במקווה ישראל

[לאחר שחזר מהשבי היה שאול למדריך במקווה ישראל, בין היתר היה שותף בארגון תערוכה במקווה ישראל]

שאול והדסה במקווה ישראל

בשנת השבע

נזדמנו שני חגים בפונדקה של מקווה ישראל, וקראו דרור לחדוות יצירתה, חגגה מקווה את יובלה השבעים וחמש ברוב פאר, כיאה לאם משפחת עובדי האדמה העבריים, וגם שבעה נחת מאלפי בניה שהתכנסו בה להתייחד עם ראשית תקוותה. אנחנו בתוך ההמון החוגג רק תאריך צנוע ציננו – שנת השבע לחברת הנוער הדתי, לא העלינו בראש השמחה את יובלנו זה, מחשים היינו ומהססים: היש לציין פרק כה קטן בפעולה חינוכית?

ליבבתי את פינתנו הצנועה, את ילד השעשועים של המחנה החלוצי החרד. יש כי השבע פשר לשבעים וחמש, דרכם מוביל קו אור המפענח הרבה צפונות בדרכי התחייה ומכריז: זה רצונו של נטר המנוח! זאת מקווה ישראל!

שבע שנים של עבודה מאומצת, מלאת קשיים חינוכיים ומעשיים עברו על המפעל, יחידים טפחוהו במרצם ובכישרונותיהם, והחזיקוהו על אף שגדולים ממנו, עשירים בכוחות וביכולת, ניסו להצר את צעדיו. לכן חשוב לציין את המאבק על דמות הדור הגדל, שמשתקף במקווה ישראל כיום. בא ונלך עם יהודי פשוט לבקר בחדר הפנימיות, נקשיב ללחשו ולרחשו, ונלמד לקח, מצווים אנו ללמוד לקח, הן הוא שחסר לנו, ומי כנה כיהודי פשוט?

בפתח

כבר ליד הכניסה הורעדו נימי ליבו: נוער דתי במקווה ישראל? צעד צעד, הסתכל בחדרו, ונעצר להתבונן לעצמו: "מה החידוש? למה שלא יהיו דתיים? הן בני ישראל הם". ובכל זאת נזכר ושח: "כשאני הייתי במקווה, אתם לא הייתם עוד…"

כאילו חזרנו אתו על עשרות שנים של כפירה, שהעבירה נוער עברי על דתו, כאילו חזרנו על השנים הראשונות של יישוב הארץ, כשלב בנים לא שב לאבותיהם.

"ימינה אדון!" – הכריז הסדרן, והדרך הובילה לנוער הסתדרותי, שאינו מחסיר להשמאל. תרו עיניו: "כך וכך באו, כך וכך יצאו… לא קרה שום תמורה בהם? לא התעורר בבנים יקוד ישראלי בימי ההשמדה האלה? הייתכן?"

הביט היהודי במוצגים ושאל: "אלה הן פירות החינוך העצמאי המודגש בכותרות? אף אחד לא שב לכור מחצבתו?", הוא מחפש בתכנית הלימודים, ומוצא שבקורס דו-שנתי מלמדים 32 שעות תנ"ך "אללי עם התנ"ך…"

אור מאיר מהקיר ועיניו קוראות: בהתקדש ליל השבת – במה? ברומן רולן, בהסתדרות… אכן בליל של תרבויות גובל עם הקדושה.

כן תרבו

בחלק ההיסטורי מתעורר במבקר פרק זיכרונות אהובים, שרוח הרומנטיקה הציונית חופפת עליהם: נטר, הרצל, כרמיה, הרב צדוק הכהן, הבארון, הרב קלישר. "כן, לאלה השבח והתודה על מקווה ישראל", הבת המלווה אותו מסמיקה מפאת חולשתו לרבנים, אבל הוא מוריד את ראשו, וממשיך לקרוא את המכתבים המסודרים על השולחנות. "לו הוא זכה (הכוונה לקלישר) להגשים את רצונו, הייתה מקווה אחרת".

הוא עובר לפינתו "כן, זאת הנריאטה סולד ע"ה… וזה? מאין באתם? כן, מאין באתם? מגיא ההריגה, ממחנות התופת. יקרים הנכם – ומה חידשתם?"

חמש מאות בני נוער חינכנו לתורה לעבודה ולהגשמה. מילאנו את שורות ההתיישבות הדתית, ויצאנו למחנה להילחם בצורר. "שבעים וחמש שנה חיכינו לכם, ילדים…"

בעוברו ליומו של התלמיד הדתי "איזו המצאה… עם צאת השמש ועם בואה ניצבים ילדים בתפילה, ומכאן התכלת חובקת את שאר הצבעים שבשעון. יפה ילדים, ועל מה משוחחים בערב? על תשובה, מידות, גבורה, תורה ועבודה, והקיבוץ הדתי, אף הספרות מקורית היא: עגנון, ביאליק. וזה הכל במשך שבע שנים?

שבע ושבעים וחמש… ומה מלמדים? גמרא, משנה, דינים ותפילה, מלבד הלימודים הכלליים והחקלאיים. כמה זה נכון, ילדים מוצלים ממוות, שרידי יהדות נאמנה חוזרים אל חיק הנאמנות. "כולנו בני עקיבא", הוא מסנן את הכתוב דרך שיניו ושואל על הגביע שהושג בתחרויות הספורט – גם את זה אתם יודעים? "ששת ימים תעבוד וביום השביעי שבת לה' א-לוהיך": כן, כן, מנוחה ושמחה, תפילה וקידוש, לימוד, כיסופים, והבדלה.

זה הווי יהודי וקדושת שבת עברית. בסוף הוא אומר, בעמדו ליד פינת החגים, "זאת כן כוחה של המסורת! – וכל זה עשה אותו בחור מטירת צבי? אשריכם שזכיתם לכך.

נגול האבן.

כן תרבו!

עוד המון רב נדחק, בכדי לרוות בעיניו במראות התערוכה ובחוץ כבר השתלבו בריקוד סוער בוגרים וילדים ובחלל החצר כאילו חזרו הדי המקהלה על השיר שהושר על ידה:

קומו בואו נא אחים

היאספו נא ממקור הישע

בטרם יום פנה.

בטרם נגמר החג ושעת נעילה הגיעה,

נגול האבן ונזעיק את עצמינו.

טרם חזרה אווירת ימי החול נקומה נתאספה.

יש לקח ביובל הזה הבה ונלמדהו.

יהודי פשוט מדובב בלחש בחום לבו: כן תרבו!