ב. ההרה
הרה
חלום מישורים חלמה הקבוצה ושדות רחבים התכוננו לעבד, לפתע ניצבה מול הר. התפלגה הקבוצה לשנים, אלה שוללים ואלה מחייבים והמחנה סוער ונתון בכף הוויכוחים.
אמרו הראשונים: "לא ניסכון להעפיל לרום צורים ולהרי הקטל לא נוכל.
ענו לעומתם היריבים: "כל חיינו כיבוש, אם נרצה נוכל, אם נעפיל ניסכון".
ויאבק איש עם רעו, בעל עם אשתו, "ירוק" עם "ותיק", איש המעשה עם איש החזון. גם נפש האדם התפלגה לשנים, דרך המישור הקלה, לחמה בו עם הקריאה להר הנוקשה והפראי – גם האדם שלל וחייב חליפות.
דפדפו הידיים בספר התנ"ך ותולדות המקום התחשפו והלכו מתוך נבכי העבר: בית-צור המכבית, תקוע העמוסית, קריית ארבע, וקריית דוד.
ולא נותר המחנה לבדו ביום ההוא, צבא מעפילים גדול היה עימו בהכרעה, ויאבק ויוכל לחששותיו, ויפול הפור והדרך צוינה: ה ר ה !
ויעפיל המחנה בעלות השחר, עול דורות כתף על שכמו ועמד בתפילה:
. . . אנא ה' קיים בנו אשר הבטחתנו ע"י עמוס נביאך: "הנה באים ימים נאום ד' וניגש חורש בקוצר ודורך ענבים במושך הזרע, והטיפו ההרים עסיס וכל הגבעות תתמוגגנה, ושבתי את שבות עמי ישראל, ובנו ערים נשמות, וישבו ונטעו כרמים, ואכלו את פריהם".
בשלישית
לא בתולה הייתה הקרקע, בעלוה זה פעמיים – עדים שרידי הבתים והגזעים הגדמים, ירושלים מזה וחברון מזה, ובשביל שבתווך פוסעים שניים לכבוש את ההר בשלישית.
רמים ההרים וצודים ביופיים, לא בכדי אבו בהם זרים, קוראים הם באלפי סלעיהם להיאחז בהם בשלישית.
שוב נתלה תרמיל על השכם, האישה והילדים נעזבו בבית – החל מסע ההעפלה.
דומיה גדולה עמדה בהר ופעמי המעפילים נבלעו בתוכה. ערפילי האשמורה האחרונה עוד טרם נמוגו ופני ההולכים לא נראו דרכם, אף פני עציון היו לוטים בערפל, הרקיעים חוברו לקרקע וכנד אחד ניצבו מול הבאים, בפעם האחרונה היכה הספק: ה נ ו כ ל ? ופני ההר בעבים.
לבלתי הידוע חתרו האנשים ודרך העננים שלחו ידם לקרקע הסלעית.
"ה ז ה ר נ ו כ ם" – איימו הצוקים, והרוח תקע באזניהם:
"פ ה א ד מ ת א י ת נ י ם ע י ק ש ת!"
השליחים חתרו והגיעו לפסגה, ובבואם אמרו לאדמה: "טובה הנך, נארשך אדמתנו וברית עולמים נכרות אתך היום."
ויתפוררו העבים ונסוגו כצל והאור הסתיר את כתפי ההרים.
רוח אחרת הייתה מסביב
במרחב קראו לאדם איתני הטבע באלף חצוצרות, שיא אל שיא כמה בערגון, אגלי טל רוטטניים רעדו על כל צוק וגבעול, והעמקים התנוצצו כמראות מלוטשות באורו של השחר. עמד המנזר עטור כתר עמדות ההגנה כמבצר עתיק ימים, ומעליו גלשו, חפזו העננים. נוטר חמוש סבב על הגג ותר את הסביבה בעין משקפתו, ולמטה במרפסת עמדו הבחורים רועדים מקור ובלבם נחשול שירה: בקרים ר א ש ו נ י ם בהר !
גדר מרושתת השחירה מסביב לבית ובאמצעיתה סבב על צירו פשפש חלוד, סמור חיצים, הטילה השמש את קרניה על חמוקי הגבעות והבעירה את הסלעים באור יקרות והזעיקה את הלבבות לפרוץ ולהיאחז במרחב – להיאחז ולנטוע!
הראשונים לא הסתירו את החרדה ואת נחשי הספקות שגזלו את שנתם. ים ערבים מסביב, על כל רמה ועל כל זיז, בים אויבים תקעו את ביתם – האם לא יכזיב ההר בשלישית?
בערבים הודלקה מדורה וסביבה הסבו הראשונים עם סיירי הפלמ"ח, שיר נאחז בשיר, גץ רדף גץ, ושלהבת נועזה נתלבתה בבדידות, משהוצתה האש חלפו הפחדים והכפרים העוינים נשכחו, רוח אחרת הייתה מסביב . . .
שלבו הראשונים ידם ביד הסיירים והורה מאופקת של מניין חלוצים סובבה סביב הבית בתוך הגדר המרושתת והערבים הקשיבו לה מרחוק. למחרת ראו האנשים את האדמה דרך הגדר והיא חרבה, ראו את המטע ששרד והוא זועק לעזר, קצה נפשם בחצר המאובטחת ופרצו למרחב.
"הייתי בצד מערב, הצלע ראוי לנטיעה מיד" – סיפר אחד נלהב.
"ואני הייתי בצד מזרח, שם האדמה דשנה כבעמק" – הפליג בתהילות אחר.
יום אחרי יום התקיימו הסיורים, ובלילות אמרה הפלוגה שבה להר.
והרשות ניתנה
צמדים, צמדים הסתדרו העובדים בקיטוני הנזירים, משפחת הראשונים גדלה והלכה, כיונים התרפקו זה על זו באהבת חדשי ההיריון הראשונים, איזה סוד מתוק, שידעוהו רק הכובשים את אדמתם לראשונה, נשקף מכל מבט.
הענפים היבשים נגזמו והצלקות נמרחו במשחה, גם פצעי האנשים נגלדו, פרחים צצו בערוגות, עצים זקנים הנצו ניצה חדשה, גזה האפרוריות, ושירת צמיחה מלאה את ההר.
שירת בוני המדרגות נישאה ברמה והתערבבה לעיתים עם בכיו המונוטוני של רועה העיזים הערבי, נשמעו נקישות פותחי הבורות, שקלפו במכושיהם את הנארי הלבן מתוך עמקי הסלע, והתחרו זה עם זה. קריאות החורשים, המזרזים את בהמותיהם, נישאו מהר להר עד שבא תור הנטיעות.
שורשים ראשונים בהר, חג וצפייה לבאות, – הצדקו המחייבים? היתגברו השורשים על הסלע ויקלטו? היהיה לחם מן ההר הזה?
כל אותו הזמן עוד עמד הנוטר על הגג המבוצר ותר אחרי הכפריים, אך הפשפש נשאר בלתי נעול, גורשה השממה ואתה התרחקה גם הסכנה מהבית. משנגמרה הנטיעה הראשונה הוסרה הגדר כליל, במעגל גדול הוקמה הגדר החדשה, והרשות ניתנה לצאת ולבוא.
שיר השירים
באדמה הקרחה נטבעו עקבות, מהלך ההתדבקות טבע בה את אותותיו, כי הראשונים הלכו יום יום לגלות את מכמני ההר ואת חמוקיו למדו לדעת. האנשים הכירו את עצמם ונקשרו ביניהם בעבותות אהבה, בבחינת פנים וחיצון היו החיים – התדבקות העובד במכורתו כהתדבקות הגבר באישה.
ההר התפרח והפגין את תפארתו הכמוסה, הוציא ניצה והתקשת, נתן ריחו וטובו, גילה צורה, ושינה צורה, ופיתה באלפי פיתויים.
דרך האדם את שבילו בין הדרדר, וסלל לו מסילות לדרך ביתו וממנו לחבריו, לא כמבוגר ולמוד ניסיון התהלך בנוף החדש – כתינוק שרך בדרכו וקבע לו ציונים, ובנפשו מלכה הפליאה.
שמות חדשים נתן האדם לכל, שמות שדוק הראשוניות פרוש עליה: ה מ נ ז ר , ה ק ר ח ת, ה א י ל ן. בהא הידיעה קרא למכריו, כקרוא האדם הראשון ליצורי בראשית, מהשכנים למד שמות עתיקים והוסיף עליהם חדשים משלו.
הייתה גפן ענפה על פסגת ההר, בנה לה סוכה תחתיה וקרא לה: ס ו כ ת ה ג פ ן. במורד גילה חורשה עבותה ופראית של עצי קטלב, אורן ואלה, ויבוא לתוכה לעת ערב עם בחירתו, ויקרא למקום: ש י ר ה ש י ר י ם, כי קדושה שררה במקום והאדם שר לה מתוך התעלות הנפש והתפשטות החולין.
נתיבות נעלמות נסללו לעולם המסתורין והסמלים, גורלות נקשרו זה בזה ועתידם מי ישור? קלים כצבעים קפצן הראשונים על הסלעים, ומהעמקים נשאו עינם לפסגה, שכורי קסמים ואהבה פיזזו וכרכרו סביב ההר וסביב עצמם ועתידם.
הדסו ודלגו מהר להר ומגבעה לגבעה, היא בשמלה כחולה של ים ורקיע, והוא בבגד דהוי ירקרק, שצבעו כצבע הקמה הבשלה. בהגיעם להר גלגלו קולם בצחוק עליז ונשאו נפשם בשירה.
העלומים שניעורו תחת השמש על הרי עציון נתנו ריחם והחדווה קלחה מתחתיות הגזע, בערבים מלאה החורשה שירת ערגון, הילולים ליום הכלולות עם אדמת ההרים.
בצאת השמש
עוד השחר תהה בין בדי העצים בשעת הצלצול הראשון המעיר את האנשים משנתם, בחצר מסתובב השומר בפרוותו הארוכה ואחריו רצו ידידיו הכלבים, נפתחו דלתות הבתים, הורמו יריעות אוהלים, כולם מיהרו למקום הרחיצה, העננים גלשו מהרכסים וגזו, ועל מפתן המנזר ישבו שני ילדים, פניהם האדימו כפני ההר שמנגד, המנזר עמד בלהבות והמטע הוכתר בזהב – אש ואור שלטו סביב, הרקיע התבהר והוליד גוּלה גדולה שעלתה למלוך על ראשי ההרים.
"מלכות האור" – דובבו המבוגרים והילדים ישבו להם בשקט, מרוכזים ומקשיבים לצעדי מלכת ההרים שיצאה בנעלי זהב לקראת יום אהובה.
האור גבר ונשפך בשפע על הפסגות, בהמות התפלשו בעפר והפרות עמדו הוזות בפתח הרפת וגעו ממושכות לצד מזרח, השמש התירה את רצועת החוף, אניות הפליגו למרחקים, וצל הרים כהרים.
המניין
ראש מציץ דרך החלון ותר – הקם מניין? – ההתגברה חובת התפילה על לאות הגוף?
מונה אדם את צלליות העומדים בפינות, משלב את ידיו על חזהו ויוצא לחצר, מתוך הערפל מתגלים מספר אנשים המתברכים בשלום ונכנסים במהירות לחדר האוכל להתעטף בציצית. ידיים שריריות מלבינות באפלולית כשרצועות התפילין מתפתלות עליהן בזריזות, "מהר, מהר, כבר היום האיר מסביב!"
קול שליח הציבור מנסר בחלל: "הודו לה' קראו בשמו, הודיעו בעמים עלילותיו, שירו לו, זמרו לו, שיחו בכל נפלאותיו".
מסתכלים המתפללים סביבם, מניין גברים – אומר אחד, מניין בעלי מלאכה – שח אחר, העיירה מופיעה במניין, אנשים פשוטים צמאי בינה, בעלי תהילים שבהר.
אדם מוריד את עיניו לעצמו ומבקש בלחש: הנוטע, החורש והחורש, היו-נא כמניין בעלי-מלאכה, פשוטים, ישרים ותמימים.
הכשרת הקרקע
אז יצאנו ל"אוכף": בנאים, סוקלים, חורשים ובהמות עבודה, ונעבוד בשקדנות אבה, בכשיל העתקנו אבנים כבדות מתוך האדמה, הוצאנום ונתנום בקירות ושיר לבנאים: "גולו, גולו אבן גלול"
שלשה היו סוגי האבנים. אהרון הניח את אבני היסוד, ו"משך" אחריו את הקו, ירחמיאל ורפאל הקימו קירות מאבני בניה וה"ממלאים" אספו אבני מילוי לתוך הסלים והריקום לבין הקירות.
מרחוק נישא הד גערות העגלונים על הפרדות וה"ונדה" חתכה פסים מהשממה והפכתם לאדמה מוכשרת, "מקימים מאות מטרים של קיר – זה תענוג!"
"סלע ענק מוציאים – זה עניין!" הוכשרה האדמה ואתה האנשים.
נחרשו תלמי ה"אוכף", נחפרו בורותיו וסומנו, עציו הרכים הורדו מהאוטו בדחילו ושורשיהם הוטמנו בעפר. גורשה דממת הישימון וחיי מטע צעיר מלאוהו רחשי קליטה.
מסביב לבריכה
חודשים ארכה העבודה, כי שאלת המים בהר יסוד הקיום של המשק והאדם, חודשים חצבנו בעמקי הסלע והוצאנו אבנים למכביר, נערכו הפיגומים ובסוף הגיע יום היציקה.
כל אותו הזמן סובבו החיים מסביב לבריכה, נוטר שקם משנתו רץ לראות בקירות הניצוקים, הילדים שיצאו לטייל קרבו למכונת הערבול הרועשת, אורח שסר לביקור, אף הוא עמד משתאה: ה ב ר י כ ה . . .
נסתיימה העבודה, פסק הרעש וההמולה – תאומות היו בריכותינו, יש כי בשבת בעברך ליד הבריכה תראה חבר המתכופף מעל פתחה וקורא: הא, הא, הא . . . כרוצה לעוררה שתתמלא במהרה מים, והד עונה עולה ממעמקים: האהא, האהא . . .
היורה בא
השמים התקדרו וההר עמד בעננים, רוח חזקה דהרה בפראות והניעה את גזעי העצים, העננים חוברו ליריעה שחורה והעיקו בעצבותם על ההר. רקדו הגבעות כצאן נפחדות, והשפלה והעמק העלו אודי אדים. בטבורה של החצר עמדו הילדים והכריזו בקולותיהם הילדותיים: גשם בא, גשם בא! והמים נשטפו מידיהם הפרושות.
זוהר ההר ונוצץ והמרחקים שקופים וטהורים. נחה שפלת יהודה פתוחה כספר לימוד ואנחנו קוראים בו: ראשון לציון, נס ציונה, יבנה, והים שוכן לו בשפת החול הזהובה, המקיפה כמסגרת יקרה את הנוף הסתווי, השטוף מים ואור.
נפשו של בנאי
ניצבו קירות הבתים כשלדים דלים ובקשו כיסוי לראשם, הסופה השביתה את השלמתם וסגרה את הכפר על דלת ובריח, סגריר, דלף, יבבה.
כשהגשם פסק ועין השמש הציצה מתוך מסך העננים, אחזה יד העובדים בכלים והמשיכה לבנות.
הוא לא ידע חשבונות ומצבי רוח, כשעלה על החומה ביום קר ומסוער והפטיש לפוט בידו, עלתה בו הפליאה, פניו החיוורות עטו ארשת תמימה ועיניו כיונים העומדות לפרוח, ימים ולילות הגה במסכת הבניה וכך שח לרעו: "מעשה פלאים העולם . . . הנה לך תכנית, מידות וחוקי הנדסה ומה שונה הכל במציאות, תכניותינו אינן מתאימות לעולם העובדות."
הוא חשב בלילות על הרוכבים שישימם על החומה בטרם יבוא הגשם; הוא ידע לשמוח שמחה צנועה על יכולתו לעשות במו ידיו גג מעל ראשו, בנפשו השתקפה חדוות היצירה, כפירור קם מגדולת היוצר.
ביושבו על החומה הסב עיניו לגוף ואמר: "הבט-נא איזה עולם יפה! זו חתיכת עבודה!"
מן האבן
הך ומשוך! הך ומשוך! – קרא אדם נמוך קומה בלחצו בכל כוחו על הכשיל שהיה תקוע בין שני סלעים, חברו סבב בהתאמצות את ידית המנוף, המושך בחירוק גלגליו בשרשראות הלופתות את הסלע, הכשיל הוצא ונתחב יותר עמוק אל מתחת האדמה ושוב לחץ עליו גוף האדם בכל כובדו: "הך ומשוך!, הך . . ."
אחד אחד נעקרו הסלעים מבטן האדמה, והפוכים עם שורשיהם כלפי מעלה, שכבו סביב למחצבה. הקומפרסור שקדח בגוף האבן העלה מתוך הנקרה אבק מבריק ושחרחר; הקורנסים היכו והפטיש סתת, מיום ליום שינתה האבן את צורתה, באחד הימים הפכה לגוש שיש עצום.
נוסרה האבן ללוחות, לוטה ומורקה כדבעי והייתה למצבות, יש כי נטחנה לקמח, נלושה ונצוקה לצורות שונות, מאבן נגף הפכה למקור פרנסה.
העבירו האנשים את מבטם על הלוחות, נגעו בידיים ומלמלו: "זו אדמת ישראל, ארץ הרים ונהרות, אדמת סלע ובזלת, ארץ אבני גזית ומחצבים – ומן האבן נוציא לחם!"
בכל לבבך
הלילך פרח ונבל, האזדרכת עמדה מרוטה וגזוזה, העצים נתנו את פריים – עת הנשירה החלה, האדם התרגל לנוף ולאקלים והסכין למצוא את עצמו בתוכם כוותיק ורגיל, הכל היה פשוט ומובן מאליו, יום עכב יום ולילה אחרי לילה נגרר, העבודה הייתה במסלולה, האדם בביתו והתפילה בעיתה, חסרה לנו הרגשת הבראשית, "וכי אפשר כל יום להתחיל מחדש?" ובכל זאת התעורר הרצון כי החיים ישובו אחורנית לפחות לדקה אחת, והוד הבראשיתית יופיע בכל.
יום יום יצאה השמש בווירטואוזיות שחקנית ופקחה עיני היקום לרווחה, פניה סמקו כפני עלמה ביישנית, חוטי זהב נארגו בין הצמרות וחופת אור חפפה עלינו.
כל יום היה חג לטבע מסביב, רק אנחנו, הולכי בתלם, התרגלנו לצלצול הפעמון ולסמלי ההוויה לא חדרנו, לא היה לנו זמן . . .
הרקיע הוצף זהב סומקי, העפרוני שר לו בנחת והנחליאלים זמרו במקהלה, ובגן הילדים שחרית. עמדו הילדים ליד השולחנות הערוכים וחזרו אחרי הגננת מילה במילה: "ואהבת את ה' א-לוהיך ב כ ל
ל ב ב ך ובכל נפשך . . .
צלצלו המילים בצליל ראשוני, כאילו רק כעת נוצרו לראשונה.
ילדים, נפשם שלמה וליבם בר, לכן ברכו את התפילה כביום ה ר א ש ו ן.
אפשר לאהוב בלב ובנפש, אבל בכל הלב ובכל הנפש יודעים רק הילדים.
סערה
העננים גלשו מהרכסים ומלאו את עמק הבכרה, הערב בא כהלך נודד ופרש אדרתו הכחולה על ההרים, שעת שקט הייתה בקבוצה, אורות הועלו בבתים ובאוהלים הקודרים בנשף, צללית השומר, שעמד ליד החלונות המוארים, נראתה כסמל החשכה הלילית הרוחשת פחד ואימים.
בחצר עברו הורים עם ילדיהם והמטפלת התאבקה עם הרוח, כדי להגיע לבתי החולים. בלילה נפתחו ארובות השמים, רוח עזה השתוללה בכל, וגשם רב המטיר על הארץ, מתוך הרעש נשמעו לפתע קולות הקוראים לעזרה, אוהלים התהפכו בחורשה וכיסו מתחתם את דייריהם.
אגרוף דפק על הדלתות: "קומו להציל את קרבנות הסערה!" כאילו ים סביבנו , וההר – אנייה טרופה בלב ים: שמים, רוח ומים. הסערה התחזקה והלכה, אדם עמד באפילה הממטירה, החזיק ביריעת אוהלו וצעק: "כ א ן !, כ א א א ן ! . . ." והקולות שאלו: "א י כ ה ?"
סילון אור נמתח באפלה כחבל הצלה, כלי המיטה הרטובים נארזו ואנשים הרועדים מקור עברו ממפולת למפולת ולחמו עם הסער המשתולל.
סחף
זרמו להם המים במהירות ויד השומר אחזה במעדר ותללה את תלי התעלה, בל יפרצו המים לצדדים, זרמו להם המים לבריכות וירדו במורדות הסלעיים כמפלים אדירים וגרפו איתם את האדמה הדלה, חריצים עמוקים נחרצו בסלע.
"לו רק יפסק הגשם ונוכל לכסות את שורשי העצים . . . "
רכים היו השתילים ולא הספיקו עוד להיאחז בסלע והנה בא הסחף וגזל מהם את רובד האדמה, שכיסה את הסלע הנוקשה, "סחף" – הסביר האחראי למטע, "בוא וראה כמה פלאים בחפץ השתרשות של העץ!" – דומה כמונו, עקורי השורשים, הוא מנסה להיאחז בלב האבן.
מכתב לבן
ראש מתכופף מעל גיליון נייר וביד רושמת פרקי יום עבר.
"עוד בשעה מוקדמת, טרם נפתחו עיני, שמעתי רשרוש קל ותנועה מיוחדת בפרוזדור – האם שוב גשם? הקשבתי, אין זה קולו של דלף ואף לא רשרושה של החורשה, חיש מהר התלבשתי, זרזני לכך הקור שחדר לעצמותי.
בצאתי לחצר הופתעתי למראה עיני, מעטה שלג לבן פרוש על האדמה, העצים לבנים עומדים מסביב. נעמדתי על סף הבית, ומראות ילדות חלפו לנגד עיני, נתעוררו בי געגועים לאותם הימים והדמעות חנקו את גרוני הכל עבר וחלף, רק זכר קל נשאר בלב.
לפני בית הילדים עמד גולם עם אף אדום ועיני פחם, חבוש כובע של גפירים וסביבו צהלו הילדים בפרוותיהם הלבנות וזרקו זה בזה כדורים, וראה את פלאי הבורא! בהדר לבן זה עומד לו עץ השק הפורח, הכלניות הורידו את והתעסקו בשינוי שחל סביבם והמנזר עמד דומם, כאילו הועתק מארצות רחוקות ישר הנה, יחד עם התפארת הלבנה.
סע
רק הרוח נותר במרחב – כי מי יעמוד בפני הסופה?
ערפילים תעו בהר ונתלו על בדי העצים ונמוגו, פתיתי שלג צנחו לאט וברד פזיז ועקשן רקד בטירוף על פני כל. בן רגע כוסתה ערוות ההרים, הרכסים טושטשו והיום חשך. האוטו נסע לאט, הורגשה בו שליטת הנהג, כל סיבוב מלאכת מחשבת, כל תזוזה ברורה, פנסיו דלקו מלפנים ובלשו אחרי הדרך שנעלמה. אף נפש חיה לא הייתה ביקום, ההרים דממו כמופתעים מהתקפת הבזק של החורף והאוטו התרחק וגישש באפלה, פתאום נדלקו מולו שני פנסים – מי זה חוצה את הדרך להר?
יד נהג הושטה מתוך החלון: "חכה, האפשר להגיע להר?"
– סע הדהדה התשובה.
אחזה יד הנהג בהגה והובילה, חולצה פתוחה הייתה לו לנהג, צוואר ורדרד וידיים חזקות – לא קר לך חבר?
– אין דבר, עוד מעט יהיה אביב, הן הניצנים נראו בארץ.
מה טוב היה עת היו נהגים שאחזו בהגה וגזרו על החורף כי יחלוף וחזו בביטחון את בוא האביב.
במשעולי עציון 