יומן המצור-חודש שבט תש"ח

ב' בשבט

אתמול שוב הותקפה השיירה, שלשום ניצולה ואמש הותקפה שוב, שני קדושים נוספים באו, איך לספוד לראשונים? עליתי על הבמה ורק רמזים ממחשבותיי גיליתי, המקרה הוא כי שלושה מחברינו שנפלו נקראים בשמות שתחילתם "ש" ו"ק"? "ק": אומר הרב מסמלת את קומתו הזקופה של האדם ול"ש" צורת שן הנוגסת וטוחנת את האוכל ומסייעת לעיכולו. "ק" היא ראש הקדושה והקדיש ו"ש" סופם, אולי צריך להעלות את זכרם ע"י יישוב חדש על שמם, למשל: "יד העשרה"?

ג' בשבט

הותקפנו, נסים וגבורות קרו פה, העמידה טובה, אך הרבה דברים פגומים במערכת ההגנה. הפורעים נחלו מפלה וסחבו את פגריהם לעינינו. במשך כל היום שימשתי רץ במפקדה, עמדה חמש לא חסה עלי כלל וצלצלה בלי הרף, שליחת אנשים תחת אש והריצה בשטחים מגולים לא הכרחיים כלל וכלל, אחר הצהרים החלפתי אנשים בעמדה מס' 8, הצלפים עוד ירו קצת, אך עם החושך הסתלקו, נשארתי לשמור בלילה יחידי בעמדה מס' 7, סידור מעין-זה של שמירה הכרחית מראה עד כמה מעטים הננו, התגבורת עדיין לא הגיעה, מתי תבוא?

ד' בשבט

ושוב לביצורים, חשבתי כי נקום כולנו בבוקר ונעשה מאמץ ונתבצר, רבים מתחמקים בתירוץ שלא ישנו בימי מצור אלה, איך יש עוד אנשים המחזיקים בחשבון שנתם?

התגבורת צריכה לצאת, התגבורת המובטחת? הלוא יהיה מאוחר מדי?

הלילה עבר בשקט, אך כמעט שלא ישנתי, ניסים, ניסים העירוני ולא נתנו מנוח, והנה בא הצבא, כדי לחפות על הערבים בעת הוצאת פגריהם. העברתי פצוע קשה ונוכחתי כמה צדקתי בהערכת המצב, נותקנו מן הישוב ואין אפילו אמבולנס להעברת פצוע קשה והנה האווירונים מעלינו, כמה אמונה הם מפיחים וכמה דמעות הם מזילים מעינינו, הוי, טייס, זרוק, זרוק! כולם רצים אחרי החבילות הנופלות משמים.

ה' בשבט

התגבורת יצאה ולא באה עדיין. אנו יוצאים לבדוק את עמדות הערבים, כדי לשער על פיהן את רמתם הקרבית ואת סוגי הנשק שהשתמשו בהם בהתקפה, בשדה הפקרות ללא כל סדר וללא כל מסתור, גלויים מתהלכים האנשים בשדה כאילו היו בחצר ביתם. ושוב לביצורים,

מעין-צורים מודיעים כי יורים עליהם כבר שעה, התגבורת איה?

ו' בשבט

חכינו לאווירון ולידיעות על המצאה של התגבורת והנה באו ה"ג'וקרים" [2 חיילים בריטיים שהיו מביאים בהיחבא מס' ג'ריקנים דלק ומביאים לכפר עציון] עם הדלק. סוחבים מזרונים לחצר ותכונה סביב בואו של אווירון, הסוללות שזרק נתרסקו והאווירון טס וחג מעל ההרים. התגבורת איה? החיילים מספרים כי ערבים העובדים אצלם בקמפ סיפרו שהרגו חמישים יהודים. ה ת ג ב 1 ר ת . . .

הרדיו מודיע כי 35 יהודים נפלו בהרים אחרי שמאה יהודים התקיפו את צוריף ושלטו בכפר כשעה.

ליד השולחן מתפתח וויכוח, אחרי שהסברתי את דעתי על המצב, קפצו עלי ואמרו: "אתה זורע ייאוש במקום, אנחנו רוצים לחיות ואתה אומר לאבד עצמנו לדעת", קמתי והלכתי, החלטתי לדום.

ז' בשבט

התקדמנו קצת בביצור והנה שוב ידיעה, גוויות הנופלים יובאו אלינו, הביצורים המסכנים הללו, לא ניתן לגמרם, עכשיו נכרה קבר ל-35 גוויות, בחודש אחד יהיו לנו חמישים חללים.

ח' בשבט

קבר גדול נכרה פה, קבר יחיד בתולדות היישוב, שמרתי עליהם הלילה, שוכבים הם בנוה-עובדיה כאילו לא בית-תרבות הוא, כי אם חדר מתים, זו הפעם השלישית שחללים ממלאים אותו.

אברהם הלפרין בקשני לשרטט את הקבר ולציין את מקום מנוחתו של כל אחד.

35 מובלים אלי בור, איך לא יתפלץ הלב? התנהגות ההורים למופת , אומה שמובילה לקבר את לוחמיה ואינה מתייפחת – מובטח לה כי תזכה בקימומה ושחרורה.

אחרי סתימת הגולל לא ניתן לי ללוותך לשיירה, מעל בית הקברות נפרדנו, נישקתני ועינייך אמרו לי כי הנך חרדה, לא נותר לי כי אם ללחוש אתך יחד: ישמרנו ה'.

הצבתי את שלטי הגיבורים, בית-קברות צבאי גדול לנו כעת, מלבינים שלטיהם – הוי אפסות נעורים לבנה! מן המיטב הייתם ועד האחרון נפלתם: דני, דני נלקחת מאתנו חי לפני ימים וכעת הוחזרת מת.

י' בשבט

האווירונים זורקים מה שאפשר, אינני רואה שזה יהיה פתרון למצב, איחרו עם התקנת שדה התעופה, חבל, הביצורים מתקדמים וכולם נהנים מהם כעת, לא אוכל להבין מדוע לומד האדם רק אחרי האסון? לפני שבועות אחדים צחקו לתכניותיי והיום הדברים חשובים עד מאוד.

בינתיים ישיבת המועצה בה דנו על פינוי המקום, הדבר לא קשה אם חושבים בצורה ריאלית, קשה מאוד אם סנטימנטים משתלטים על המחשבה וההיגיון, בינתיים כבר נפלו 50 אנשים צעירים, עד מתי?

מודעה מבשרת כי עלולה להיות התקפה, עבר רק שבוע וכבר שוב? נראה שהם באמת החליטו להטרידנו עד תום, ישנים בבגדים, הכל פקוח ודואג, מוניתי למפקד עמדה.

אתמה למה התגבורת לא באה? הן כבר נכחו לדעת שמאוחר, הוי, רחל [המשוררת] אחותי, את שיר הכורה אקרא וכמוך אהגה שעזרת הרע, אולי תבוא במאוחר?

י"א בשבש

ההתקפה לא התחדשה, שוב אפשר לישון בלי בגדים. אשב ואלמד את הכוזרי, כמה אחרים הספרים הנכתבים על ידי משוררים! מה רב העושר בביטוי, בניסוח ובראיית הדברים, ההגדרות על המשקלים ועל השפה דקות מאוד.

שנים עשר מכתבים הציפוני הלילה, אין לי זמן לקרא, כי אני יוצא לשמירה, לילה גשום וסוער בחוץ, היבואו בלילה שכזה?

ט"ו בשבט

שתלנו חורשה לזכר הקדושים, בדברי יעקב א. נשמעו רטט וחרדה; איזו רצינות אצילית שבידיעת הגורל. לחורשה ערך רב, הלך אדם מאתנו ולא ניתן לו להמשיך את חייו – יצמח העץ ויישא את שמו עליו, אין יורש נאמן יותר לאדם מאשר העץ, אין חשש לסילוף דמותו, לעשיית מטעמים ולסתם דיבורים, כי הייחוד האמיתי נעשה בשתיקה.

ושוב מצב הכן, במה מתבטאת הכוננות? קשה להגדיר, המפקדים כבר ישנים בבגדיהם מזמן, אך היתר? אולי הסכנו לזלזל בכך? הגרוע ביותר הוא שאין לי רובה, עניין הנשק צולע מאוד, יש חשש כי הפעם יתכוננו יותר טוב ויבואו אולי בכוחות רבים עוד יותר, מאשר בפעם הקודמת, ואולי לא יקרה דבר? בעיתון מסופר על הפחד השורר מסביבנו, שניקום את דמם של ה-35, אין כנראה כל הצדקה לפחדם.

מעשה תגמול לא היה וזמנו כבר עבר.

ט"ז בשבט

עולה בי ומתנחשל, זה ימים שמתוך עייפות איני קם לתפילה הבוקר, אך מתבקש בי להתפלל, רק יגמרו הביצורים ואחזור להיות מתפלל בין המתפללים.

כ' בשבט

הדבר שחרדתי לו זה זמן רב מתגשם, שני מיני תחושות לאנשים הפועלים בחוץ ולאלה הנמצאים במקום, שוב כותבים: על שיקים, על שתילים ועל פחים בזמן שכאן נחוצים אנשים מאומנים ולוחמים, ציוד וביצורים, גם השמחה כי אושרו עשרת אלפים לירות לביצורים עברה, כעת מדברים רק על אלפים וחמש מאות, וי לנו,  כי צריך לחכות לאסון חדש, כדי לממש כל דבר קטן.

כ"ב בשבט

התזכיר [הוכן תזכיר למוסדות שלא נשלח לבסוף בגלל חילוקי הדעות] שימש אתמול נושא למרד ולשיחה, חברים טענו שאין בו "שביב של אור", כאילו מחברי התזכיר יצרו את המציאות העגומה? כזאת היא ודוב תאר נכון ויפה את כל הפרשה, "עוד הרבה דברים לא נאמרו בוודאות, כי אם באוּלי? אולי נצטרך לפוצץ את הכל ולעזוב."

האנשים מתמרדים ואינם רוצים בשום אופן לקבל את הדברים כפי שהם, קברי הקדושים מקשרים למקום, מי יודע אם לא נוצר כבר מעגל קסמים שיגרום לטרגדיות נוספות? הוי, אלוהים, חננו בינה שנדע בזמן להחליט.

כ"ג בשבט

והשיירה באה, אוי לשיירות כאלה, לא אנשים, לא ציוד – לא כלום, ניתוק בעזרת ליווי, שלוש מכונות צבאיות מלוות מכונה אחת שלנו, הטומטמו האנשים שם? מדוע אינם מחישים את העזרה? השקט היחסי שהשתרר בארץ בוודאי גורם להאטת הדברים, תן להם בינה אלוהים וגם קצת חרדה, המה שיראו את פני המוות המרחף כאן מעל ההרים.

מכתבים לא באו, מה את עושה שם בתוככי ירושלים? הוי, נשמת-אפי, יונת-אלם אהיה על אדן חלונך, יונה תוהה ומנהמת, התשמעיני?

כ"ז בשבט

היום יותר מתמיד המתיחות רבה, אסרו איזה ערבי שהסתובב בסביבה עם עדרו והנה מספר משוריינים הגיעו למחנה, אולי יערכו חיפוש? אחרי כשעה נסעו.

העיתון שערכנו היה טוב, אך לוקה באריכות, "משא אלביון" לשניאור היה לגילוי לציבור, אחרי הצהרים עסקתי בחיפוש חומר לי"א אדר.

בחצר צהלה, אווירון הגיע והוא ירד ועצר ליד פרשת הדרכים ומכל הנקודות החלה עליית-רגל אליו, משמשוהו ובדקוהו מכל צד, כי כבר זמן-רב לא ראו מטוס, דמויות לבושות צבעונין רצו, טיילו בכביש הפנימי ובדיוק באותו זמן באו שוב החיילים עם הקצין ה"ידיד", באו לבקש את הפרה שהרגו. כמה הם זריזים, יום תמים ירו עלינו והם לא הופיעו והיום כבר בקרו פעמיים בגלל פרה עלובה.

הטייס נרעש מקבלת הפנים, מצב-רוח כזה, הוא אומר, אין בשום מקום בארץ, באמת הרמנו קצת את רוח האנשים, מילוי ובילוי הזמן בצורה נאותה איזן את רוחם.

הרדיו מוסר כי 25 פרות נשדדו בסביבתנו, איזה שקר וטפלות.

כתבתי עד אחרי חצות וברצוני לקום מחר למניין – האוּכל?

כ"ח בשבט

השעון צלצל את צלצוליו ואני לא שמעתי, נזכרתי בסיפורו של ישראל אשענדורף "דער וועקזייגער", בחוץ נורא גשום וכנראה שהאווירון לא יבוא היום. אנו עובדים שוב בביצורים ושרים משירי התנועה בגולה בבל מיני שפות, שמח והעבודה מתקדמת.

התקיימה שיחה על הצעתו של קפלן: להעביר מהמקום את בעלי המשפחות, הוחלט שלא להחליט, לא טובה דרך השלילה אם אין בצידה גם הצעה חיובית, רבים כבר מבינים שאולי "קבוצת אברהם" לא תישאר בכפר-עציון, חרדים לקיומו של הגוף, אך איך לסדר את הדבר? הנה לפני קובץ טרומפלדור ואני קורא בו, כאז גם היום, אותן קריאות נואשות לעזרה, רבים קוראים את מכתבו של טרומפלדור מה-9 בפברואר 1920, אני מעתיקו ומכניסהו למכתבי לי. ברנשטיין [מעיתון "הצופה"],  בדיוק 28 שנים כעת, היפרסם את מכתבו של כורה? היקבל עוז להגיד את האמת? נחכה ונראה. אברהם פ. ויעקב א. נהנים מה"עמדה חמש מצלצלת" ומתלהבים ממכתבי לברנשטיין, לדעתם צריך להעתיקו בהרבה עותקים ולשלחו לכל המוסדות.

ושוב צריך לצאת לעמדה, אני מצטער שהפעם איחרתי קצת בגלל המכתב, חובה קדושה לי להיות דייקן בהחלפת השמירה.

כ"ז בשבט

העתקתי את החומר להצגה, נקשור את הזכרת הל"ה עם י"א באדר, איזו סמליות בשני המקרים האלה, השוואתם מראה כמה התפתחנו מאז, גם ממספר החללים אפשר לעמוד על גידולנו. ה"בלדה על ל"ה" מוכנה לדפוס, עד י"א באדר מה עוד יהיה פה? שקט אמנם בחוץ, שקט מוזר.