הספר "רון הרים"-ג:בצל החרוב,אחרי העבודה,במבוכת הימים,עם בני כנף,מדרגות,שני המוהיקנים,במעלה ההר,פרחים לשבת,הגמול.

ג: בצל החרוב

scan0016

בצל החרוב

האורן נשא פה חסון, אך ריח השרף מזכיר את יערות הגלות. בכרם הזיתים שרויה קדושה נזירית ועל כן בחרתי בחרוב. מכל העצים שארשתי לי בייחודי הוא נטע בי הרגשת בטחון על ההר הסלעי. קרוב היה לי כרע ובצלו המרתי לשיר.

המלכתי את צמרותיו העומדות ברעננותן על שלשת גזעיו העולים מהסדן על ראשי ולא אפחד. די היה לי לשמוע את רשרוש עליו בעת הסער סחף צמרתו והטה אותה על הצד. כראש אחותי עמד אז פרוע ושובב וצחק לי בקולי קולות בעוגבי פירותיו.

עמד הוא על הפסגה תקוע בין סלעי־ענק ונתן לרוחות לסרוק את צמרתו ולעבים לטוס מעליו ומהערפל הוא יצא טהור ורחוץ. די היה לי רק לראותו על קו האופק בעלותי ברמה, ואדע כי לביתי הדרך מובילה.

אחרי העבודה

קולות העבודה נשתתקו ובאויר נשא הד שעטת הבהמות. עוד הולם אחרון של הנפה על הסדן הפריח אלומת גיצים וקול ברזל מוכה נשמע, והס. היונים חגות מעל האסם ויורדו על הגורן לחטוף! שעורה והשמיים מתוחים כהינומה. ורדרדים על הפסגה וירוקים בשוליהם. במרחב התחום בצבעי השקיעה נראים אנשים פוסעים במורד — לאן פניהם מועדות ?

מתפתל לו השביל בין הסלעים ומטפס על גבו של ההר והרוח הפוסחת על ראשי השתילים ממריצה אותו לטפס. עומד לו החרוב הישיש, סמוך על הצד כבדואי פיקח ונופו המבודד מחייך לרוח המבהיל את השביל לטפס בהר.

מה לו לאדם לשיח החרוב והרוח? זה ירחים לא היה פרח בחדרו, לכן הוא יורד לגיא. בלוריתו מתנפנפת בינות לסלעים וקומתו שחה. — נרקיסים, נרקיסים! אייכם ?

במבוכת הימים

שמועה שמע האיש כי יש בהר מחדשי נתיבה הקושרים את האמונה עם היגע ומאחים את קרעי המרדים והפירוד. עלה האיש להתבונן ביצירה ולגול התעלומה מבאר מבוכתו. גמע האיש את אוויר ההרים, הרווה עיניו במראות הנוף ובסוף שם לבו למפעל. אחד אחד בחן את מוסדות הקבוצה ואת אורחות האדם בה ולא מצא פשר ללבטיו. — האדם היהודי, איכה ביצירה?

כנס את העדה, פתה לפניה את לבו ושאל הסבר לשאלותיו. כאזהרה חמורה צלצלו המלים: ״גם לי היו רעיונותי בבחינת אמונה קדושה וכעת רק הריסות… אל תסמכו יותר מדי על הדת! גם היא יכולה ליהפך לשגרה. האדם הדתי, מה יהיה עליו? כיצד לבנות את חיינו שהאדם יהיה בהם יותר מאושר? האדם… האדם…״

השאלות נתקלו בחומת צידוקים שבאו לכסות על הפגום והפרוץ. ולא ידעה העדה כי יום יבוא והקול ישאל בלבם, ישאל ולא ירפה: — האדם הדתי מה יהיה עליו ?

עם בני הכנף

האדם סובב בשבילים וכתינוק למד להלך. קירות תלולים זרועי אבנים התנשאו מעברים, קרקע מבותרת ושסועה רבצה לרגליו, סלע מעל סלע נתלה מעל ראשו. לבדו הלך האדם ולבו מלא רצון כיבוש. קצרה נשימתו בזמן הטיפוס, אויר חד צבט בעורקים, מערבולת דומעת ירדה לעולם והשמים חשכו בצהרי היום.

היה העולם צחור כחלב ופעם חום כעין האגוז, פעם דולק בנחושת השקיעה ופעם שוקט בירק הרך, פעם תמה כגמל ופעם מפוכח כשועל. עם אביב פשטו הצבעים בכרים ושיכרות הקסמים הגיעה לשיאה.

לא יכלה העין להכיל את המראות. עולמות פרחו ונבלו ולא ראינום ואלה שראינו לא השגנו את פשרם, כי שרצו למכביר. אז נשאנו עינינו לבני הכנף שכה תאמו לנוף ההרים וגמעו את מראותיו ממעל ורנו רינתם מדי בוקר.

מדרגות

שור כמה יפים קירות האבן החוגרים את ההר לאורך צלעותיו! אך אל התפתה לנראה לעין! הסתכל לעומק המראות, כי יפה ההר בשגיבותו האיתנית וברוממותו המדהימה.

—   ההר הוא תביעה להתעלות, במה טבעית לבני מעלה.

—   ההר הוא פה לזעקת המישורים להרקיע שחקים.

—   ההר הוא תרועת־שבח ליוצר הבריאה.

—  המדרגות הן סולמות, אבנטי חיזוק לשכבות האדמה המטפסות מעלה, מעלה.

חגרנו את ההר חגורות לבנות וחרשנוהו תלמים במעגל ובראשו ניצבנו בציבור, עטורי תפילין ועטופי טליתות. הנקודה העברית הגבוהה ביותר! היה ביתנו נישא מעל כל ונטוי מעל תהומות. היו בו רמזים להריסת המחיצות בין רום ושפל. כרבוץ הרקיע על ההר וכהרעיפו ענן וטללים, רבצו נשמותינו במעלה התולדות ושרו מזמור שיר ליום השבת.

שני המוהיקנים

כאורחים לא קרואים, בושים ומצניעי גדול, עמדו להם בצדי הדרך שני הרימונים. גזעיהם נמוכים ונופם — מספר ענפים שחופים, שבקושי יצרו אמה של צל. משחקי הכדור דמום לעמודים וקשרו את רשתותיהם סביבם, הילדים טפסו עליהם כעל סולם ורק הגנן עשה מאמצים להצילם. יום אחד העלו הרימונים ניצה ומתוך הפקעים הציצו עלי הפריחה האדומים. משראה הגנן תחייתם קבע לידם שלט: ״אסור להוריד פרי״.

האנשים קראו והשתאו: ״וכי עצים מפגרים כאלה יתנו פרי?״ ״יתנו — אמר הגנן — כפי שנתתם אתם. גם הם היו רבים והמונים ומשרשים בארץ הזאת וכמוכם שרדו רק מתי מעט — מוהיקנים אחרונים״.

חזרו האנשים אל העצים וסקרום כל יום במומחיות קפדנית וקבעו שאם אפילו יש כבר סימנים לפרי, יגדל ודאי עקר וריק מגרעינים, ואולי לא יבשיל עד גמירא ובעודו צהוב ישור. ״וכי עצים מנוונים יקומו לתחיה?"

הגנן עדר סביב לעצים, זבל והשקה וחיכה לפלא. הפירות גדלו באיזו עקשנות מתמדת, כאילו קלטו את דברי המלהגים, שמעו ושקדו לפרוח.

יום אחד נעלם רימון. חבר שנפשו חשקה לדעת את קרקע צמיחתם של משלים עתיקים ולהווכח באמיתותם, אחד שרצה לרצוח את הציניקן שבלבו, הוריד מהפירות. בחשאי ספר את גרעיניו — תרי״ג מצא הסקרן.

לא הכזיב הרימון ואף המליצה נתאמתה. האדם בחופזתו גילה את. סוד גזעו. ״מלאתי כרימון — שח — וכרימון בהר קמתי״.

במעלה ההר

אחד היה חולה ושעת מנוחה הייתה לו, לכן לא יצא כדרכו כל יום עם המעדר לעבודת המטע. השני שמר בלילות ועתה קם משנתו. צעד החולה צעדים אטיים ברגליו החלשות על פני הסלעים ונעצר מדי פעם לשאת את עיניו לים שנשקף דרך פרצת הערוץ שבין שני הרים. חברו צעד צעדים בטוחים וזריזים כי הכיר את הדרך מסיוריו הליליים. ראשו הסב לצדדים כלמכרים ותיקים וחיוך רחף על פניו.

נפגשו השנים, התברכו, הציצו בעיניים ושחו: ״אנו שקועים בעבודה ואיננו מקיפים את ערך מפעלנו. שור לבתים! כמה השתנה הנוף!׳׳ — אמר אחד. ״איזו חלקת נטיעות!״ — ענה חברו.

נס גדול קם בשניהם. בשיאים ראו את עצמם, כחלק מהנוף הרענן. התאים השומר את קצב צעדיו להליכתו של המחלים., ושניהם טפסו במעלה ההר.

פרחים לשבת

פרחי השקדייה לבנים ובבוּר מאדימות כלניות. אביב בהר. להקת דבורים צונחת על הגביעים האדומים ומוצצת את תוכם בתאווה והילדים צוהלים ושמחים, היום כבר רתם את אנשי הקבוצה בעבודה. מי בבניין, מי בנטיעות ומי בשמירה או בשירות.

התירו הילדים את ידיהם השלובות והתפזרו לעברים והגננת ספרה להם על משמעות היום: ״יום השישי ילדים — נקטוף} פרחים לשבת!״

הזדרזו הרגלים הרכות ורצו לגביעים האדומים והידיים התאמצו להעתיקם מהבור. הסתכלו האבות בעמדם בחפירת הבניין וברכו על פרחי היינו המלבינים בקרחת: ״פרחים לשבת!״

בא הערב, כמעט רגעים להדלקת הנר, ירד אדם מההר בשמחה ונעלם ביער בין הסלעים. זרק מבט לים המואר ולעבר ההר הרם, כרע על ברכיו, שלח את ידיו למחבואי הסלע וקטף רקפות סגולות העין. קפץ על הסלעים ודלג בחדוה : ״רקפות, רקפות לשבת!״

השמש אספה את קרניה מן הכרים, הגביעים נסגרו כטומנים בתוכם את סוד הקדושה. עמד אדם בטבור הבקעה ובהכנעה למד את תורת הצמיחה. ״בבוא השמש, תם היום לגווע, נסגרים הפרחים לנום כמו האדם שאבד את אורו״.

אפלולית עטתה מסביב והעצים עמדו בתפילה, רוח חרישית נעה ופסחה מעל להר בפסיעות שבת. חזר האדם לביתו, שם רקפות במים וברך על יפי הטבע:

הדור, נאה זיו העולם;

נפשי חולת אהבתך.

אנא, אל נא, רפא נא לה

בהראות לה נועם זיוך.

אז תתחזק ותתרפא

והייתה לה שמחת עולם.

הגמול

שקמו ההרים בתבונה ביודעים את סוד הימים, והמרחק היה צלול ושקוף. השמש צפה ונעלמה חליפות בין העבים הפורחים, הגבעות רטטו למגעה הקוסם, והיא שטה בסירת־ אש בחלל הכחול.

פתאום אחזה אש בעצים והדליקה את ענפיהם, רקדה מחלון לחלון כזרקור על במת התיאטרון. ים חוורון סגלגל, שזור חוטי זהב, הציף את היקום ובאופק נראתה צללית אדם הנושא אשכול ענבים.

אדם ואשכול מוארים באש. גופו זקוןז, ידו מושטת לפניו ומחזיקה בענבים: הנה הגמול:

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s