לקראת המבחן המכריע בדרום

לקראת המבחן המכריע בתמרון הדרום

מאת רז סופרו הצבאי של ״׳הצופה״

[פורסם בהצופה ב-10.9.52]

פעולות הכוחות במשך יום אתמול קדמו את התמרון בדרום לקראת המב­חן המכריע. הכוח הירוק המשיך בהת­קדמותו צפונה, תוך כדי עריכת קרבות הטייה על המוצבים של הכחולים… לפנות ערב התקדם חיל השריון לבין עמדות הכחולים, במגמה לבצע את משי­מתו השניה, והיא תופסת צומת דרכים בלב המדינה הכחולה והקמת בסיס אי­תן למחנה הירוק התוקף, כדי שיוכלו להצטייד מחדש בדלק ולהמשיך להצפין ללא הפרעות. הכחולים ניסו להפריע לטור השריון להתקדם, בהפגיזם אותו מעמדותיהם בתותחים הנגד-טאנקיים. כוח שריון כחול, אף הוא ביצע אתמול פשיטות על הטור המתקדם והצליח להסב לו אבידות מספר, הכוחות הכחולים ציפו אמש להתנגשות המכרעת עם הירוקים שתקבע את התפתחות התמרון בשלבו האחרון, אולם, עד שעות הלילה לא היה ברור לאן יטיל התוקף את מלוא משקלו.

בשעות של אחר הצהרים הצניח חיל האויר אספקה לאחת הנקודות במדינה הכחולה. ראש הממשלה, לבוש מדי צבא, ערך אתמול סיור במרחבי הנגב וביקר אצל הכוחות ה״לוחמים״.

במערבולת ״הקרבות״

בסיורנו הגענו לנקודה, היושבת ליד עורק התחבורה שנתקפה ע״י הירוקים,תימרות האבק ציינו את כיוון התקדמות השריונים לעבר הנקודה, אולם בין חיי­לי העמדות לא היתה כל בהלה. בכניסה לכפר התדיין מפקד תותחי הנ.ט. עם השופט על אחוז הנפגעים שנגרמו לו ביחידתו אחרי ההפגזה:

— ״ישבתי בנגבה ואחרי 30 אלף פגזים היו לנו רק 3 פצועים ופה אחרי כמה רגעים מוציאים לך שני תותחים מהשימוש…"

השופט מחייך מול המפקד ועונה: ״יש הבדל מי מפגיז, אתה יודע היטב שנפגעת״.

חסל סדר הוויכוח ויש לנצל כל רגע באופן היעיל ביותר. חברו של רפי, מישקה, מתחנן לפניו: ״עזוב, המשך לתת לו אש!…" אז פונה רפי שוב למכשיר הקשר למסור את הפקודות, ובין שיקול לשיקול הוא מפטיר בכעס : ״תותחי שדה זה רק נשק פסיכולוגי, הנשק היעיל היחיד הם תותחי הנ.ט.!״ ואחרי זה בא מבול של הערות על השיפוט המש­גע והמרגיז עם הערותיו ״הבלתי הג­יוניות״. אחרי הרוגז בא זמן הבדיחה. השריונים בינתיים מתנגחים ומכסים את האופק בחומת אבק וביישוב המותקף מתהלך הקצין המאובק וחוזר בלי הרף על פזמונו: ״אחרי התמרון אני הולך לקאמרי וחלס!״

בעמדות בשולי הכפר מצאנו את מנ­שה, יהודי מרחובות, יליד הארץ, בן למשפחה תימנית, שעלתה לארץ לפני 40 שנה, את שורק חיים, בעל בית דפוס מנס־ציונה, את ירושלמי אהרן, סנדלר מרחובות, שניהם ותיקים ושלו­שה חיילים תושבי מגדל-גד שעלו מ­טורקיה, תוך השיחה גילו החבריה בקי­אות מועטת בהלכות הקרב שהתנהל סביבם, אולם לא נעדרו את תחושת ה­חייל האפור שבעמדה.

המצור והניתוק התבטא בחייהם ברעב שהציק להם שעות ארוכות ובדריכות שבתצפית מאומצת. בקרבת העמ­דות טרחו נשים עולות ממרוקו ומטריפולי באפיית לחם ובהכנת התבשיל (כמובן שבתוך הבלוקונים) בכביסה ובטפול בילדים. אנשי העמדה לא נזקקו לטפל בשיריונים המתקדמים, התותחים מנעו מהם להתקרב לכפר, אך לנו היה ענין בחייל האפור וברוחו במבחן המדומה, מנשה יהוד, שכנע אותנו כי לא יכזיב גם הפעם, כשם שלא הכזיב בקרבות ירושלים, אנשי המרגמות אמ­רו לנו שכאשר יקבלו פקודה לפתוח בהפגזה תרעד האדמה, כשם שרעדה בימי מלחמת השחרור, רק חיים מטור­קיה התקשה להסביר לנו בעברית כיצד ילחם בטנקים. כשכל תכסיסיו לא שכנעו. אותנו סיכם את דבריו: מול טאנק צריך בומבה !״.