הספר "ההר הקדוש"-פרק ט"ו: בסוד הקדושה

פרק ט״ו

בסוד הקדושה

— ״שתים מתחת לאפס, שתים מתחת לאפס״.

מפה לפה נמסרה הידיעה במהירות והקיפה את הגוש כולו, חבורות פתחו בזריקת כדורי שלג ובהקמת גלמים בלווי רעש וקולות, כאילו היו ילדים, השומרים לבשו את הפרוות הארוכות, וכרכו על ראשם סודרים עבים, וגמאו בהשתאות את הבריאה, שכולה עטתה לובן מסנוור.

—  שתים מתחת לאפס! טפח עגלון לחברו על הגב, עד שאזני הארנבת בקצה הגרב שעל ראשו נתרעדו כהלכה.­

—  ״פה בגוש הכל מתחת לאפס״ ־ ענה הנטפח.

— מילא, יש גם ימים ״חמים" שלמעלה מאפס — רצועת השוט נמתחה בשריקה על גב הפרדות הצנומות וקול רקיעות קצובות ומהירות נשתפך לתוך חלל העולם, כקול פעמונים שננערו מדומייתם הלילית.

צח ומתברק הרקיע ומתחתיו עדרי הרים שבים שהבריכם רועה תבל, רק עגלה אחת מטלטלת עצמה מעין-צורים לכפר-עציון ובה צברים הטועמים בפעם הראשונה טעמו של כפור אמיתי, בעקבות העגלה נפתחים שני תלמים שחורים בשטח הלבן, עקבות ראשונים לאחר ליל שלג, אחרי העגלה באים שליחים בודדים מהמשלטים ומוסיפים המולה ועקבות, כל הדרכים מובילים למחסני הגוש הריקים, מתחילה פרשה של חשבונות ומניין שמוֹת והמנה זעומה ונמדדת בקפדנות ועיני השליחים מביעות אכזבה.

—  "אין דבר, תבוא שיירה בקרוב — מנחמים המחסנאים — יתכן שעוד לפני פורים תבוא".

מחסני האספקה התרוקנו, אך מזוות הרוח בפתחו לרווחה, כוחות בלתי משוערים התגלו מדי יום, קח אותם העקשנים שהתמידו בדף גמרא מספר פעמים בשבוע, או את לומדי ״איוב", את אלה שעסקו בבוטניקה ואת אלה שהתמידו במניין, הוסף עליהם את ההרצאות בענייני מלאכות האסורות בשבת, את הוויכוחים שנערכו בענייני הביטחון והשעה, את החוגים לספרות ולדרמה, אז תראה לפניך מערכת מסונפת של כוחות הרוח שפעלו בתוך המלכודת במצור.

*

השלג ירד, קפא ונמס, אדר א' חלף ואדר ב' בא ולמרות הניתוק והמצור, הרוח לא נשברה, עבודת שדה התעופה שבתה, מן השמים הפסיקוה, הג׳וקרים נשדדו על ידי הכנופיות, פורקו מנשקם ופסקו לפקוד את הגוש, התכניות שתוכננו התמהמהו להתבצע ובכל זאת לא השתלטה האדישות על האנשים, האדישות המאפיינת חיילים ימים לפני הקרב, נוצרו יחסים ונקשרו גורלות שחותם התנאים היה טבוע בהם, אולם יחוד מיוחד נתייחדו והעידו על יניקה מהשיתין.

נדלקו שביבים בלבבות, גחליליות האושר של ראשית אביב, מעל מעטה השלג הקפוא עמדו עצי השקד בלבלובם ובחברה התלבלבו זוגות חדשים, סיעות של חסידות עשו דרכם במרומים וצללי אברותיהן המכות באוויר נראו עלי השלג בעננות קלות. זוגות שנשאו עם פרוץ המאורעות, ימים לפני רצח העשרה, בנו את ביתם בתוך המחנה הנצור, יד בעל עדרה את הערוגות והאשה בחזרה מהשמירה התורנית הייתה מתקנת ווילון או כוננית וחלום אושרם נרקם בפינה בתוך המבצר, בעצם ימי הסכנה.

בדרך המובילה למנזר היו מושכים בחורים לכפר-עציון לקבלת שבת ובדרך המובילה ממשואות- יצחק עברו נשים בליווית בעליהן החמושים למקווה טהרה, כעצים עמדו בשלכתם עניים וערומים, אבל מעורים בקרקע אבות, שאבו עצמה רוחנית וביטחון, משורשי גזעם שעמד להתפרח במחר, כמוהם העמיקו בקרקע להיאחז ולקוות: פה! פה עד עולם!

סולם גדול נשען ליד קיר, וברומו, על שלבו האחרון, עמד לייזר׳ל [אליעזר מרחביה, הי"ד] שידיו פשוטות וקפואות מקור וניסה לסתום את הפירצה שפרץ הרוח בגג, מדי יום ביומו היה מטפס לרום הסולם, מרכיב רעף על רעף ולא נלאה — ״אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל יתייאש מרחמים", כל יום יש לתקן את הפירצה, כל יום יש לעמוד בפרץ, צא וחשוב מה רוח הייתה שוררת בגוש המנותק לולי בוצרה הנפש בלי הרף והתרעננה מחדש? הצופה שעמד במשמר, גבוה מעל המחנה, רק הוא הקיף במבטו את הנעשה למטה בשקידה נמלית, רק הוא נתמלא רחמים, אהבה וגאות למראה הדמויות שמשכו בדרכים לכפר לטול ממנו עידוד, להצטייד בו בכוחות שישמרו על צלמם האנושי בחפירות, עינו ראתה את הידיים הפצועות שגלגלו אבני ענק לביצורים, ואת הנפשות הפצועות, שחיפשו מרפה ומזור בלימוד ובקריאה, הוא צפה לאויב וצפה לרֵעים והמאמץ כולו נפרש לפניו, שערנו כי מבחנים קשים יבואו שנוראותם תעלה על כל מה שידענו — כיצד יעמוד בהם האדם שלנו? כיצד לא ישבר בטרם תגיע החרב לצווארו? האם לא יבעט באלהיו וישליך את תורתו במצוקה ההולכת ורבה ?

הושלחו האורות מדי ערב בלבבות והלכות קידוש השם באו ללמד את העמידה, לאחות קרעים ולהדוף מבוכה, הוצב סולם הקדושה בחברה ובני תעוזה החלו לטפס בו, כאותה משכוכית שבראש העדר, הוביל יוסף [דמסט הי"ד] בבטחה: ״כל בית ישראל מצווין על קידוש השם״, לא כל שכן חיילים בקו הראשון שבעמידתם תלויה עמידת המדינה, מיד באו השָׁקְלוֹת וְטָרְיוֹת על חובת היחיד ועל חובת הרבים, ייהרג ואל יעבור, יעבור ובל ייהרג, וכל אותן הבחינות המוגדרות בלשונו של הנשר הגדול על מקום סכנה ושעת צרה.

יוסף היה מנסח כל רעיון ניסוח מדעי וחושף את מקורותיו העתי­קים, הוכיח למה חייב אדם מישראל בכל אלה, עד היכן נקרא חי בהם ומאימתי מת אדם מיתה רוחנית והישארותו בחיים היא חילול השם, הוסברו השלבים והדרגות בהתקדשות רצונית, מתוך עוז נפשי ועד דרך האהבה הגיע ההסבר.

״בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, אפילו הוא נוטל את נפשך", היעלמות והאפסות שיש עמן ממשות נצחית, הפגנה של מימוש הקדושה, קדושה שיש עמה מכאובים, שבאה מתוך הכרה, מתוך ידיעת המחיר וויתור גמור, הליכת האני האנושי לקראת פגישה עם מחוללו כשהנפש שלמה, נכנעת וממורקת מתאוות.

כדי לנעוץ את הסולם בקרקע המצוקה של האקטואליות נלמדו גם הלכות מלכים ומלחמותיהם וכך נתלבנו היטב סוגי המלחמה ומידות הגיוס הקשורות בהן, אור חדש השתלט על הנצורים, רוח גדולה נתעוררה ועל רבדי הקשיות שחושלה במצור פרשה הקדושה את כנפיה.

*

באחד הימים בקשתי ממנו לשחררני מסדרת השיחות על השואה בספרותינו, כי דברי דכאו את השומעים — ״רוצים לשכוח מעט את הצרות ואני מדגיש כל פעם את ה״זכור״.

״אסור להרפות מהמתח, דווקא משום שישנה חולשה בציבור עלינו לחשלו, מי שרוצה לברוח מהזכירה אינו נושם את אוירו של המקום^," — ענני.

אמרתי לו — "חושדים בי כי אני בוחר במיוחד ביצירות מזעזעות ומחרידות".

—  ״וכי בידך ליצור להם ספרות אחרת? השואה ערוגה בתולדותינו ועליך לשוותה נגד עיניהם״ — אמר לי.

— "הם אומרים כי רוח תבוסה עולה על תלמי השואות ומוטב היה לקרוא על ניצחונות".

— ״ולי הם אומרים כי טוב חרישך אם כי פוצע, רוח תבוסה? הבס אותם אם לא הסכינו לימי מבחן גורליים אלה, קרע רכות כי כורח לנו קשיות העורף וידיעת המצב, אינך יכול להפסיק לתת את חלקך המגיע גם אם מישהו תולה בך כוונות זדוניות".

הלכה רשתו של יוסף ונתפרשה עד שהקיפה את הגוש כולו, רוב הקבוצות נלכדו בצימאון הידיעה והלימוד, השיעור בהלכות הקדושה ניתן גם במשואות-יצחק וגם בעין-צורים, הוא משכני אתו מתוך הכפר ותבע להשליך כל עבודה ולהצטרף לתכניותיו במשקים הסמוכים, בגשם ובכפור היה קושר את מעילו הצבאי בחבל או בחגורה, תולה את הסטן על כתפו, ממלא את תרמיל הרועה בספרים ויוצא למשואות או עין צורים אחרי קבלת רשות ממפקד המקום, הזקן שעטר את פניו השלוות שווה לו צורה של נזיר צעיר, שנתגלו לו רזי היקום, למרות שחי בספירות גבוהות, היה אהוב על כולם עד שהציעוהו להיות מזכיר פנים.

שורה של דיונים נערכו בקבוצה בנוגע להיתרים ואיסורים שונים, וועדה הלכתית מיוחדת נתנה את הוראותיה בכל מקרה מתוך אחריות שקולה של ענייני הביטחון, ההוגים שהתעמקו בבעיות הרוחניות והדתיות הניבו את פריים, השמחה פקדה את הכפר, הוחזר שווי משקל למקום, מול כוחות הסתירה עמדו כוחות הבניין, סר פחד המוות, חזרה להווי הדבקות, בשבתות שוב הושרו השירים המסורתיים, נתחדשה הסעודה השלישית, ליד הלחם והדג המלוח נתנו בני הכפר דרור לכיסופיהם, מזמן שנצטרף אליהם פנחס הירושלמי, לוחם אמיץ וירא שמים, הפך אחד ממזמורי התהילים לשיר האהוב ביותר.

מתוך החדר הקטן המלא חברים עד אפס־מקום, פרצו קולות מתחננים הבאים ממעמקים, עליזים ועצובים היו נימיה של המנגינה שהובאה מרכבות ההשמדה: ״זאת נחמתי, נחמתי נחמתי בעניי, כי אמרתך חייתני, זדים הליצוני, הליצוני עד מאוד מתורתך לא נטיתי״.

מתורתך לא נטיתי — חזרו הקולות במתיקות והתרפקו על הנימים העצבים והעליזים וקולו של פנחס נשא ברמה, כשהוא מבטא את המילים בהברה אשכנזית לשם דבקות והתלהבות יתרה.

משנכנס אדר ב' שקדה הלהקה על מסיבת פורים, חבריא הציעו יצירות משלהם: פרקי הווי מצחיקים, הומורסקות וחרוזים וגילו נכונות להרים את רוח המקום ולתרום תרומה נוספת לביצור העמידה, לפתחו של בית הילדים אשר הפך במרוצת הזמן למקום החזרות, באו העגלונים שזכו לעלות לכפר ובקשו להיות נוכחים בחזרות מחשש שמא לא יצליחו להיות במסיבה.

— "בערב אנו במשמר, תנו לשמוע משהו".

— ״עזבו, אתם מוזמנים למסיבה, כעת אסור."

— "עלינו לחזור מוקדם, נזפו בנו על שאנחנו חוזרים בחשכה, אנו כבר בפנים מה איכפת "?

נדחקו הללו והיו לקהל.

על אחד מארגזי המוקשים ישבה פרימדונה עטופה: בסדין כשעל חזה מפת החלוקה ו״א'י״ גדול, מסביבה ניצבו הגדולים לבושים בגדי שרד ושרו לה חליפות על אהבתם הכנה והבטיחו הרים וגבעות, בווין החבוש צילינדר רגז, רטן, איים ושדל: ״אי יו פלסטין, ישוב טרדן. נתקעת לי כעצם בגרון״, וטרומאן הממושקף פנה לבווין: ״תן סרטפיקט, מאה אלף לאלתר״ ולחש על אזנה: ״אמריקה היא אמריקה, עזרתה כשל דוד עשיר״ והצטדק שלענייני הנפט פריוריטי בימים שלפני הקרב.

מקושט באותות ההצטיינות ובבגדי השרד ניצב לפני הפרימדונה סטאלין ושר לה לפי מנגינת ״את חכי לי״ סרנדה סנטימנטלית ביותר:

״מאז אהבתי גם אני

כוח דלק און

תעלות נצל כדין

 על ימים עגון

את חלקי כבן ברית

בשלל לזכות עד קהיר חיפה מדריד

בדם אדום לטבול.״

אחריו החרה ג׳מל חוסיני בשחצנות לבנטינית: ״כבר כבשתי לי אלקודס, גוש עציון הקיבוץ״ ובישר שבעוד ימים מספר יפתח פרוק חזית שניה.

לאחר שחזר היהודי על מילותיו שהיו הבטחה נחושה לאחוז בציון, למרות החלוקה, נשארה עוד הפרודיה מחוסרת סיום קומי, ואז המציא ישעיהו [ארליך, הי"ד] תיקון מוצלח, כל הגדולים ניצבו סביב הארץ ושרו לה את השיר ״לא נלך מפה !" כשכל אחד מצביע על השני: כל שונאינו וכל אויבינו כולם ילכו מפה.

ה״לא נלך מפה !״ הפך לסיסמת הגוש ולא מש משפתי החברים עד אסון נבי־דניאל, לא חסרו במסכת הפורימית הנ״ל רמזים לרצינות המצב, האירוניה באה לביטוי בצורה אורגינאלית ביותר, ימים ולילות חשב אברהם דפנר [הי"ד] במה יוכל להשתתף בשמחת הציבור, רצה לשמח ואחרי ככלות כל מאמציו הופיע בדמות יהודי עטור זקן לבן וקפוטה ארוכה הנושא על גבו את נטל צרות היהודים, זמן רב לא יכול היה להשמיע את דברו מחמת הצחוק הרב ומשנשתתק הציבור העליז הנטיף טיפה מרה, כדרך המסורת, לתוך כוס הששון המלאה:

״מעל פסגת הר עציון

שלום לך ירושלים,

מעל פסגת הר עציון

אני מבריק אליך

אספקה ציוד ותגבורת

לזכות לראות ולא בתשדורת ירושלים,

ירושלים השיבי דבר למגינך ירושלים.

ירושלים עייפתי כבר לשדר."