הספר "ההר הקדוש"-פרק ח': הכנות להתקפה

פרק ח'

הכנות להתקפה

האזהרות לא פסקו. יום יום שגרה המפקדה המחוזית את מברקה הקר: ״מתכוננים להתקיפכם"! עשינו מאמצים להפר את כוונות האויב, ברבדים נחפרה מערכת תעלות סביב לפלטה השטוחה. במשואות נבנו עמדות רבות והוכנו תעלות גישה מצוינות, גם עין צורים לא פגרה בהכנות, מדי פעם הצליחו אנשי המטע לגזום כמה דונם עצים בין גשם לגשם והשתעשעו בתקוה, כי יוכלו להציל את העצים מכיליון. כל כוח האדם גוייס להכנות להתקפה.

משנגמרו העמדות חולקו האנשים מחדש בקטעים, נערך קורס למפקדים והנשק חולק לכל מגן לביתו. בכפר עציון הייתה עתודה של שלשה אנשים בלבד. באחד מימי הסגריר נאספו כל אנשי המקום לחורשה וקבלו הוראות והסברים למערך ההגנתי החדש, כחבורת פרטיזנים נראו בין גזעי העצים, חלקם ישב על הקרקע, וחלקם נשען ליד עצים ובמרכזם עמד דני הצנום וניסה לתרץ את הקושיות שהוצגו לו. בחצר התאמנו הסטודנטים בכלים קטנים ו״בשווארצלוזה״ הזקנה, ואילו אחרים עבדו בהקמת אוהלים ומתיחת גדר על רכס ההר הרוסי שנתפס כמשלט, שביל חדש נדרך בתוך העשב מפשפש הברזל ועד הרכס, שביל שדרכו עברו המשמרות בלילות ובימים ושימש עורק תחבורה פנימי בין הכפר וההר ובמרוצת הימים קשר את הכפר עם המנזר.

גמרנו עשר עמדות, אך איך להגיע אליהם? בדלית ברירה נאלצנו לבחור באפשרות האחת והיחידה, לבנות קירות מעבר מאבן לכל עמדה, כל מערכת הביצורים הייתה על פני הקרקע וזה היה חסרונה הגדול, כשהגשם ירד והבוץ נתרבה, לא הייתה ברירה אחרת מאשר להוסיף גגות על העמדות, כמובן, שזה הבליטן עוד יותר, התכנית הייתה בנויה על כך שנספיק במהירות להתארגן ולהגיע לעמדות בראשית המערכה. אין כל ספק שריבוי המבנים עלול היה גם לגרום לפיזור גדול של אש האויב, כל ההנחות האלה היו שרירות וקיימות לגבי התקפה של רובים ומקלעים, ובהתקפה שמפניה הוזהרנו לא היה עוד רמז לכלים כבדים. משנגמרו דרכי הגישה לעמדות החילונו בניסיונות לחפור תעלות, פרט לתעלה אחת שנמשכה לאורך הטרסה המזרחית של החצר עלו הניסיונות בתוהו.

כדי להחזיק את האויב מרחוק ולא לתת לו לנצל את יתרונות השטחים המתים והוואדיות הוחל בפיזור מוקשים, ״חברת רוטנברג״ הפכה את המסגריה לבית מלאכה מיוחד במינו, תחת הנהלתו של אברהם שנור הופעלו כלי המסגרים, עובדי המכניקה העדינה, השרב­רבים והחשמלאים למייצרי מוקשים ומלכודות, בהתחלה הצטמצם היצור במוקשי הפחדה, שלא יכלו להרוג, אלא שמשו אזהרה על התקרבותו של אויב, במרוצת הימים הובאו חומרי נפץ ופצצים והייצור הלך והשתפר. בעברך בחצר בימים הללו ראית כיצד הכפר נרתם בעול ההכנות, אלה עומדים בבוץ ולמרות הרוח והגשם בונים גגות, אחרים עוד משלימים את הגדר, במסגריה מייצרים מוקשים ובחצר מובילות מזחלות ועגלות אבנים ואדמה לביצורים, אפילו החמור עם עגלתו הקטנה גוייסו למאמץ, בנות התאמנו באש חיה, גברים בזריקת רימונים ואנשי האלחוט שיכללו את תחנתם וסידרו אנטנות גבוהות על גגות הבתים, במחסן תפרו בחורות ווילונות להאפלת החלונות ואשפות לכדורים והרצענים סידרו, מרתמות ישנות, חגורות לסטנים וטומיגנים. פטרולי הסיור באו ויצאו במשך היום לכביש דרך חירבת זכריה, שהפכה לתחנת בינים, שהו מספר שעות בכבשני האוכף ונותרו ל24 שעות במשלט הרוסי. כל התכונה הרבה גילתה רק זרת מהכוננות הנפשית, שפיעמה באנשי הנקודות, הגוש יעמוד בכבוד! הגוש לא יכזיב! רק מה חטאו הילדים, ומדוע יכלאו בבתים האפלים שחלונותיהם נסתמו בשקי עפר? אנו חייבים לשאת בעול בלי חשבונות, אולם חטא הוא להחזיק ילדים בחזית, וההתקפה עומדת כל יום להיערך ואין במה להעביר את הקטנים, הרצון להוציא את הילדים ניזון גם מנימוקים נעלים ביותר, הציבור רצה להיות חפשי לצרכי הביטחון וראה את תפקידו הקדוש להתמסר למלחמה, קרא באנשים להתעלות ולעשות את הקפיצה הנחשונית שתשמש מווסת ליישוב כולו, וכיוון שהאויב זומם כל כך הרבה להתקיף את הגוש, יש ללמדו פרק במלחמה עם יהודים, צריך שבקרב תבוא לביטוי עצמיותו של הלוחם היהודי, האנשים התעמקו בדרכי הלחימה וחיכו לרגע בו יוקל מהם עול הילדים, האמינו כי אז יוכשרו לתת את הקרבן שנדרש מהם בהכרה פנימית ובלב שלם.

מעמסת השמירה העיקה על הקבוצה, הגרעון הלך וגדל, העבודות המכניסות פסקו ודמי ההחזקה שנתנו למגויסים עדיין לא אושרו, המוסדות המיישבים והביטחוניים עוד פעלו בנפרד ולפעמים בניגוד זה לזה.

בכ״ג טבת הצליחו מזכירי החוץ להשיג את התאים המשוריינים של רמת רחל, שהוסעו על פלטפורמות של מכוניות־משא ובו ביום פונו כל הילדים וחלק מהנשים, השיירה לוותה על ידי משמר בריטי, באותו היום החל חורבנו של הכפר, סדרים שנקבעו הופרעו, בתים הורקו מכל הרהיטים ומכל החיים שפיכו בהם, מכונות עמוסות ארונות, כסאות ושולחנות, כלי מטה ושאר מטלטלים יצאו את הגדר ושממון מדכא השתלט בכל, שברי אצטבאות, מזרונים ומיטות,  מנורות זכוכית ומטאטאים התגלגלו בחצר והגשם טפטף על הכל כמבכה על החורבן, והדאגה לשיירה לא פסקה להדריך את הכפר אותו ערב, אחרי מימוש המעשה שאליו השתוקקו שבועות מספר — באה ריקנות מלווה דאגות חדשות.

הבתים הריקים הטילו עגמה ויגון לתוך הכפר, כל אותם העיסוקים סביב התינוקות, הדאגה לשלומם ולבריאותם, כל אותם הבירורים הקטנים בענייני האישות והחברה היוו את יסודו של הבניין כעת בודדו, וגם האדם נתחלק לשנים, מצד אחד הוא נתבע לקרבנות בלתי פוסקים ולמתיחות מתמדת, ומצד השני דאג לילדיו ולרעייתו שנכלאו במנזר עבה קירות ששם זר נקרא עליו ״רטיסבון" (איזה נימה של יתמות ושכול נתלוותה כבר באותם הימים לשם המוזר), הנדנדות שמשו כעת משחק לרוח, לפעמים התיישב בכיסא איזה סטודנט ונתן לגופו להיסחב בסער, התנדנד, התפרקד ובשעת מעשה גם הוא היה חושב על רחוקים ויקרים שהזמן הרחיקו מהם והביאו לחצר הילדים המגודרת והשוממה.

לא, לא הוקל לאב שנותר בלי ילדיו, אותן הספקות שעליהן נבנתה תשובתה השלילית של המפקדה בקשר לפינויים, הסתערו כעת על האדם המבודד, כשהאשה והילד מאחורי קוו החזית יתכן שהסכנה גדולה יותר ליקר שביקר, אבל יש אז תביעה באדם לעמוד לפני בית הילדים ולהציל את ילדיו, עמידתו שלמה יותר, היא הולמת עמידתו של כפר.

ובכל זאת היה טוב שהפינוי נעשה בהקדם, כי הייתה לו גם השפעה חיובית, ״כעת אפשר להיות חיילים״ — אמרו האנשים, כעת קל. באותם הימים נתגלו באמת כוחות ומרץ חדשים, לפעמים סוכסכה נפשו של החבר בין שתי ההרגשות, החולשה באה בשעה שהאדם נכנס לביתו והבדידות זעקה אליו מכל חפץ, רבים הפכו לצללים, ניטל מהם חלק מנשמתם, אז ראית כמה אהבה שוכנת בתאי המשפחות וכמה עבותות קושרים פה את האנשים אחד לשני. כל טוהרו של הבית בא לביטוי באותה הליכה מרושלת של אחרי העבודה, כשלא היה למי למהר ואפשר היה להישאר לשבת ליד הלחם והריבה ולהפליג בשיחות רעים עד שעת השמירה התורנית, חזרה אווירת הראשית לקבוצה, אווירת כיבוש העבודה בפלוגות הקטנות, נקשרו או נתחדשו קשרי חברות יקרים, שני חברים חוברו יחדיו, העבירו את רהיטיהם לחדר אחד והפכו למשפחה, ואותם הקשרים שמשו תחנות כוח חדש לפעילות בכל השטחים.

*

עד אותו הזמן נזהרנו מלפגוע בבתים ובעצים, יותר קל היה להשלים עם היפצעו של אדם, מאשר להרוס בית שנבנה ביגע רב, בכל זאת נזקקנו להרוס — ״לפני שאני מתחיל בעבודה, חשוב נא אם אין ברירה אחרת" — פנה חיים הבנאי לאברהם — "האמן לי שאיני יכול להרוס קיר שרק לפני ימים בניתי אותו".

— ״שמע חיים, גם אני לא יכול, אבל ככה זה, הלוואי וזה יסתיים בחורים בבתים!״,

וחיים עוד ישב שעה ארוכה ודיבר ספק עם עצמו וספק אתנו שעבדנו בקרבת מקום.

— ״לקחת קיר כזה ולעשות בו חורים, רק לפני שבועיים מילאתי פה את הפוגות, הבל הבלים כל עמלינו״, — פטישו דפק בהיסוס על ראש האזמל וחתיכות אבן נתקלפו זו אחר זו, דומה שלא רק בזיעה נעשו אשנבי הירייה, כי אם בדם ודמעות.

scan0007

מתיחת גדר

משה הבנאי, זה האדם בעל ידי זהב שלא הוציא מתחת ידו דבר פגום, לבו לא נתנו לפגוע בבתים, הוא בחר יותר טוב – להתעסק בבניין לצרכי ההגנה. הוא קשר את גורלו ב״לואיס״ ועד הרגע האחרון לא עזבו, ימים ולילות היה עוסק בסוגיה החמורה, כיצד לנצל את אש המקלע בשטח ההררי המבותר והמפותל, וביום אחד בא עם הצעה לבנות לו עמדה במתבן הפחים, מתחת לגג. לאחר וויכוחים הסכימה המפקדה לתכניתו, מי שלא ראה את האדם הזה בונה את עמדתו ומנסה בה את מצבי הירייה, לא ראה מימיו רצינות של חייל, וודאי גם הפחד דרבן, כן, כולם היו אנשים, אבל הדרך בה ניסו להתגבר על חולשתם הייתה מלאת קדושה וידיעת התפקיד.

ירמיהו, לעומת זאת, הסתפק רק במספר שקים, ששמנו לו על גבי גגו של ביתן הנוחיות וחיכה ליום שיוכל לירות באויב שלקח ממנו את שמואל, שהיה שותפו למקלע, הוא היה מצחצח את המקלע וקורא לו ״כלתי״ ומטלטלו לגג ומנסה לכוונו לטווחים השונים בגזרתו, ובכך עסקו אנשי המרגמות בעמדותיהם. אמרנו — טוב ביותר הוא שה­אדם יכין לו את מקום פעולתו, ובאמת נעשו הדברים בדרך זו במהירות, ועל הצד הטוב ביותר. גם אלה שלא עבדו בביצורים, הרי יצאו בערב לראות את עמדתם, ובחזרם היו שואלים מתי ישלימו את העבודה, רק אחד נשא באותם הימים מעל לכל עניני השעה וכוון את מעייניו לתהומות והרקיע בחזונו מעבר למצור החמור, זה היה  י ו ס ף  ד מ ס ט.

את ראשית עלייתו הרגשתי באותם הערבים שלמדנו משנה בחדרה של שושנה קרניאל, מסביב שררה עצבנות, אבל ודאגה והוא לא סר מדרכו הבטוחה וממנהגיו המושרשים. ערב ערב, לפני צאתו לשמירה, היה לומד את המשנה, ובשעת הסיורים אמר לי: ״יש לבצר את הרוח! עלינו לדאוג לכך שהאנשים יישאו בכל, לא מתוך מקרה אלא מתוך הכר ה'״. איזה גילוי מופלא היה באיש הזה שסיים את לימודיו באוניברסיטה במדעי החקלאות, הקים בית והוליד ילד, נדמה היה לי שלאחר שקיים את כל המצוות האנושיות, התחיל לדאוג לדברים שהם שורש הקיום הקיבוצי, היינו לנשמת הכלל — ״אל תתחשב – היה אומר לי – במצבי רוח — עת לעשות להפריח תורתך, מה נשאר לו לאדם שלנו מלבד להתייחד עם נשמתו ועם נשמת היקום לשעה קלה?״ הוא לקט פרחים וערך תערוכות ורתם את כל מי שיכול היה לתת משהו בשטח הרוחני, לתכנית תרבותית עשירה ומקורית. בתור תפקיד ראשון קבענו לנו להנציח את זכר הנופלים. בין שמירה לשמירה נכתבו הדברים, מקוטעים וצנועים ובהם השתקף כל היופי וכל הכנות של אנשי הקבוצה. קח היום את הדברים ואתה יכול לקרוא אותם על הכותבים עצמם. גילוי גדול הייתה בשבילנו תפילתו של שלום:

"אלהי! אתה היחיד שלא תעזבני לנצח.

חממני נא באחד מקרני אורך העצום.

הרשני להכיר פירור מאמיתך.

ושובב נא את לבי באורך ותן לי לאהבך עם לבי החם והמלא.

כי אהבתיך אל!

כל אהבתו לטבע, לטוב ולאמת השתפנה במילים הפשוטות והפכה לתפילת כולנו.

מלאני כוח עז שאנתוץ את הרע עד עפר ואזרע את הטוב בארץ.

ואחר זה… הרשני אל להיות בךאדם,

אדם פשוט וישר,

 תן לי כוח להזריע את נירך ולהוציא ממנו תנובות.

שיהיה לי באר וגג מעל הראש וכמה רעים!

רעים כנים שחיים כמוני אני,

שחיים לידי ובתוכי.

רעים שאבינם ושיבינו זה את זה,

רעים שיראו אותי עצמי ולא יותר,

שידעו את חסרונותי ואת יתרונותי,

רעים שיאהבוני כמוני אותם לא פחות ולא יותר.

ואחר כך… הרשני אל…

היה גג מעל ראשינו, היו לנו בארות ורעים, היינו לכל, רק נירנו היה זנוח וזעק באלפי הגבעולים הקוצניים, שכיסו את המטע הרך, דמותם של הקדושים התבלטה באספנו את מורשתם. אחד הותיר צילום יקר, איזו מזכרת, מכתב שנכתב לפני שנים, מאמר קצר, ושלום, הגדול מכולם, הותיר מורשת שלמה. מתוכה שאבנו כוחות רוחניים ותרמנו אותם לחישול העמידה.

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s