת ראשונה בגדוד שהתארגן למסעיו הארוכים. מעתה הדהדו דברי הווידוי החושפניים של הפלח הדגנייתי בלב כל אנשי המחלקה, שסוף-סוף התעטפו בשינה עמוקה. הרוח שהמשיך לסעור במרחבים הריקים כאילו המשיך להשמיע את דברו: אין לנו דבר קדוש.

דממה וקול

הפעם אנו ארבעה בלבד, בסביבתנו שרידי חורבות קרטאגה, הבניין שבו אנו גרים בנוי מאבן, קירותיו עבים כשל מנזר והוא מרוחק מכל ישוב וניצב לבדו בלב הצייה, מסביב שקט אלוקי, שרק פעפוע מי־המעיין, הזורמים לבריכה קטנה שלידו, מקים שאון-מה. המנוע הקטן מפעיל את המשאבה בשעות היום ומזרים קילוחים דקים של מים לשוקת, שלידו ובערבים, אף הוא מצטרף ליקום הדומם ונח מעמלו. לשבתאי יש חלילית קצרה של עץ ובערבים כאשר היקום מסביב מחריש ושותק, הוא נושף לתוכה את רוחו החמה, הוא מקפל את רגליו תחתיו וכרועה ברברי מחלל עד חצות הלילה, שירי רועים מזרחיים משתפכים ורועפים איזו עצבות וצימאון שאין להם תקנה, לפעמים הוא מנסה בעזרת שירת הקוקייה לעורר את הישימון מתרדמתו העמוקה ויש שהוא פורט על נימי הכוסף הענוגים ושולח את מילותיו של ביאליק ללב הצייה:

ים הדממה פולט סודות

וכל העולם שותק

ומאחרי הרחיים שאון הנחל אינו פוסק.

ויש כי שבתאי מפסיק את שירתו באמצע ואומר: "אני שר, אני מחלל ובעצם אני רוצה לבכות …" מי יבין לרוחו של רועה-צאן בצייה מנוונת ובשרב לוהט? מה יהיה גורלו מחר? הזמן חולף, חייו של המחלל כאילו מייבבים בחלילו, חרש הוא משלח את אנחותיו למדבר: ״אמא, אמא".

כגחלים לוחשות צרבו המילים: ״אינני מאמין באל-והים, אינני מאמין יותר… אני בחור גלוי-לב, עוד בהיותי בקיבוץ התלבטתי בענייני ההשגחה, החיים שם לא סיפקו תשובה לשאלותי, כי הם התנהלו במסגרת קפואה ולפי מנהגים מקובלים, ברחתי מפני השגרה המטמטמת, עזבתי את הקיבוץ וגם את האל-והים עזבתי".

– מאין החום שבדבריך ואותו חפץ ההיטהרות והידיעה? מדוע, יקירי, לא תוכל שוב למאמין?

– "ככה זה, נגמרו לבטי, אינני מאמין יותר".

– הרי אל-והים חי בכל אדם, בכל מקום וגם בך ובי, הרואים חובה להקדיש את חייהם למיגור הרשעה והטירוף? איך להתנגד לך, יקירי, באשר כפירתך כה קרובה לאמונה? הלילה ירד צונן ושקוף, גלי הים הסתערו על החוף וחבורתנו שנסערה מווידויו של הנער דממה ארוכות עד שמישהו החל לשיר חרש: "הכניסיני תחת כנפך" ולא פסק עד שעגן קולו הדואב ב״קן תפילותי הנידחות.״

ובי התעורר זכר ימים נשכחים כאשר עברתי עם חברי את שנות המרד ובקשת האמונה הצרופה, אותן סערות בהן הרסנו את המוסכמות הריקות וחתרנו לגילויה של האמת הוודאית, תוך חישופו של השקר שקינן במנהגים ובאורחות החיים המקובלים. בקשנו ליצור חיים חדשים ולכבוש לנו דרך חדשה לאל-והים, אחר כך באו ימי בגרות ומציאת דרך למסובב, לזולת ולעולם הנלבש בתעיותיו ובמבוכתו, רק כאשר פרצנו מעולמנו האישי החילונו להבין את הקשיים, המניעות והלבטים החוצצים בין חפץ ההתקדשות לבין מימושו בחיים. אז מצאנו את דרכנו החדשה לאל-והים, לחיי אמונה טהורים ואז גם הבננו ללבם של אלה שאיבדו את אמונתם.

חיבה התעוררה בי לרעי הצעיר שבא לצבא מאותה תנועה ומאותו שדה מהם באתי גם אני. ראיתיו תועה ועזוב בים המחשבות והלבטים כאותו אדם שקפץ מאניה מתנדנדת לים הסועד ולא שעה לדעת בעלי הניסיון שאמרו כי הים ירגע, כי כך דרכו של הטבע, כבתים הריקים והחשוכים נבטו אלי עיניו הדולקות ודומעות מעט, ריחמתיו ולא האצתי בו לשוב מצינת קדמוני הרוח הצרופה, ידעתי כי כמותם איבד את ביתו והוריו ואף אמונתו בחברה החדשה שמצא לו איבד. הוא היה יתום מכל, אך כפירתו הייתה כולה אמונה לוהטת.

למחרת, בדרכנו לבית הכנסת, נקשרה השיחה מחדש אולם המלים לא יכלו להחיות את מה שנשרף בנפש, מרד וקדושה אין, דור מחפשים, דור של קריסטופים, שלא הספיק להתבגר נקרא למלחמה, לשרות ואף למוות. יכול להיות ש"הציפור הפצועה" תשוב ותמצא מנוחה בקינה האמיתי, הן הליכה זו לבית הכנסת מוכיחה כי לא כל החוטים נקרעו, הלב הדופק בחום וכמהה לטהרה אי-אפשר שלא ימצא את דרכו חזרה.

– אין דבר, רעי, כל מי שצמרת ענפה לו, גם שרשים עמוקים יכה. לא נגמרו חיפושיך, חיינו הם דרך בלי סוף. לך ללמוד והשתלם ואם את האמת תחפש תגיע גם אל אלוהים. ובערב כאשר השקט ירד שוב על העיירה הירוקה שבלב המדבר, בין בתי העלמין ומים ההומה ורוחש, נשמע קולו המתחנן של בחור, קול עורג לביתו בארץ, לשדות משקו שעזב במרחקים:

אספני אליך אסוף כשבולת

שבולת לגורן בחג הקציר.

מההרים שמסביב חזר אלינו הד עמום ואפל כמבוכתו של המתלבט, קול נכאב המבקש להתבהר.

פורסם בעיתון פלוגה ב' בגדוד השני – אדר תש"ד

חיילים וחגים במדבר לוב

א. הילולא דאלול

בראש חודש אלול חג והילולא בקהילת דרנה שבלוב לרגל מאורעות ניסיים עם ספר תורה אחד. בימים כתיקונם היו מעבירים את ספר התורה ממקום למקום ועורכים חג, הפעם הסתפקו, בגלל קשיי תחבורה, בבואם של יהודי כל הקהילות לדרנה עצמה.

בית הכנסת הקטן שבמקום קושט בפרחים ונרות ובמיוחד ספר התורה "בעל השמחה". אחרי מתן הצדקה פתחו הילדים בשירה והמבוגרים עמדו והקשיבו על אף שלא הבינו את תוכן שירתם. מלבד שירי הארץ שלמדו מחיילינו שרו הילדים פזמונים משלהם:                                                                           י

רחום אל נא, רחום אל נא

-נא קוויתי לישועה.

אויבי חשוף, באף ובחמה תקצוף

גזעם תשרוף

– דוש אותם בלי חמלה.

מריי כבוש, נגעי וחליי חבוש,

שונאי יבוש, תבוא עליו מחלה. בתוך רבים, לכבוד חופת חתנים,

בקול נעים תודתו נשמור סלה.

טהור מעל, ישראל עמך הדל,

כל חרפה גל, לך נאוה תהילה.

ההילולא נגמרה בשירה מלאת עוז, כשהקהל מוחה כפיים בלי הרף. היה זה כעין ריקוד בעמידה בלי שילוב ידיים ובלי סיבוב במעגל, כאילו גדוד צבא מפיח בקירבו את רוח ההקרבה לפני צאתו לקרב. רוח של קדומים עלה מהמחזה, כך בוודאי, או דומה לכך, חגגו הקדמונים את חגיה.

סליחות חלילית

עם בוקר מתפזר צלצול הפעמונים בצייה ושיירות מושכות לבאר, גמלים עולים מלב המדבר, גמלים נראים כהרים, נודדים המחפשים מקום לרבוץ ולערוג למרחקים. הם נראים בלכתם כזקנים מיושבים והאיש הרוכב על גבם נראה כתינוק. איש המדבר שואב את מימיו לבהמתו ומעמיס על גמליו את היתר והשיירה פוסעת הלאה ומבשרת בצלצול פעמוניה את שיר המים. לפנות ערב משתתק היקום, רוח נושבת, דממה-עולמית בכל.

ובשקט הזה החם והצרוב מופיע הרב הצבאי ושואל: מה נחוץ לכם לחג ?

נזכרים הבחורים כי ראש השנה מתקרב.

– מחזורים, אדוני! ואולי יש לו "סליחות" ?

-חבל – משיב הרב – חבל שאין… הרב נודד בצייה ומבשר את בוא הימים הנוראים ואצלנו בחדר בוקע ניגון סליחות. איזו ורייצייה של נימה מספירת העומר (הנני מוכן ומזומן) מעובדת לפי נטייתו של המחלל. מגיע בחור נוסף עם חלילית ומחברת תווים – סליחות.

נשמעים ניגונים עממיים המזכירים את חיי העיירה, הוד העבר נעשה ממשי, החלילית נוסכת תוגה וגעגועים, מרעיפה תקוה וענות מלב חמשה חיילים עבריים בלב הצייה האין-סופית.

קידוש ראש השנה

אג'דביה הפכה למושג במחלקה. ימי קיץ חמים, מעט שמירה, פעולות תרבותיות והחג עומד בפחח.

– היהיה מניין ? – הנשיג שופר ?

הערבים מנגנים ומייללים הרחק בכפר ואנחנו עורכים "תזמורת" בנשקנו. כמעט קיבוץ לנו במקום: שיעורים, ויכוחים ומשפטים. לקראת החג גישרנו על התהומות ובלילו הראשון הציע הסרג'נט, חבר מרחביה, לאנשי כפר עציון: קדשו ! ויקום י. ויישא את קולו בקידוש על החג ועל השנה החדשה והוסיף בסוף אגדה חסידית.

הבעש"ט יצא עם חסידיו לשדות הכפור, אי-שם שגויים חצבו צלבים בקרח וסח: כאשר מים חיים נעמדים וניקפאים אפשר לחצוב בהם גם צלבים.

לא היה צורך לפרש את המסופר, מוסר ההשכל היה צלול כמי המעיין.

ימי תשובה.

אני קורא בנ"ך ויונק לתוכי את לשד הנבואה וה״פרטיזן" מסובב את הפטיפון ומשמיע את ה"שוק_י הפרסי", יפים הצלילים וציוריים עד למאוד, כאילו דמויות צבעוניות מופיעות בחלל החדר ושלווה מדברית בבית. בצהרי היום הגיע נהג ובישר: הגדוד הניף את הדגל העברי! מעתה סופר על השיחה שבין חייל עבר למפקדו:

"אתם חיילים רעי, אשלח אתכם הביתה.

– אם אצווה להוריד את הדגל?

 – לא נוריד!

– אם אנסה להורידו?

– לא ניתן !

יום כיפורים קרב, נופל ספר לידי שכני ״מרדות", סיפור על עם נדכא המנסה להתקומם. הבחור בולע את הסיפור ופורץ בבכי: הספר כה יפה… ואני שואל: וחיינו? ודגל הגדוד? ומרד הגטאות?

– אולי צדקת – משיב שכני "הפרטיזן״. ושוב ה״שוק הפרסי" סובב על הפטיפון וקורע את הדממה.

כפרות

רוב הבחורים אינם חרדים ובכל זאת קיימת בהם מסורתנו, הנה קנו ״כפרות", כמו אי-פעם בבית, ציוץ התרנגולות מילא את החדר והבחורים התיישבו למרוט את נוצותיהן לאור הנר ופיזמו להם זמר:

אם היום אנו כאן, ומחר אי-שם

אלה חיי הצבא

ובלילה רק אוהל, שמיכה דקה

בביתיותר טוב היה.

ואחרי שירם עוקב סיפור מפליא של ה"יקי": "מצאתי היום את כל חברי כיתתי הגרמנים בבית הקברות. על ספסל אחד ישבנו בבית הספר ותורה אחת למדנו והנה נפגשנו שוב… זה דינם של רוצחים שחזרו למדבר".^,

ביום הכיפורים

חליתי וטולטלתי לבית החולים, בחדר אתי עוד שני יהודים, המתווכחים על קריאת ספר.

– לא חשוב כמה אדם קורא, אלא כמה הוא מעכל – אומר אחד.

– ואני -עונה השני – מטבעי איני יכול למצוץ את התוכן לאט לאט, אני אוהב הקצב.

הם מגלגלים אתי כמה מלים על הגדוד ומציעים לי אוכל. אני מודה להם ומסביר, כי צום הכיפורים היום, נזכרים הם בבית אבא והממהר לקרוא אומר:

– כעת שנינו שווים ביחס לחרד, לא עיכלנו מה שלמדנו.

שעת נעילה, אני מתפלל בחום: שערי תפילה מנחה בפתח.. אני חושב על ביתי הרחק בתופת, על רעת חיי, על חברי הנוטעים בהר ועל דגלו של הגדוד.

סוכות

בבנגאזי מקימים סוכות ומכסים בקש ומעל בנייניי הגדוד מתנופף הדגל. מרובע לבן מפרפר ברוח ואלף בחורים חרדים לגורלו, מרובע לבן עם מגן דוד כחול, מגןהאלף שבגדוד. היום עבר, הדגל הורד – חול המועד.

הסגר, יוצאים לשמור בלי תחמושת, אuלם האש הפנימית לא דעכה. ליצים טובים חיברו פזמון:

אשלח חמישים כדורי אל ה״סטור"

אצא בגרביים מעל החגור

– אולי לא יבוא האויב האכזר?

מראות מרד הגיטו מועלות עלהבימה ואחריהם "התיישבות בנגב" – ציור יפה הממחיש חזון נועז חיילים מושכים ומעלים את עמודי הקידוחים בנגב.

שמחת תורה

ערכנו הקפות עם יהודי בנגאזי ואור זרח בתוכנו, אור מהול בעצב.ספרים מקושטים בפיתוחים הועברו מחייל לחייל תוך ריקודנלהב. יתומי ג'דא וזקנים מופלגים שילבו ידיהם בידינו ויחד שרנו: "וטהר לבנו לעבדך באמת", ״עם ישראל חי" ו״על ידי זה יושפע שפע רב". עיגול בתוך עיגול רקד בהתלהבות וילדים שעל דגליהם כתוב "לשנה הבאה בירושלים" סובבו במרכזם. מחאו אחינו בידיהם ועיניהם כלפידים, לא היה שיעור לשמחתם ובעינינו נצצו ״דמעות-גיל. פתאום נעצר המעגל, הקהל המורתח נעמדו דום וברצינות עמוקה וברעדה שר את שיר תקוותנו: כל עוד בלבב פנימה.

מתוך מכתבים לאישתו

כאן לא השתנה שום דבר, אותו החום ואותו האבק והנוף העירום והמונוטוני, יש לי הרבה זמן לקריאה, ללימוד ולסתם מנוחה. החדשות מגיעות אלינו כמעט בזמנם, הלב צופה כבר ליום שתופל המכונה המטורפת של עמלק, אמנם היו שבועות שהתלבטנו בין שאלות קשות, מצד אחד חזית קוראת לנו ויש גם קשיים שמעכבים זאת, כהיום שקטו הרוחות, הפגישה עם היהדות במקום עוררה בי חשק להיפגש עם הגולה בפולין, כה רבות מופיעות עכשיו זיכרונות עליהם, נהוג היה בראש השנה לברך את הילדים, מי יודע איפה האבא נמצא והבית התגוללו? ולא רק הם בחשבון, עם שלם, מיליונים אחים, אמנם דאבון רב מדכאנו – מי יודע מי נשאר לנו?

גם אצלנו כאן לא מתחדש שום דבר, יום ליום דומה כשתי טיפות מים לא צלולים, מעורפל המצב, שוב אותו הלילה בישימון, שוב אותו תימהון בלב, הריסות, קברים, וקולות הערבים המתערבלים על כוס קפה חזק ומייללים ומייללים כתני המדבר, עולם חד-גווני מנותק מאדם, חיק הפראות ויצרים גסים ואנו בתוך התוהו הנפשי הזה רוקמים חזון המחר, לילות ארוכים ואפלים מעמיקים את קמטי הצער, את תלמי הדאבון המר ברבצם כגמלים עמוסים זוועה ויגון מאירים כוכבים בלב. שנות ילדות ונעורים, בית, המסגרת האהובה של קרובים וחברים, ואוהל על הגבעה לבן ומפרפר בסער, לולי הלילות האלה אפשר היה לשפוך קצת את הכל, יש ודרך מסוכנת מושכת אותנו – לגרדום, לעקדה, לחומות שבהן חבויה הטרגדיה הגדולה של עמנו, יש תמורה לסיכון בפריקת המתיחות הנפשית הזאת שמעיקה ומכבידה עלינו,  יובש משטה במוח וכל נשיבת רוח עזה כאילו נועצת אזמל חלוד לתוכו: למה? עד מתי?… שנינו עוברים מוכי תימהון, אדם קטן שבו ים רגשות ומאוויים והלילה הגדול האפל הנסמך על הבתים ההרוסים, מי שומר את מי? מתייגעים אהדדי, נאנחים, פותחים סגור הלב ומצפצפים איזה שיר נשכח לרוח, כך סתם…

הננו נפגשים בתופעה של יהודים שזרה להם היהדות, גם אני כתבתי לא פעם על התהום שישנה.  הנם מופיעים כל פעם ותובעים את חייהם, נאמין שאיכשהו הדברים שבאחרונה נותנים סימנים לחייהם ישתמשו גם להבא בעובדות, נאמין כמו עד עכשיו ונתפלל לחייהם.

החג עבר בהתעוררות רבה, נפגשנו יחד עם אחינו הנידחים, ערב ויום רקדנו עם הילדים והישישים הקפות מרהיבות עין, עסיסיות, ואקסטזה בלי גבול ובלי מידה, יהודי מדבר פראיים ממש, גם אנו לא מעט יצאנו מהכלים, בכלל כבר מזמן לא הרגשתי במאור היהדות בשמחתה ובאמונתה הבוערת מחוץ לחג, גם אותות ליכוד והתחברות בינינו, לפעמים אף ניב משפחתי. הקשר עם אברהם ודוד [חברי כפר עציון] נעשה לקבע, […] בכלל הופעתנו כאן בתור נציגי היהדות החרדית-לאומית, פרק יפה של גילויי עצמיותנו גם בשטח המלחמה והצבא העברי, הנה נשארנו מה שהיינו ואולי נוסף לנו הרבה דווקא במסיבות הקשות.

שוב נזדמנתי לקהילה מוחרבת של אחינו, התהלכתי ברחובותיה, בבית הכנסת לא מצאתי מתפללים, בכל זאת כדאי לציין שכאן יש סימנים לציונות מימי הרצל. בין קופסאות הצדקה כגון: "ר' מאיר בעל הנס", "ר' שמעון בר יוחאי", "ספר דרנה", "ישיבת ג'רבה", נמצאת גם קופסה ל"ק.ק.ל", על השולחן נמצא לוח שעליו קוראים עסקנים לתת נדרים וצדקה לימי בר-מצווה וחתונות לקרן, ושוב אותם אנחות וסיפורי בלהות וזוועה כמו בכל מקום, וכאן פגישה עם בית אבלים שמת עליהם אביהם, נקי וטהור הבית ועצוב ומכונס בתוכו, מעין מקדש בהילקח השכינה ממנו.

את הערבים הקדשתי לסידור בית הכנסת, יש צורך מיוחד לבחורינו כאן בנכר ובבדידות לבית תפילה, גם עניין האוכל לא מקשה ביותר ובעיקר עומד המטבח לקום שוב… היום ביקרנו הרב ועזר במקצת בסידור חיינו וצרכינו. הרוח בגדוד מרוממת בדרך כלל, סוף סוף קצת שילומים בעד ההשפלה הרבה של שנים רבות, מלבד זאת גילויים של חולשות אנושיים וגבורה או רצון ל"גבורתנות". הנני מברך על כך שהכנתיך לחכות… טוב לצפות למרחקים, קווי שגם הזמן הזה יעבור ובעזרת השם שוב ניפגש יחד, בטוחני חזק כי ישמרנו הלאה כמות ששמר עלינו עד כה.

חבל שנותקנו מהעדה העברית במקום, רצוננו היה עז לעזרם, אנו מקווים שנוכל להתקשר איתם, הלוא יתכן שניפגש עם קהילות רבות ונצטרך לעזרם ואיך נעזוב את הראשונים?…