מכתבים להדסה מהמצור בגוש עציון-ט"ז,י"ח באדר א' תש"ח

ב"ה                                      ט"ז באדר א' תש"ח

הדסה יקירתי שלום.

ובכן החלו לדון, אילו רציתי לתת פורקן להומור ברגע האחראי הזה, הייתי כותב קומדיה. גיוס טוטאלי של כל צל של אנלוגיה למקרים מתוך תולדות הציונות ושל כל הנימוקים, שרגילים להשמיע בנאומי תעמולה באזני נערים, שרוצים לקנות את לבם, יש מי שיודע לעטוף את דבריו בטרגדיה ולהזיל דמעות בפני קהל ועדה ולהיות נשי מאוד ויש מי שמנופף בחרבו כאביר בקרקס לפני תחילת ההתגוששות, אך מה לכל אלה ולעצם העניין? רק אחד פה דיבר ולכל מילה שבדבריו התגלה עוזו של אדם הרואה בעיניים גלויות ואומר – הן, זה היה יעקב א. לעת-עתה עוד לא סוכמו הדברים, כי צריך להעביר משאל בציבור ורק אחרי כן יקבעו ויחליטו, אולי עד שבת יסוכם איזה קו.

לנו אין כאן להכריז דברים ריקים, כמו שהננו הננו ולא נתקשט בטוגה של צידוקים, אומר את דעתי, מלבד הערכת המצב, הן יש בו צד אישי. הייכו אוזניהם למילי? שהן אך הדים קלושים למסכת גורלית קשה ובלתי רגילה? חוששני שיהיו קשיים בדבר, אך אהיה גלוי-לב ואומר.

הערב עבר עלי בשיחה ואחריה הוכרחתי ללכת לשמור, כעת אני אחרי השמירה, בעצם לא התחדש דבר מלבד זה ששוב האיר שעלינו יום ששי, שוב ערב שבת . . .

אומרים שחזני צריך לבוא היום. הקראת את הזכריות? נו, מה דעתך? אולי מצאת מקומות לתיקון? אדרבא המשיכי כאילו היינו יחד, עינך הבודקת נחוצה לי תמיד.

מסרי דרישת שלום ל"זקן" [ר' בנימין], אכתוב לו בפעם הבאה. בין כל הדברים שהתפרסמו עד כה על הל"ה, הבלדה בולטת מאוד. מעניין שעד היום ברנשטיין לא החזיר לי את המכתב, בוודאי לא קל לו, מה הוא אשם בעצם אם חברים שלנו פסלו את פרסומו? מה שלומך? ומה שלום יהודה [נפצע בחנוכה בשיירת העשרה], שולמית ושושנה? מה בכלל במלכות הנשים? עד היום אינני מבין מה הן הבעיות החמורות שם? נו, כבר ממש אור וצריך עוד קצת לחטוף שינה.

שבת שלום, שבת של שקט ונחמה בעולם זה המתדרדר ונחרב.

                                       שלך   שאול

*

כאשר אני מהרהר במצב אני מרגיש שוב כבאותם הימים בהם החילונו לטפל בעניין השחרור מהצבא, פתח את לבך בפני שלישי [הצנזור] והראה לו את מצפונך, ספור לו את ימי המניעה ותן לו להרגיש את משקלו של גורלך, דבר מוזר . . . מביך ומשפיל, אך צו הוא! גם זה צו!

זה מה שאני יכול להגיד כרגע, אולי ישתנה עוד משהו. השבוע לא הגיעו מכן מכתבים וזה קצת מדאיג אחרי מה אירע השבוע. עם חנוך לא יוצא לי לדבר.

הפחד מפירוק, רק בובת הפחדה וכי יש עוד צורך לפרק? כאן יש רק אנשים הטוענים, כי כעת אסור להם לעשות צעד זה בגלל המצב, הם דוחים את הדבר לזמן מאוחר יותר.

שלומי ב"ה טוב, רק הלב שוב מלא רטט, דאגה ורעדה. איני כותב דבר, כי אינני מסוגל לשבת בשקט, בכל זאת שוב הגורל על כפות המאזניים. מה נשמע אצלך? מה עמדתך את? הקבלת משהו ממנחם ורחל? את צבי פגשתי פה אתמול, הוא נראה מצוין. אגמור בתקווה להמשיך עוד הערב בכתיבה.

          שלך בין הפטיש והסדן.         שאול

 

ב"ה                                י"ח באדר א' תש"ח

הדסה יקירתי שלום רב לך ושבוע טוב!

לא הייתי מאמין בעצמי שכה מעט זמן יעמוד לרשותי גם השבוע, אחרי שגמרתי את השמירה, היה שבוע נחמד, ירח ושקט – כל אוצרות הקסמים נפתחו פה בלילות, רק לפעמים נורתה ירייה והחזירתני למסלול האימים, רק יצאתי מידו של שר השומרים כבר חיכה לי סדרן התורנים, הערב הייתי תורן ורק כעת באתי הביתה, השעה כבר אחרי תשע ובכל זאת קשה לי ללכת לישון מבלי לשוחח אתך קצת. אתמול התקדר קצת ורוח עזה נשבה, לכן גם חזני לא בא כפי שציפינו ורק חנוך מסר היום רשמים מהעולם המפולג בין מזרח למערב, הוא סיפר דברים שידועים למי שמתעניין בכך, זה יכול היה להיות מוצלח, אילו לא היה משווה תמיד את הבעיות העולמיות, לעולמנו הקיבוצי הקטן, גם מנסיעתו זו לא תצמח לנו טובה, יש שאדם חוזר מעולם חרב ומושחת – מזועזע, והוא פונה לטוב, מאמין כי אין קיום אלא בטוב והוא עצמו מתחיל לרפא פצעי חורבן ביחסו האנושי והכן לסביבתו, כאילו רצה להעמיד מול החורבן את הפדות ואת הגאולה ויש כמובן מישהו שחוזר מיואש, שבור ומלא צער.

לא דברתי אתו, כי אינני יכול להתחרות עם הנוהים אחריו ולא מרפים ממנו ואני, הן תביני, נוטה לשיחה אינטימית ושקטה, אני מסתכל בו וסוקר את הופעותיו, מקשיב לשיחו ושיגו. עבורי יש משום אכזבת משנה בשיבתו זו – משענתי האחרונה בחברה הזו נשברה ואיננה עוד, פעם הייתי מגיב על הערותיו המכוונות, אך היום הנני שותק והוא כמובן נרגז, "מה אתה מסתכל כה בי"? "הא"? "העין רואה והאוזן שומעת והיד כותבת . . ."

הוא טועה כרבים אחרים החושבים שכל מה שאשמע ואראה ארשום, אם אין באוביקט כוח משיכה מסוים, יופי, חן ונועם, הן לעולם לא אעלהו על הנייר. הו, כמה משובשות הדעות על היצירה אצל ההמון.

באין לי פה רע וידיד ואף מכר סתם, הנני שוקע בספרים, אוכל להגיד כגורקי, כי הספר יקר לי מהחיים, לא בתור אידיאולוגיה, אלא כעובדה ממשית. על כן לקחתי ביד את תולדות-הספרות והתקדמתי בהם וכן שבתי לגמור את הלדרלין (משורר גדול איננו מתיישן לעולם), אך הבדידות המשוררית הרחיקתני מהאנשים עוד יותר, על כן שמחתי כשבישרו במטבח, כי שלג יורד בחוץ, לא מעטה לבן נפרש על ההרים, כי אם פרודות צחורות של עולם פלאי – קטעי ילדות חורפיים הצטיירו בזיכרוני וטוב היה לי וטוב לי כעת, נדמה לי שהנך לפני ואפתח כך בשיח רגיל עלינו ועליהם.

כמה טוב שגם בתנאי האפס האלה של קסרקטין משונה ומוזר, ישנה פנינה יקרה כשבת, בשלוותה ובקדושתה סוד כל אמונתנו, אמנם מוזר אולי, שאדם המתכונן לצאת לשמור לעמדה מצחצח את כליו ומסדר את דירתו, כמחכה לאורח יקר ובסוף שב ופושט את בגדי-חגו ויוצא לחשכה לשמור, אולי לא כדאי לבזבז זמן על הכנות שאין אתם הנאה? אולם לנפש, לעצם ההכנות, תוכן הכל. השאיפה לקדושה ולמנוחה מנחילה לנו קדושה ומנוחה, הצפייה לטמיר ולנאצל יוצרת בנפשנו שפע של אושר, של סיפוק ואור וכך חיכיתי לך בשבת הזו, כי בא ללבי הכוסף ועל כתפי רכב שר השיר ושוב ראיתי את התלכדות גורלנו עם גורל כל יקר בעולם ועם גורל כל יקר בעמנו, כן, שוב קדרו קצת שמים, שוב צוחקים לנו צחוק ציני על ששמחנו לשמע בשורת החירות, כמו בחיינו בחיי העם, עצב טהור כזה ידעו רק החיים על הפסגות.

לא גיליתי את חרדתי עד היום אפילו לך, חרדתי ליום חירותנו, כי רבים בתולדותינו ימי הקרבה והריחוק, מכל ניסיון של דחיקת-הקץ יצא השטן ביד רמה, התנועות המשיחיות הנחילונו משנה ייאוש, כיסופי העם לגאולה – לא פעם הפכו לנו לרועץ, כי העם רצה בכנות להיגאל והגורל היכתו מכות איומות. במערות הקבלה נשתמר זוהר החלומות, אך בחיים נותר הייאוש והעצב העברי הזה בעיניים. אתפלל על כן שהפעם לא יחזור גלגל מזלנו לאחור, כי אם גם הפעם לא נשיג את עצמאותנו, עלולה ההיסטוריה לחזור במאות שנים אחורנית ויכול להיות שמבחן קשה עומד לפנינו.

כה נבונים נהיה כעת בדפדפנו בימי המשיחים למיניהם, כה עמוק נרגיש בחלומם הפצוע, עד כי בתוכנו הם, צער מני דורות מפעפע בלבנו, האמנם גם הפעם רק חלום חלמנו? יש להאמין בגישום ההבטחה, אך מתי ואיך – מי ידע? ופה יש כבר שמחים לאד האומרים "הנה נשאר המצב כפי שהיה וגם אנחנו כפי שהיינו ואיפה שהיינו . . ." הלוואי, אלי , הלוואי וכה קל ופשוט היה הדבר.

ובכן יקירתי, חזרתי למסלול והלילה כבר רחוק רחוק דוהר ומשלגיו נותרה רק מדמנה. שקט בחדר, גם אברהם התרגל לדבר פחות ולהתבונן יותר, הוא הופך בספרי וקורא מכל הבא ליד, לפעמים אנו משוחחים הרבה, כבר מצאתי איזו דרך להידבר אתו והוא גם מקשיב לי יותר, מה המלחמה עשתה מהילד הזה? רק אני יודע.

דורות יסבלו מחיידקי המחנות, דורות יישאו את תורת היטלר על גבם . . . זכה הרשע שקרבנו יגשים ויחיה את תורתו.

את קורות השבוע רשמתי לך במכתבים, לאט לאט אני שוב מאריכם. מדאיגה קצת הרשלנות שם אצלכן, זה שאין מי שימסור את המכתבים למשלוח, בגלל זה אין לנו גם עיתון, אולי ראית השבת מה הדפיסו משלי?

מה שלומך? כתבי לי קצת על עצמך, כה זקוק אני לך, בעניין הכתיבה אוכל רק להגיד שכל כמה שתחשבי ותשתדלי יותר להביע תצטרכי להסתפק במה שתוכלי לרשום, אין דבר! זה ישקף את מחשבותיך ובוודאי לא יהיה מחוסר צורה.

עטרה מוסרת לך דרישת שלום. מה שלום ה"זקן"? באמת לקח את שירי? אולי ידוע לך אם כבר הופיע ספר השנה של הק.ק.ל.? תשאלי את ה"זקן".

כבר מאוחר, אגיד ליל מנוחה ונשתדל שוב להתקשר מעבר למרחקים באותן שעות הערב ולהגות אחד בשני, לעצם הקשר, הרי אין זה קובע, לא היה עוד דבר כה וודאי בחיי כהגות זו בערבים.

            שבוע טוב.                                   שלך  שאול

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s