יומן המצור-שאול רז-אדר א' תש"ח

א' באדר א'

השיירה באה ושוב הרבה אנשי צבא ומעט ציווילים, ניצלו את ההזדמנות לתרגל תרגיל הבטחת שיירה, בודקים שם ובודקים פה.

ואת קוראת אלי במכתביך ומרגישה את חסרוני, אין זאת כי אם מכתביי דלים עד שאין ביכולתם להשקיטך ולהדריכך במצב החדש, המכתב – זמנו הטוב הגיע שוב, לו רק תמיד גם הוא לא יחסר.

ג' באדר א'

הנחמה היחידה שיש בימים אלה היא, שבכל זאת מתקדם משהו, רחוק מאתנו נאמרו היום דברים על ידי טריגווה לי וגם פה בבית התקדמו הביצורים. אתמול באו שוב שוטרים וחיילים שנזכרו באיזה עניין מיושן – משפטו של רועה בפני בית-משפט-צבאי, נחוצים להם עדים, הביקור חשוד קצת בעיני. אתמול סיפרו שכל בית-לחם הייתה ביום ההתקפה בסביבתנו וכנראה שוב יקרה משהו בשבוע הבא.

השיירה המקווה לא הגיעה – למה?

ו' באדר א'

רק בלקחי את היומן בידי אני נוכח בריצתו של הזמן, גם לפי התקדמות הביצורים אפשר למדוד אותו, שוב עבר שבוע והמצב כפי שהיה, קודר בחוץ וסגריר.

שיחותינו במכתבים נמשכות, לעת-עתה אני משוחח, כיוון שהשיירה לא באה וגם האווירון הפסיק לבקרנו, מונחים המכתבים מבלי שישלחו, אך אני ממשיך לכתוב.

נדמה לי שתופעות מדאיגות בפרידתנו הפעם, בדידותך אחרת מאשר אז [כשהתנדב לצבא הבריטי]. הקרע שנקרע בנו אז ורצוננו לעזוב את החברה, נשארו בתוקפם, רק כעת ברור לי שקבלת על עצמך לסבול בשבילי, כדי שאוכל ללמוד, תביעות נשיותך בוקעות דרך מסך המילים ואני הופך בי והופך בלי הרף, אותה תמיהה על המניעה הפרמננטית שנפלה בגורלנו מעמידתנו על הנעלם והבלתי-נתפס שמשתחל בקורות חיינו המשותפים, המידה הזעירה של התרצות והמידה הקפדנית של סבל, של קושי ושל צער. . . מתי? מתי שוב נתראה?

מאושרות המלים שגורל בני-כנף להן והן פורחות אליך ואני אהגה בך ואבין לך, למשאת נפשך ולתשוקותיך החמות ואתפלל כחנה ואלחש כשיכור. בן לו היה לי . . .

ח' באדר א'

והנה היא באה השיירה, איזו צפייה לה! פרקנוה כבר והעמסנוה, אנשים רצים עם חבילות ודוחקים לתוכה ונדחקים, הנבואות החמורות מתגשמות, אנשים יוצאים, מסתננים, היום נוסעים כשלושים, אמנם לא כולם הכרחיים כאן, אך הרושם של פינוי הנמשך לסירוגין, איננו מרפה מפני. אין איש שיוכל להגיד לנו דבר, אברהם פ. כועס בצדק על נדיבותו של יעקב א. סימני רפיון עצבים אצל אנשים רבים.

י"א באדר א'

היום יום גדול פה, הרבה אווירונים, שיירה שלנו ואין גבול לשמחה, רוממה הרוח, אולם יום תל-חי היום, איך אפשר לשכוח את האשמה המוטלת על היישוב על שהפקיר את בניו? מכתבו של יוסף טרומפלדור, המלא זעקות ותוכחות, היה כנראה ביטוי לכוננותו האחרונה למסור את הכל. סמל נוצר מחייו ומותו – אך המותר לנו להקריב חיים, כדי ליצור סמלים? וכי החיים עצמם אינם הסמל היקר ביותר?

י"ב באדר א'

לא אוכל יותר לכתוב לך על הכל ובאופן שהייתי רגיל ובצורה שהנך זקוקה לה,

גם נחמה אחרונה זו נלקחה מאתנו, אך זכרי נא את ימי הנכר, יגיעו מכתבי ורק את תבינם, לא, לא אשתוק! אגיע אליך דרך כל הבדיקות ואהיה מלא אותו ששון-פגישה אשר רק חייל יודעו יקירתי.

נתן מסר אינפורמציה ולא יכולתי לשמוע אותו, כיוון שעסקתי בהכנת ההצגה.

טוב עשינו שקצת חיזקנו את הרוח אחרי המקרה בירושלים, מה אגיד? ולמי אספר את חרדתי לדנקירק הרע שלנו? מכתבי שוב נגנז, גנזוהו בוודאי מתוך רצון "טוב".

הוי, כמה קצרי-ראות הננו! הן שוב אצעק ואזעק: אש! היוכלו לעולם להחרים את האמת הזועקת מבדידותנו הזו בהרים? הן לא כדי להרגיז נכתב המכתב, כי אם לעורר להושיט עזרה בזמן, איך ינוקו הגונזים? אולי בתירוץ שברצונם לשמור על עצבי היישוב ולגרום לרוח טובה? וכאשר סותמים את פתחיי ביטויי, זרימתו לא תופסק, ירשם הדבר ביומן כתעודה לאזהרה שזלזלו בה.

מ ל ב   כ ו ר ה              (מכתב לרע בשעה מאוחרת)

תזכור אולי את זעקתי שהעברתי אליך באחד הימים אחרי הירצחם של עשרת אנשינו.

חונקה זעקתי . . . עד עתה (זה כבר חודשיים מאז) לא בא מענה עליה, אולי זה גורל זעקות נוקבות שמסכימים להן באפס מעשה, כי נוקבות הן?

אולי חשבת גם אתה באותו יום של חרדה, כשהמון עלה עלינו להשמידנו, על מכתבי זה? אולי עבר רטט בלבבך והרהרת בדבר גורלנו פה? ודאי שמחת כאשר יד ה' עשתה גדולות וידי הבחורים גבורות, גם אני שמחתי, אולם אחרי יומיים נפתח לוע האימים ול"ה הובאו אלינו . . .

עמדתי ביניהם בקברם המשותף והרגשתי את כל הנעלה שבמותם ורצון עז תקפני שוב לזעוק – לזעוק ולא לתת עוד להחניק את זעקותיי. בקשוני חברים לערוך ערב תל-חי ובדפדפי במכתביו של הגלילי, חשתי איך חיינו מתמזגים ללא חציצה עם אנשיו, לא אפרט לך יותר, קרא בגוף המכתב.

9 בפברואר 1920

רגע הנסיון בא. בבוקר שב חברנו . . . מחלסה ומסר בשם . . . כדברים האלה: האמיר מחמוד-פואר טרם שב מדמשק, במקומו נבחר באופן ארעי אחר, מי שהיה שר-צבא תורכי, צורר יהודים. בששי לפברואר נערכה מועצה צבאית ובה, בהשפעתו של שר-צבא החדש, הוחלט להחריב ולהשמיד את היישוב העברי בגליל העליון — באופן כזה עומדים עכשיו פועלי תל-חי וכפר-גלעדי בפני אפשרות או הכרחיות של התנפלות, לא רק מצד חבר-השודדים, אלא גם מצד צבאות מסודרים. הבשורה הזאת הדריכתנו, כמובן, ממנוחתנו במקצת. בשתי העמדות נערכו אספות שבהן דנו על המצב ואחרי וויכוחים סוערים באו לידי החלטות אלה:

בכפר-גלעדי הוחלט פה אחד ש-א) הכל נשארים במקומותיהם. ב) כדי להגן על שלוש העמדות דרושים לכל הפחות 200 איש (100 בשביל כפר גלעדי; 100 למטולה). ג) את 150 האיש הנעדרים מוכרחים לדרוש תיכף ומיד מן הדרום, בלי כל דחוי, רצויים החיילים המשוחררים. ד) להשתמש בכל האמצעים לשם השגת התקציב, שדרוש לקיומם של 200 האיש במשך חודש ימים (בערך 2000-1500 לי"מ). ה) להציע לפני . . . לעשות הכל מה שיש ביכולתו, כדי למנוע בעד הסתערותם של אנשי-הצבא על העמדות העבריות. ו) כדי להוציא את כל העניינים הנ"ל אל הפועל נשלח . . . לדרום, למען עורר ועודד את כל המוכשרים לסייע לו במשלחתו.

. . . בשעה שדנו והתווכחו על הדרכים והאמצעים להשפיע ולפעול על "ועד הצירים" הוצעה הצעה: להציג לפניו אולטימטום ל-24 שעות לאשור התקציב ובמקרה של דחיה לאיים עליו בהפגנות ובשערוריות כנגדו.

בשתי העמדות החליט חלק מן החברים הנשארים, כנראה, לחכות עד שיתברר המצב ואם סכנת ההתנפלות של הצבאות המסודרים תהיה גלויה לעין, יעזבו אלה את המקומות. חלק אחר החליט להישאר עד הרגע האחרון, זאת אומרת, להימלט רק אחרי סערת קרב, שעת-הניסיון הגיעה כמעט, מחר אולי תבוא בכל מוראה, יכול להיות, שברגע הנוכחי אורב לנו האויב מאחורי הבית, אולי מתחבאים הם בחשכת הליל . . . ובעוד שעה, בעוד רגע, אולי תשמע ירייה . . .

דור חדש, דור בני ארץ ישראל, בני חורין, עומדים על הגבול, מוכנים להקריב את נפשם על שמירת הגבול הזה ושם בפנים המדינה, נושאים ונותנים בלי סוף, אם לאשר את התקציב או לדחותו, זאת אומרת: אם לעזור למגיני-המולדת או לא.

חמרה איננה, מטולה כמעט שנשמטה מידינו, סכנה איומה מרחפת על תל-חי וכפר-גלעדי.

צעקנו לעזרת חמרה ומטולה בעוד מועד, אך קריאתנו אבדה בתוהו ועל הרשלנות הזאת טרם כפרו ועל אי-שימת לב זו, טרם נתנה תשובה. כעת אנו דורשים שוב: החישו עזרה לתל-חי וכפר-גלעדי! מצבן קשה יותר ממצבן של מטולה וחמרה, שם לא נפלו קרבנות אנשים וכאן מתנוססים כבר שני קברים. 40 נפשות צעירות נתונות כאן בסכנה, האמנם ימשך עוד המשא והמתן? היוסיפו ל"עמוד על המקח" והעזרה תאחר לבוא? אנחנו נותנים להם את האפשרות לזאת, אך ידוע ידעו הללו, כי שעת השילומים תבוא, אם תקדים ואם תאחר, אך בוא תבוא.

         בשם ועד ההגנה                                            יוסף טרומפלדור

בדיוק עשרים ושמונה שנים עברו מאז, כן, ההיסטוריה חוזרת על עצמה, הנלמד הלקח?

מתי יתמלאו דרישותיו של האיש היקר הזה? שהביא את עצמו עולה על מזבח הארץ?

כדי שמכתבו יתאים למצבנו, תקן במקום שניים – ח מ י ש י ם  ו א ח ד  קברים, היש עוד צורך לפרש? אולי תסכים אתי שאין חונקים זעקות, כי הן מתגלגלות בצורות שונות,

אירוניה של הגורל ותקיפות של האמת בדבר, לא, לא חונקים זעקות, הזעקה מאז התגלגלה גלגול נאמן עדי, הייתי חייל במלחמה הזאת ואני יודע כוח מספריו של הצנזור, אך האמן לי רעי, גם הוא לא יכול לי, האמת איננה ניתנת להחנקה ולא להאלפה, כי היא זועקת ולו מתלי העפר בתל-חי ואם הנך נכון להקשיב לי, הרשני להביא לפניך עוד פרח אחד מלבה של רחל, שזעקה לעזרה וגם היא, חונקו זעקותיה, רק אחרי מותה הרהרו חברותיה, שאולי אזנם הייתה אטומה לקריאותיה?

כּוֹרֶה

שַׁוְעַת מַכֹּש בְּיַד גֹּוֵעַ

בְּעֹמֶק הַמִכְרוֹת:

– "עוֹדֶנִי חַי! אַיֵכָּה, רֵעַ?

עֲנֵנִי, תֵּן לִי אוֹת!"

עוֹד יוֹם, עוֹד לֵיל – אֵין קוֹל, אֵין קֶשֶב –

עוֹד יוֹם, עוֹד לַיִל תָּמִים;

יִפּוֹל מַכּוֹשׁ מִיָּד נֶחֶלֶשֶׁת,

יִשְׁבּוֹת לְעוֹלָמִים.

וזה הרהור מחריד:

כָּל דַּק – שָׁעָה, כָּל דַּק – פּוֹצֵע

תּוֹחֶלֶת הַמָחָר.

עֶזְרַת חָבֵר, כּוֹרֶה יָגֵעַ,

תָּבוֹא בִּמְאֻחַר.

                   רחל

הקשב, הקשב – אולי יהיה מאוחר . . . השומע הנך? התוכל לא לשמוע? שלום לך, צריך לצאת לעמדה. שלך המברך אלוהים על הניסים ואת ידי הבחורים על הגבורות.      שאול

כ"ט בשבט תש"ח 9 בפברואר 1948

י"ב באדר א'

והיום כל כך הרבה אסונות, בחורה מרבדים נהרגה ע"י הפרופלור של אווירון בו עמדה להמריא, דרכי הגורל מי יבין? ואחרי הצהרים נהרג שמעון מגניגר שקראוהו "שמעון הצדיק", "צפופל'ה" – שדיבר צפוף – נפצע וחצי בית מט תחתיו אחרי התפוצצות שאירעה.

שוב אסון רודף אסון, האין יד הגורל מזהירה: הימלטו מהר הקטל, המתיחות המתמדת היא סיבה נוספת לגרימת האסונות, יום בהיר כזה בחוץ וכה קודר בפנים, בחור נעים, עליז וטוב-לב, נועז מאוד, ירד לקבר מרוסק לחתיכות, האלה הם ימי החבלים?!

חבלי-גאולה של ריסוק איברים נפלו לי, רבו לי חבלים בנעימים.

י"ד באדר א'

גם "צפופל'ה" נפטר, הורגלנו כבר למוות והוא לא מעורר כל תגובה, כעת בעיית הקבוצה על הפרק, שוב כל אחד מוציא מאמתחתו את נימוקיו ומשחיר את פני חברו.

—- הפך במערבולת היפים להפך ממה שהיה – הוא מנסה ליצור אגדות ושוב שתילים והכשרת קרקע, מפעלי תעשייה ועוד ועוד . . . שירות רע הוא עשה היום בקראו לחלק

מהאנשים עריקים. אמרתי את מה שבלבי ואם נפתח פתח ננסה להיכנס בו, ימי הנסיגה ביוון [בבריגדה] עומדים לפני עיני, יכול להיות שכמו שם, לא יגידו לנו שנסוגים, יכול להיות שלא יוכלו כבר להגיד, איך לעמוד במחשבות האלה פה?

לראות את המצב כמו-שהוא (דברים באסיפת החברים)

אני בעד הצעה שרואה את המצב כמו-שהוא ומבקשת מוצא מהמבוך, המצב כפי שהוא קשה, לא רק בגלל חוסר ציוד ואנשים, אלא בעיקר בגלל אי-הבהירות והחשש שאין עוד עמידה זו, אשר חלק מחייבה, עמידה לשם קיום המקום הזה.

מותר לי להגיד כי אני רואה את מצבנו שונה לגמרי ממצבה של כל נקודה במאורעות הקודמים, הפעם לנו  מ ל ח מ ה והערכותינו ושיקולינו צריכים להיות מתאימים לה, אין היום שאלה של שמירה על נקודה מבחינת כיבוש או ויתור על נקודה. כל דעה, אשר מחייבת את החזקת המקום, מודה שהדבר מחויב מבחינת הפרסטיג'ה המדינית והצבאית ואולי יש בה גם שמץ של שיקול איסטגי, על הקבוצה לראות את שאלת קיומה היא בכל הדחיפות שבדבר, גורם הזמן העומד לרשותנו הוא בעיני מהחשובים, אם יש אנשים האומרים שההצעה המוצעת תביא לפירוק הקבוצה, הריני אומר שבין כה וכה יביא הזמן לפירוקה, באם לא יתחילו כעת לכוון את ה ו צ א ת ה  מ ה מ ק ו ם וזה בגלל כל הנימוקים שמנו כבר, שהמקום במדינה הערבית, שמצבו הצבאי קשה וחמור ושאנשיו ברובם, אינם מתאימים לצרכים ולתנאים.

ומתוך נימוקים אלה – אני מחייב את ההצעה.

למעשה הפכנו כבר ל מ ח נ ה   צ ב א י, המוסדות אינם יכולים להגיד לנו במפורש אם המקום יפונה או לא, אך אפשר לנחש לפי רמזיהם – איך העניין עומד. פינוי המקום – כמעט ודאי ואין משנים את פני המציאות ע"י ה ס ב ר ה. לא! אי-אפשר במצב הזה לחזור ל ע ב ו ד ה  ה מ ש ק י ת ואין להשתמש במקל-קסמים ולהגיד כל יום את ההיפך ממה שנאמר תמול שלשום, אכן, גם אני יודע את הצד הרגשי שבפרידה מהמקום, אך אמנע מלהיכנס לוויכוח-רגשנות ולהפוך דיון גורלי למסיבה סנטימנטלית.

אנו עומדים בפני ד ו נ ק י ר ק  מ ש ל נ ו בשטח זה, מי שחושב אחרת, מותר לו לדחות את דעתי, אך מיותר יהיה לרצות לשכנע את הצדדים על מהות ההצעה, אשר להצעה עצמה: צריך לדון למעשה ולהבטיח את הצורה ואת התנאים הטובים ביותר, אני רואה צורך לחשוב מראש – על התיישבותנו במקום אחר, אך אינני גורס שיש להעמיד את כל התנאים בפני המוסדות ברגע זה, יש ללכת בהדרגה, אבל בכיוון ברור ו א פ ש ר

ל ה ת ח י ל  מ ח ד ש! כעת עוד אפשר ובעוד זמן מי יודע אם לא יהיה מאוחר?

בתקופה של הכרעות מדיניות צריך להכריע השכל הקר, למרות שיש מאות ואלפי נימוקים המקשים עלינו את ההכרעה. התנועה מצדה צריכה לחשוב על הבטחת צביון הגוש כל זמן שהוא קיים, הימנעות מהצבעה כרגע אינה משנה את המצב, ברור ששני גושים עם דעות שונות עומדים זה מול זה.

כל דחייה לא יכולה להטיב, כי אם להביא ל ה ת פ ו ר ר ו ת  מ מ י ל א.

ט"ו באדר א'

נגמרו הדיונים – הנגמרו? בוודאי יתחילו בקרוב שוב, קבלת סיכום הועדה שנבחרה, אינו אלא דחייה לזמן-מה, יפה הגדיר זאת יעקב א. כל פעם אני אוהבו יותר, כאשר קם לומר את דברו הרגשתי, כי נימי לבו הפנימיים דוברים: "אני אולי אהיה האחרון שאעזוב את המקום, לי לא יתנו ללכת, אני אשאר פה עד הסוף ובכל זאת אני אומר שצריך לקבל את ההצעה". הוא נימק את דבריו בקשר החברתי העולה על הקשר למקום.

יש במקצת מריח האלילות בעקשנות הזו "פה עד הסוף", יש, אמנם, להעריך את נכונותם של הבחורים, יש להוקירם, אך צריך גם להוכיחם.

איזה דבר מעניין קורה לי כעת, לפני 8 שנים עמדתי בוויכוח עם אברהם ש. וא.נ. בעניין פירוק הקבוצה בראדום [פולין], גם אז הם חלמו חלומות והתנגדו לצאת במלוכד לדרך: עוד האמינו, כי אפשר יהיה להתקיים במשטר הנאצי. המציאות, כמובן, טפחה על פניהם וכילדים טובים יצאו לדרך אחרי שלא הייתה להם ברירה אחרת, כעת מורגשת כבר הורדה במתח: הם כבר מוכנים להפסיק את הוויכוח הזה, אך, המותר להערים על הציבור? מה צפון לנו בחיק המחר? הדיונים באו"ם מעוררים חשדות.

ואת השבוע מקופחת, מברקים כתבתי, מאז יום פרסום פקודת הביקורת על מכתבים, נלקחה ממני אפשרות הכתיבה, רק האלגוריה נותרה לי, אכן תצטרכי כעת לפענח דברים פשוטים וגלויים ביותר. שבת במעוני – הגם אצלח יקרה?

 י"ט באדר א'

היום באו ארבעה ממכתביך, באחד מהם גילית במקצת מחרדתך וצערך ונימת חרטה בקעה ממנו, על שנתת לי להישאר לבד, אך למה תייסרי את עצמך? הן הסכמתי שתיסעי וטוב שאת שם, לפעמים זה נותן דווקא קצת כוח ויתרון – הנה את שם, אם חלילה יקרה משהו, לא יפגע הבית כולו. כן, הוא אינו עוד בית . . . אילו היה הכל תלוי רק ברצוננו, כבר הייתי אולי מסכים שתחזרי, כי קשה גם לי בלעדיך. ירושלים זו המתבוססת בדמיה זועקת אלי ממכתביך, הר-געש הארץ ויום-יום דמים יזובו בה.

השלג היה מונח מהלילה ובהתעוררי עמד יום לבן מאחורי חלוני, איזה לובן שלא מזה, בתולי ותמים, אך יצאה השמש נמוג הכל ושוב חזרו המראות הכשופים של החורף והסתיו. ושוב לביצורים (אם לא ניתן לי להיות גנן בכפר עציון, הפכתי בו ל"מעכאר" מצוין), הקירות רבים והולכים ועוד רבים יתווספו עליהם.

באו אלי ממשואות-יצחק וביקשו שאעזור להם בהכנת ערב פורים, גם מעין-צורים ביקשוני, מתי? מתי אכתוב? כה מעט זמן וכה הרבה מכאוב; כה מעט מנוחה וכה הרבה התפעמות.

ברנשטיין החזיר לי את מכתבי וצרף מלים לשם התנצלות, הוא עוד האחרון שיש לו מצפון, הטוב לגנוז אותו? האם לא אתחרט שנתתי להשתיקני? ימים יגידו.

כ"א באדר א'

את לוחצת שאסכים לשובך, את כמוני מציצה מאחורי הפרגוד, לא מקרה הוא שהיית חברה לחנה סנש, אני מבין לרצונך להביא קרבן, אענה לך על הפצרותיך את מה שניתן לענות, אני הולך כמו בימי הצבא לחפירות והוגה בקשרינו שעל חפירות ובין קרבות יתהדקו, כי אין גבול לכמיהה ההדדית הזו, היא אולי מוגברת במידה בלתי רגילה, בגלל שהיא בת משפחה לא רגילה, אני נרעד בלילות בחשבי את מחשבותיך, הרעדה הזו התוקפת אותי בלילות, היא התכווצותו של אדם בודד בעולם מתעתע, אהגה בהפצרותיך, אך איך אקחך שוב לאש? אני חוזה פה מבחן-אש נורא, איך אכניסך ללהבות?

לא, לא נחוץ קרבן שלם, שבי בעיר וישמרך ה' מכל רע.

הקו המשקי שוב עולה פה, שוב מבקשים חסכונות, כדי לבסס את החזקת המקום, הבא לכאן לימים אחדים יחשוב, כי פה האוקיינוס השקט, מותר לו לבא לחשוב כך כאשר תיקו מוכן אתו לטיסה, אך העומד פה בחפירות אינו יכול לשמוע את דבריו המיושנים והפנטסטיים שמחוץ לזמן. בסודי סודות מבשלים לנו איזה תבשיל חדש, ישיבות, ישיבות בלי סוף, מי יודע כמה גורלות נחתכים שם בין דברי-הבל ודברי-התנצחות? רק עובר ומסתכל מלמעלה למטה, (בולטים כעת תכונותיו הצבאיות) לשלוט, לשלוט! הו, כמה קל להעביר אדם לשלטון! גם זה ביטוי לימים אלה, נגד רצונו הופך האדם למכונה שולטת.

כ"ג באדר א'

חזני בא ונשא נאום כאדם המקורב לשלטון, יש אולי לקנא בטון האופטימי הזה – פתאום הכל אפשרי, בעיקר הוא כמובן הכסף, יש הרבה כסף, נחוצות רק תכניות, איך לגשר ולקשר בין הבעיות הצבאיות החמורות וההבטחות החגיגיות? לא אדע עוד, חלק מהאנשים שמח – הנה נצחנו, הם מתגאים, אך יש גם חברים החוששים שהמצב יביא לשימוש בכוח פיזי ובכן ה"מלאכים" שלנו, החומר העדין של תנועה מוסרית-דתית, גם הוא ישתמש בכוח? הבדיתי מלבי את הערכתי על החייל הדתי? הבאמת עלול המצב להגיע לידי כך? ומכיוון שהמצב נעשה ברור אחרי הסתבכויות, אולי אין לנו לשנינו ברירה אחרת, אלא לבקש דרך להתאחד, אולי זה אפשרי פה ואולי אפשרי במקום אחר? נראה ונקווה כי בכל זאת עוד מוקדם להתייאש מפתרון מסוים גם בתנאים של עכשיו.

ח. הבטיח להתפנות לקצת זמן ולשוחח עמי, אך היצא הדבר לפועל? האם נשאר עוד זיק של תקווה בכיוון של הבנה חברית?

אני יודע, אנו נפריז הרבה בגישתנו לענייני צבא, למשמעת, לביקורת ולמשטר, אנו עם בלתי-נורמאלי ולא במהרה תיווצר הנורמה הנכונה לדברים אלה, חלק אינו מעלה על דעתו לצאת מפה מתוך פחד, הן גם בחוץ גיוס. באם מצבנו ידרוש זאת, אולי נעבור למקום אחר בלי פחד, חמש שנות מחלה הם נטל והאווירה סביבי עוינת.

היבינו? המפנה הזה בא בעקבות ההתקדרות הנוספת במצבנו, לכל הפחות לנסות לא להשאירך לבד, אם ייפול הגורל ללכת ולא לחזור.

שוב הלבין העולם, עוד בשעה מוקדמת באו להעיר את אברהם [דפנר, שכנו לחדר], כדי שיחליף את איש התצפית, יש חוצפה לאנשים מסוימים והם יודעים לשמור על עצמם, לחלק לא יאמינו בנאמנותו, גם אם ייתן את הכל ולאחרים שמחפשים רק הזדמנות – לא לתת, מותר הכל והם הגיבורים תמיד; יש חלק המנצל את חיי החברה ותמיד מוצא דרך שיחליפו אותו בתצפית. שוב ערב שבת בחדרי, את מחייכת אלי מעל ארון הספרים, יקרה לי תמונתך, מעתה אעמוד לפניה ואדלה מעיניך את מובנן העמוק, אהבה כזאת מי ידע? הא, גורל אכזר, למה תתאכזר עוד?

כ"ד באדר א'

היום יום של משבר גורלי ביחסי עם הקבוצה; הדיון על ההצעות גרם לכך.

אמרתי את מה שעם לבי ושמשתי הפעם סוסון לחזני לדחות את כובד הזעקה שהושמעה.

אין דבר, זה המחיר שאני חייב לשלם בעד תמימותי, האמנתי וכעת אראה כי טעות הייתה בידי. לא, פצעים אינם נגלדים ע"י הסבר ושבר זה תוצאות לו שתיים: האחת – התאלמות, אהיה אילם, אני הפרטי, ה"אני", גם בדפוס אהיה אחר, כי אווילי הוא להתמודד במוות מכובד, רק החיים ורמתם המוסרית מעידה על טיבה של חברה, מר המוות וכה קשה להסכים לו, החשבון האישי הזה שהתחיל היום לא אני אנהלו, יד אלוהים רחימאית יותר, יד אלוהים מתרצה לפעמים, אך יד האנשים היא יד קשה וברגעי הכרעה האדם הוא לרוב מקריב ולא מוקרב. לא, אין פה הולכים למוות, יש רק הרוצים לחיות – על כן יש חשבון מר, דומו עצבי, דומה כי שוב נהרסה האמונה שברגעי הכרעה, רק היקר ביותר עומד לפני האדם – ההקרבה. כעת ברור שהפחד הוא השולט בתאבים לחיות, כשיש יותר אנשים הסיכויים להינצל גדולים יותר, גיבורים מסכנים, בלי ה"פחדנים" אינם יכולים לחיות, המיליטריזציה כבר עובדה קיימת, הדוגמה שמעמידים סטן לרקתו של אדם, כדי לאלצו לנסוע, היא אותו מיליטריזם שהרס את העולם, הלוואי ונינצל מלרדת לגמרי, אתפלל שלא יכבה הנר, אם גם רוחות עזות נושבות והוא קרוב להיכבות אאמין שיאיר, כי איך נמשיך אם רק הסטן יישאר לנו?

כ"ז באדר א'

הגשם ירד זה כמעט שבוע והדברים הטעונים סידור אינם יכולים לצאת אל הפועל, מפני שהאנשים המטפלים בהם נתקעו פה, אולי יש בכך קצת נחיצות? יראו נא איך זה להיות בניתוק הזה, אצלי שוב התבהרו האופקים, אשב ואכתוב וכולי שלך ושלי, ייתן ה' שאוכל כך להמשיך, זה מזמן צריך הייתי להוריד מהמטען המעיק עלי ואת שם עוד אינך יודעת מה קרה פה וכשתדעי ודאי יזעק בך לבוא אלי, לבוא ולעזרני.

אך היי שקטה, לא גזו כל כוחותיי, הנה התבהרתי.

שוב שיחה היום, השוב יצעקו? השוב יתמודדו ב"גבורות"? אלה חשבונות אפסיים בשעות הרות גורל, "קול" קרא ד. זכאי לאחת מרשימותיו בהן קרא לשלום, סקריקין ובריונים לך אומתי! גם פה יש קצת מהקצת.