בעיתוני "הצופה לילדים" כתבות החתומות א.ב.
אלה ראשי תיבות של השם אהרון בינדר
שמו הספרותי של שאול רז.
אשנב למערכת
קוראים יקרים!
אורות רבים הודלקו בשבוע שעבר בארצנו. מדן ועד יוטבת עלתה רינת המקהלות. שרנו על הניסים ועל הנפלאות, למרות שהנחמות עוד לא התגשמו בשלמותם, הרגשת רוממות וביטחון שרתה בכל, פרט לדאגה לשלומם ולגורלם של יהודי מצרים.
בימי ההילולא המרוממים טוב שנתעכב קצת על מהות החג. האור שהועלה בבית המקדש בימי החשמונאים, היה אורם של שומרי המסורת, אורם של הדבקים בתורת ה׳. גם אז היו רבים שהטילו ספק בניסים וכפרו בשם. אלה היו ראשונים להשתחוות לפסל היווני, כי חסרה להם האמונה והנכונות לקדש את השם. המעטים שגברו על חילות האויב הרבים, היו שומרי תורה תמימים. הם לא ייחסו לנשקם ולגבורתם את ניצחונם, הם טיהרו את המקדש ושרו תהילות ותשבחות לאל צבאות ישראל, שנתן את הרבים בידי המעטים ואת הטמאים ביד הטהורים.
עשו לכם הקבלה בין הימים ההם לזמן הזה ותמצאו, כי נס גדול היה פה בימינו אלה.
שלכם העורך א' בטבת תשי"ז
אשנב למערכת
קוראים יקרים!
אלפי יהודים מצפים בתפוצות הגולה, לרגע בו יוכלו לעלות לישראל, בו בזמן יושבים אלפי יהודים על מזוודותיהם בישראל ומחכים להזדמנות לרדת לגולה. בין ילדי היורדים ולבין הוריהם נטושה מלחמה. לא אחת קורה, שסירובו של ילד מנע עקירתה של משפחה שלמה. להלן סיפורו של מורה על אחד הגיבורים הקטנים, שהצליח לעכב את משפחתו מעריקה מהארץ.
נודע לנו כי התלמיד ב. ח. עומד לעזוב את בית ספרנו ולרדת עם הוריו לחוץ לארץ. באחד הימים קבלנו את המכתב הבא מתלמידנו:
מורי היקר!
אני בוש ונכלם לפניך כי בורח אני מפני המלחמה, שאולי תשרוץ בישראל בימים הקרובים. אנא מורי היקר, אל תחשוב שאני הוא שרציתי ללכת.
לא! עד עכשיו הצלחתי להשפיע על הורי שיישארו, אך כעת הם כבר לא ירצו לשמוע בקולי. אבי טוען שהוא חולה ועצביו לא כסדרם, אמי רוצה לנסוע לאוסטריה ואחר כך לאוסטרליה.
אני יודע שזה לא נכון ולא לכבודו של יהודי לעזוב את ארצו בעת צרה, אך אני ילד ומוכרח ללכת עם הורי.
אך נשבע אני שבועה — בהזדמנות הראשונה אשוב ארצה. כואב לי מאד, שאני עוזב כאן חברים וחברות ובראש וראשונה את מורי ומחנכי שלא אשכחהו.
מכתב זה נכתב בסתר בלי ידיעת הורי, אך אני מוכרח לתת ללבי רווחה.
במכתב זה אני רוצה להראות שאני נשאר נאמן למדינה ורק בגלל שאני מחוסר אמצעים אני עוזב את הארץ.
אני מבקש ממורי היקר לספר לכתה, שיבינו, שלא אני האשם ושלא אני הפחדן. אני מקווה להתכתב גם להבא עם הכתה ועם המורה.
בברכות נאמנות ולהתראות.
ב. ח.
כעבור יומיים — מספר המורה — חזר אלינו ב. ח. ושוחח עמי על קורותיו. הוא סיפר, כי הם עמדו לטוס בבוקרו של יום א׳, אולם בגלל חסרונו של מסמך מסוים נתעכבו עד הערב. כשראה שהאווירון המיועד בושש להגיע החל להרהר: ״האווירון הראשון לא לקח אותנו, השני לא הגיע — אולי זו אצבע אלוקים !״ הוא הודיע להוריו, כי הוא מרגיש ברע ולא יוכל לעמוד בטלטולי הנסיעה. הוריו נבהלו וחזרו. ״והרי אני כא" — סיים הנער. דבריו נאמרו בשקט — ממשיך המורה — בענווה ובכנות. הסכנה חלפה לעת עתה. ועיני הנער קרנו מאושר. לפני עמד גיבור קטן, אחד האלמונים, כאלה הם ילדינו.
ראוי הסיפור לשמש דוגמה לילדים אחרים המתלבטים במצבים דומים — בל נתן לגל היורדים לשטוף את ארצנו!
*
מענין לענין באותו ענין. בחוברת הפעם ראשיתו של סיפור חדש, של הסופר אפרים צורף, בשם ״מסע העברים ליריחו״, הלקוח מתוך ״אוצר האגדות לנוער״, שעומד להופיע בקרוב בששה כרכים. הסיפור מתאר לפניכם את המסע ואת הדיו בנפש העולים מהמדבר, לרשת את הארץ. תמצאו בו הדים לכיבושינו כיום. אנא כתבו דעתכם עליו ועל כל שאר המדורים שבחוברת.
שלכם העורך ח' בטבת תשי"ז
שכנינו הערבים
מדינתנו הקטנה מוקפת 40 מיליון ערבים, שברובם עוינים את קיומה ומתכוננים להשמידה, גם 200 אלף הערבים היושבים בתוך גבולות המדינה, עוינים אותה, מלבד מיעוט קטן המכריז על נאמנותו.
יתכן שברבות הימים תפוג השנאה וישכחו מאורעות הדמים, אך יתכן ויתכן, כי בדורנו לא נזכה ליחסי שכנות תקינים עמהם. אם כך ואם כך עלינו להכירם מקרוב, לדעת את הרכבם ואת תרבותם, את מנהגיהם ואת שאיפותיהם. הידיעה תעזור לנו לקשור אתם יחסים טובים והיא גם תסייע בידינו ללחום בהם, אם נאלץ לכך על ידם.
הרומנטיקה והמציאות
במאה האחרונה התפשטה בעולם דעה מוטעת על אופים של הערבים, דעה שעשתה לה נפשות בין האנגלים והצרפתים בעיקר. כמה מצביאים, שהוטל עליהם לקנות את עמי ערב ולהכניסם תחת שלטונם, הפיצו את הדעה, כי הערבים הם עם עז ונועז, עם היודע לסבול ולשאת קשיים. מתוך המגע הקרוב אתם הוקסמו מהמוזרות שבמנהגיהם והחלו אף להעריצם. ״הערבים הם עם נאצל ואציל, עם מנומס וביישני, עם צנוע ותמים״. הדעות הנ״ל שפעו רומנטיות והערצת הערבים, אך היו רחוקות מהאמת כרחוק מזרח ממערב.
קורות מלחמת השחרור הפריכו את כל הדעות המקובלות על הערבים וחשפו לעיני כל ובעיקר לעינינו, את טבעם ואת אפים האמיתי. כיום אנו יודעים שהערבים הם פחדנים מטבעם, הם מתרברבים וחמי מזג, אך רחוקים מהגבורה הקשורה במאמץ רצוף ועילאי. הם אמנם בעלי אצילות מסוימת ואוהבי חופש המדבר, אולם תמיד הפגיון תקוע באזורם ותככים בלבבם.
ובכן אין הערבים סמל האדנות והדרור להיפך, עדין שולטת בהם העבדות, ותרבותם היא תרבות המדבר. אפשר גם לומר שהערבים אינם עם, כי אם שבטים, שטרם התעלו לאומה אחת. רמתם התרבותית נחשלת ומפגרת ואחדותם הלאומית קרועה ומלאת פירודים.
ניצחנו את הערבים הורות לרמתנו התרבותית ואיכותנו הלאומית. אם נדע גם להבא לטפח את סגולותינו – לא יוכלו לנו. מאידך מוטל עלינו לנצל כל אפשרות לעקור את השנאה מלבם ולחתור לתיקון היחסים בינינו לבינם, כיאה לשכנים, שהגורל זמנם לחיות זה ליד זה.
סימני היכר תרבותיים וחברתיים
למרות הפירוד והניגודים יש לערבים סימני היכר ותכונות משותפות, ההופכים אותם לחטיבה אחת. הם מתחלקים לפי דתם ולפי לאומיותם ולפי מעמדותיהם, אולם יש רובדי תרבות פרימיטיביים אחדים, שבהם בא לביטוי ייחודם הגזעי. די לנו אם נתרכז על ערביי הארץ ונלמד מתוך הרכבם החברתי והתרבותי, מקבילות למצב השורר בארצות השכנות. מה הם סימני ההיכר העיקריים : ראשית כל הדת, מרביתם הם בני הדת המוסלמית ומיעוטם בני הדת הנוצרית והדרוזית. המוסלמים מהווים 2/3 מהמיעוט הערבי בישראל. הנוצרים מהווים פחות משליש והם השכבה האינטליגנטית, שבקרב שכנינו. הדרוזים הם בעיקר עובדי אדמה ונמצאים בצפונה של הארץ. מספרם 15 אלף נפש. המאחד את כולם הוא המוצא המשותף והשפה הערבית. אמנם יש הבדלים בין שפה המדוברת שבפי העירוניים והכפריים, כמו שיש הבדל בין הערבית שבפי המצרים או שבפי הערבים הישראלים.
לפי המעמדות מתחלקים הערבים לעירונים. פלחים ובדווים. 140 אלף מהם, שהנם פלחים מתגוררים ב־102 כפרים. 20 אלף הנם בדווים והם שבטים נודדים בנגב. השאר עירוניים והם מתגוררים בנצרת וברובעים הערביים שבערים הראשיות.
משל-עם ערבי מספר, כיצד רואים פלחים ובדווים את חלוקת החברה הערבית. הפלח אומר: העירוני (הסוחר) הוא שולטן העולם (משלם לפלח בעד תוצרתו ושולט עליו). הפלח הוא חמור העולם והבדווי — הוא כלב העולם (נע ונד ומחפש כמון). הבדווי אומר: העירוני הוא שולחן העולם (דואג לצרכי הבדווי), הפלח הוא חמור העולם והבדווי הוא שולטן העולם.
טיפוסים
צעיר עירוני
פועל
משכיל
בדווים בנגב
הלבוש והתזונה
סימני ההיכר המובהקים, הנראים לעין הם הבגדים. אמנם בשנים האחרונות חודר יותר ויותר הלבוש האירופי לארצות ערב, אולם עדיין נשמר הלבוש המיוחד ע״י שכבות רבות ובעיקר בכפרים ובעיירות. העירוני חובש לראשו תרבוש אדום. הנכבדים כורכים ״לפה" לבנה מסביב לתרבושם. הפלח והבדווי חובשים כפייה ועקל. הנשים הערביות חובשות כובעים רקומים במטבעות. נשי הבדווים תולות שלשלות מטבעות על מצחן. נשי נצרת לעומתן תולות לעצמן מחרוזות של מטבעות משני צדי מצחן. שמלות הנשים רקומות ברקמות ערביות, הבדווי מתעטף בעבייה, העירוני לרוב לבוש כבר בבגדים אירופיים, בין הפלחים אפשר למצוא כיום רבים הלבושים בבגדי חאקי, כדוגמת החקלאים הערבים, הנשים הכפריות בחלקן רעולות פנים.
הערבים אוכלים בעיקר: לחם (פיתות) קטניות, שמן, ירקות ופירות וכל מיני תבלינים וכן בשר ואורז הנצרכים למסיבות מיוחדות. הפלח אוכל רק ארוחה חמה אחת ביום, לרוב בערב. אשתו יודעת להכין מאכלים מעשבי בר שונים. הבדווים אוכלים בעיקר בשר כבש.
ממשלי ערב
אם בורכת בברכה אחת – ברך ברכותיים.
*
אם הנך זקוק לדבר מה מהכלב, קרא לו חג׳ אחמד
*
היד שלא תוכל לקטעה – נשקנה ואחל לה שתשבר
*
ההתפשרות – תנאי לשותפות
*
הידיד, הוא נפש שניה ועין שלישית.
*
אל תריב עם מי שמקיים דברו.
*
העושה את עצמו כבש, יאכלהו הזאב.
*
אכלהו בצהרים, פן יאכלך בערב.
*
אדם ללא חרב, כגוף ללא נשמה.
*
אלף אויבים מחוץ לבית ולא אויב אחד בתוך הבית
*
שומר סודו ישיג חפצו.
*
מסית אחד עדיף מאלף חיילים.
*
אכול לפי טעמך והתלבש לפי טעם הציבור.
*
הדעת תקים בית אף בלי עמודים – הבערות תהרוס בית מפואר.
*
שים את בנך במנזר ויצא כומר, שימהו בבית המרזח ויצא שיכור.
*
שכנים ושכנים ואינם שכנים.
*
מי שרואני בעין אחת – אראנו בשתיים.
*
תבכינה אלף אימהות – ולא אמי.
*
אני ואחי עומדים כנגד בן-הדוד, ואני ובן-הדוד – כנגד הזר.
*
בנך גדל – היה לו אח.
*
הקמצן דומה לגמל, הנושא סוכר ואוכל קוצים.
*
אל תאמין אלא אם ראית בעיניך.
א. ב.
אשנב למערכת
קוראים יקרים!
ימי התרועה והניצחונות עברו ואחריהם באו ימי מאבק על פרי הניצחון. הממשלה מחפשת דרכים, כיצד להבטיח את שלמותה של המדינה ולהחזיק את מיצרי אילת פתוחים לשיט הישראלי; איך למנוע את שיבתו של האויב לרצועת עזה ובאיזה אופן לפתור את בעיית הפליטים. הצבא רוצה למנוע, מגייסות הרודן המצרי, לקרב לגבולנו ולהפוך את מדבר סיני לבסיס מחודש של הפדאיון. לכן הוא חורש את הדרכים במדבר ומשמיד את המתקנים. יהודי התפוצות אף הם עסוקים בימים אלה בהתלבטות קשה: כיצד לתמוך בציונות ולהישאר נאמנים למדינות המגנות את ישראל על מבצע סיני?
דאגות מסוג אחר לגמרי יש להורי הנופלים.
ראיתי אותם בימים אלה חוזרים ושבורים ובפיהם סיפורים על רגעיהם האחרונים של יקיריהם. נבדלים הם מהאחרים בארשת הרצינות ובצער השפוך על כל מהלכיהם. הם דואגים איך להנציח את זכר בניהם. מוטל עלינו להבין לרוחם ולסייע בידם להתגבר על צערם
ולזכור את אלה שלא ישובו עוד.
*
בימים אלה נתקבלה במערכת ההוצאה השנייה של ״סולם של זוהר״, המוקדש לזכרו של עמוס צורף ז"ל, בצירוף מכתב מראש הממשלה. מצאתי כי משפטים אחדים מתאימים גם לימינו אלה. וכה כותב ראש הממשלה:
״…שותף אני במקצת לכאב ההורים ואבלם. נערים יקרים אלה, פאר האומה ותקוותה וגאונה. מותם האכזרי נטל ממני שמחת המדינה. אין דבר יקר בחיי כמדינת ישראל, אבל נדמה לי, לא הייתה לי מיום יסוד המדינה אף שעה אחת של שמחה מלאה, כי רובץ על לבי זיכרון הנערים והנערות שהקריבו חייהם, ואין דמי…"
ירבץ-נא זכרת הנערים שנפלו בסיני על-לוח לבנו תמיד.
*
בימים אלה נערך סימפוזיון על סיפרות הילדים תחת חסותו של משרד החינוך והתרבות. דובר שם על העזובה השוררת בשוק הספרים המיועדים לנוער ולתלמידים. אשרינו, שלא נגררנו אחרי הזול והמגרה ושמרנו על אופיו של עיתוננו ועל טוהר רוחו. גם בפרסים הלכנו בדרכנו המיוחדת כפי שכבר פרסמנו,יש בידכם האפשרות לרכוש לכם את הסידרה השנייה של סיפורי ד״ר להמן בהגהה ניכרת. אל תחמיצו את ההזדמנות — רכשו לכם את הסיפורים המתאימים לרוחנו.
*
באחד מימי החנוכה ערכו ידידי עיתוננו במחוז חיפה מסיבה נאה, שאורגנה ובוצעה בכוחות עצמם. בעמוד ג׳ מסופר לכם בקיצור על מסיבה זו.
שלכם העורך כ"ב בטבת תשי"ז
*
|
תגובת המערכת
מדור הספורט יופיע לעיתים קרובות יותר.
|
תגובת המערכת
אין הדבר תלוי ברצוננו. אל נא תשכחי שבינתיים כבשנו את חצי האי סיני.
ידידינו בחיפה מתכנסים
מי אומר שרק המערכת יודעת לערוך כנוסים? אלו שהשתתפו בכנס הידידים בחג האורים בחיפה, יודו בפה מלא, שגם הידידים עצמם יודעים לערוך כנוס כהלכתו.
הדבר החל כאשר ועד אגודת הידידים במחוז חיפה, החליט באחת מישיבותיו הקבועות, לערוך מסיבה לידידים של אזורם ולהפתיע את המערכת.
לא נבוא לספר לכם על כל הטרדות שהיו לנו, בהשגת האולם ובהכנת ההצגות וכו'. בקצור, ביום שני, נר חמישי לחנוכה, החלו לנהור לאולם של בית הפוהמ״ז בחיפה עשרות עשרות ידידים מכל אזור הצפון, כדי להשתתף במסיבת חג האורים.
הכנס נפתח בהדלקת נרות חנוכה ע״י מאיר ש. ושירת ״מעוז צור״ מפי כל המשתתפים.
בשם הוועד המרכזי בירך הח׳ רפאל מ. את המשתתפים ואיחל לעיתון שגשוג והצלחה. מקהלת בית ספר ״עציון" השמיעה שירי חג וגבורה.
עוד בנות המקהלה יורדות מהבמה והנה נפתחת הדלת וילדים לבושים בגדי גולה, החלו לעלות על הבמה, לקול קריאות ההפתעה של הנוכחים. היו אלה ילדי בית ספר ״אהרן״, שבקריית שמואל, אשר המחיזו את ההצגה ״מוטלה טוטויטו״, של שלום עליכם. הייתה זו הצגה נחמדה. יש לציין שהבימוי נעשה ע*י ישעיהו, חבר הועד מקרית שמואל.
לדב כהן צפו הכל, כי הוא ידוע ככותב הפילטונים של החברה. קריאות השמחה והצחוק עלו מפי כולם בעת שהקריא דב אחד הפיליטונים שלו.
בתחרות החידון השתתפו 12 נציגים, מעשרת בתי הספר באזור, בזה אחר זה עלו הנציגים, שנבחרו מבין המשתתפים, לנסות כוחם בחידון, שהוכן ע״י חברי הוועד. (על נושא חנוכה, הצפה לילדים, ותנ״ך). המורה תקוה הסכימה לקבל על עצמה את עריכת החידון. ההשתתפות הייתה ערה ביותר.
על הלוח נרשמו שמות בתי הספר ומספר הנקודות. לבסוף זכו בפרסים — מתנת המערכת — לקול מחיאות כפים, נציגי בית הספר ״יבנה״ פרס ראשון ואחריהם נציגי בי׳׳ס ״עציון" ובי״ס ״מוריה".
גם בנות בי״ס בקרית ים תרמו להצלחת הכנס, ברקודים יפים נוסח תימן. והנה הגיע הרגע המיוחל: החלה הופעת הקוסמים.
בפה פעור חזו הילדים בלהטוטיהם. מתוך קופסה ,״יוצאות״ מטפחות צבעוניות; מים נהפכים ליין, אורז נהפך לאבקה ביד. ועוד ועוד.
תדהמה אחזה את הילדים מ״המספרים״ האחרונים של התכנית. הקוסם ברננדו עלה על הבמה ובידו חרב ארוכה. הוא תקע אותה בבימה. הוא הפשיל את שרווליו, והנה, הוא מכניס את החרב לפיו עמוק עמוק. אחרי החרב, באה האש. בידיו הוא אוחז שני לפידים בוערים והוא מכניסם אל פיו ומוציא אש מנחיריו. — באמת . עצום!
לו היינו צריכים לכתוב על כל הפלאים, שהקוסמים הראו לנו בוודאי שלא היינו מספיקים.
בשעה מאוחרת בערב הסתיים הכנוס לקול מחיאות כפים וברכת הידד לוועד שיזם והכין את הכל על הצד היותר טוב.
משתתף [שאול רז]
המורה תקווה
ברננדו הקוסם
המשתתפים בחידון
אשנב למערת
קוראים יקרים!
״מה קרה עם לדעתי?״ — ״מדוע אינכם מחדשים את המדור לדעתי ?׳׳ השאלות היו רבות והופיעו מדי פעם במכתביכם, בדלית ברירה המשכנו להבטיחכם, כי ״המדור יתחדש בקרוב״. הפעם אני יכול להודיעכם, כי ״לדעתי״ התחדש. מר יוסף וולק, שערך את המדור במשך מספר שנים, נענה לפניותינו והוא מציג לכם במדור זה את שאלתו הראשונה.
עתה הכדור בידכם. התענו באותה המהירות שבה נהגתם לתבוע את חידושו של המדור? אני מקווה, שלא תתנו לי את ההזדמנות לשאולכם: ״מה קרה עם התשובות ל״לדעתי?׳
*
ובכן השאלה נכבדה ביותר: התפילה כדבר שבהכרח ושיגרה, או כצורך נפשי וכחובה קדושה. תקראו את השאלה בעיון והשיבו את תשובותיכם כשהן כתובות בדיו על צד אחד של הנייר ושימו רווחים בין השורות.
אל תשכחו לחתום את שמכם על התשובות.
*
אך לפני שנים מעטות היה הדבר. נערים ונערות, שהתחנכו בתנועות הנוער החלוציות, אורגנו במסגרת מיוחדת בתוך גדודי הנוער, הם הלכו לסלול דרכים בערבה ושיפצו את בתיהם של העולים החדשים, שהתיישבו בכפרים הנטושים. אט אט גדל הפלג והתרחב והפך לנחל זורם. עשרות גרעינים יצאו במשותף לאימוני הצבא וכתום האימונים יצאו לשנת שירות במשקים. ואחרי השירות יצאו להקים יישובים עצמאיים בספר.
כיום יודע כל נער ונערה במדינה, כי יש לנו צבא מיוחד במינו, צבא חלוצי. אנו יודעים, כי יש לנו גדודים של נוער חלוצי לוחם, שזכו להצטיינויות רבות, הם זכו ראשונים בתחרויות הצעידה; הם גידלו ירקות, בזמן שהיה מחסור במדינה! הם היכו במצרים בסיני והם יושבים בנחל עוז ובנחושה ובנקודות אחרות.
מגל וחרב סמלם של הנח״לאים ובסמלם חייהם והווייתם — לוחמים טובים וחלוצים מסורים.
בנח״ל יש לנו יחידות דתיות, המורכבות מחניכי תנועותינו. הווי דתי מיוחד נרקם ביחידות הנ"ל וטיפוס לוחם דתי נוצר בהם. על הנחלאים ופעלם מספר לכם הפעם מתתיהו, בכתבתו ״נוער חלוצי לוחם׳׳.
נוער חלוצי לוחם – חברי משק "נתיבות מורשה", פוצחים בשיר
שתי רשימות חשובות מתפרסמות בחוברת זו. האחת תוצאות מחקר על אקלימה של ארצנו והשנייה פרטים על גילוי מנהרת חזקיהו. גם רשימתו של מאיר זרחי, על ״שריפה המשתוללת 72 שנה״, מאלפת ביותר.
שלכם העורך כ"ט בשבט תשי"ז
אשנב למערת
קוראים יקרים!
הפרעה המצרי של ימינו משלח את אחינו ממצרים בחוסר כל. מדי יום מגיעים עשרות פליטים ובפיהם סיפור הנגישות הידוע לנו מכבר. מרביתם של הבאים מקבלים את הגזירה בהבנה וכובשים את תלונותיהם בלבם, יודעים הם כי ישראל ערבים זה לזה והם גאים על חלקם בניצחון ישראל על מצרים, על אף הסבל שנגרם להם באופן אישי. מיעוטם רוטן ושואל: למה יצאתם למלחמה במצרים? הכדי לנשלנו מנכסינו ובתינו עשיתם זאת?
הרוטנים והנרגנים מוכרים לנו מאז ימי בשלח העתיקים, גם אז שאלו ״המבלי אין קברים במצרים״.
האומה כולה מאוחדת בהכרתה, כי נס סיני בימינו היה מחויב המציאות.
בשבת הקרובה נאזין שוב לשירת בני ישראל על גדות ים סוף. נהלל ונשבח את השם על נפלאותיו הרבים, כי שוב נבהלו אלופי אדום ונמוגו כל יושבי כנען ואי פה אי-שם יאזינו לשירתנו הציפורים ויענו לנו בשיר.
*
תושבי ירושלים חגגו בימים אלה את יובל התשעים של הד״ר משה וואלאך. א. אביב״י, מתאר לכם בסיפורו ״רופא חולי ישראל״- דמות המזכירה את הרופא הירושלמי הישיש שייסד את בית החולים ״שערי צדק״ בירושלים והיה חלוץ הרפואה המונעת בארץ.
ד״ר וואלאך עלה לארץ בשנת תרנ״ב (1892). כלומר לפני 64 שנים. זכותו רבה בפיתוח שירותי הרפואה בארץ ובמיוחד בגלל היותו לוחם אמיץ בשמירת השבת והכשרות בתוך כתלי ״שערי צדק״. בית החולים שלו מוכר לא רק בגלל רמתו הרפואית, אלא בעיקר בגלל היותו מושתת על טהרת הקודש. ב״שערי צדק״ לא מבשלים בשבת ולא רושמים שום דבר, לא עורכים ניתוחים, אלא במקרים יוצאים מן הכלל.
ד"ר וואלאך
ד״ר וואלאך הוא דמות נעלה בירושלים ובימים אלה מאחלים לו כל תושבי העיר, כי יאריך עוד ימים רבים וישרת את הרפואה ואת הדת כאחת.
שלכם העורך ז' בשבט תשי"ז
אשנב למערכת
קוראים יקרים!
העוסקים בנטיעות יודעים להבחין בין סוגי העצים השונים ומכירים את תכונותיהם. הם יודעים את הזמן ואת המקום המתאימים לנטיעת כל סוג וסוג.
כרגיל מקבלים הנוטעים הכשרה וחינוך מתאימים, כדי שיוכלו למלא את תפקידם. בקרב כל עם ועם מהווים הם סוג מיוחד של עובדי האדמה — אנשי היער. מקצוע היערנות, עובר אצלם מאב לבנו ומדור לדור. דרים הם ביערות, הרחק מיישוב ומאדם ושומרים על המשתלות ועל החורשות. מכירים הם כל מין וכל זן, כל נטע וכל אילן. היערנים הם אנשים שקטים ואמיצים. אוהבים הם את ההתבוננות ואת שלוות הטבע ואינם יראים את הסערות ואת הבדידות. היערנים הם אנשי בטחון ואמונה, אנשים ענווים ומצניעי לכת, כי יום יום הם רואים את פלאי הבורא בעצים הצומחים אל-על. גזע איתן הם בין משפחות עובדי האדמה — אנשים של אורך רוח המושרשים בסלע ובהר, כי שנים רבות עליהם להגן על השתילים בל יאונה להם כל רע. היערנות מפתחת בהם את התכונות הדרושות, כדי שיוכלו למלא את תפקידם.
*
התורה משולה לאילן — "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר". נוצרי התורה ומקימיה, מאושרים כשהם לומדים אותה ומכירים בה כל זן וזן. אך לא תמיד עוברת מסורת האבות לבנים ולא תמיד נחנים הבנים בתכונות אבותיהם. הנה למשל, המלחמה בחזיר. — כלום יגדלו בני תורה את הבהמה המשוקצת או יהנו ממכירת בשרה ? נטע זר הוא בתוכנו וכל נפש יהודי יקוץ בו.
*
עסקתי בעימודה של החוברת, כשנפתחה דלת המערכת ויהודי פליט ניצב לפני — נטע מגזע היהודים בפולין, אוד מוצל מהשריפה. התכוננתי לייחד את הדיבור על ט״ו בשבט, אולם דבריו הסבו את תשומת לבי מהשתיל שעל השער. הקשיבו: ״הנך רואה, אין לי זקן ופאות כלאבותי, אולם לב יהודי יש לי. והנה זכיתי לצאת מהתופת ולעלות לארץ והיא מלאה דבר אחר. אני משותק וחולה וחי מצדקה. אינני יכול לחיות בארץ שיש בה חזירים. הם אומרים לי ״כי אז אינך יכול לחיות פה, הגר למקום אחר״. ואני אומר: אין לי מקום אחר, זו ארצי ולא אוכל לראות בה את החזיר, הוא מזכיר לי את הפורעים, אוכלי החזיר, שעשו בנו פוגרומים. הם מזכירים לי את הצורר, שהשמיד את עמי, לא יהיה כזאת בישראל, בירושלים שלי לא יתהלכו חזירים ולא מגדלי חזירים, ירושלים שלי תהיה טהורה, אחרי כל מה שעבר עלינו לא יהיה נטע זר בקרבנו!״
סליחה אדוני — אמר — הפרעתי לך?
לא — השבתי.
״כתוב להם, כתוב להם, כי אחרי תל-אביב ילכו ירושלים וחיפה — לא יהיה חזיר בישראל!״
עכשיו אתם יודעים למה לא כתבתי על ט״ו בשבט השנה?
שלכם העורך י"ד בשבט תשי"ז
שממה לגן פורח
"והארץ הנשמה תעבד תחת אשר הייתה שממה לעיני כל עובר"
(יחזקאל ל"ו-ל"ד)
לפנים היו שם דיונות חול עמוקות, גוף פראי השתרע עד שפתו של הים גוף שהשתנה מדי יום ולפעמים מדי שעה ושעה. בפולש עוין חדר החול והתפשט מורחה, פנימה, לפנים הארץ.
אחדים קראו להן ״חולות הזהב׳׳ וברוח של הרומנטיקה מימי הילדות פרשו מולם את שמי התכלת. האחרים המפוכחים יותר, קראו להם ״החולות הצהובים״ והתכוונו לרמוז על שממונם ועוינותם.
הילדים אהבו את גבנוני החול החמים וגלשו והתגלגלו מעל גביהם, כמעל גבו של גמל סבלני, ישר לתוך המים הצחים והקרירים של הים. שיירות של גמלים פסעו בין הגבעות ונשאו על גבם ארגזים, עם זיפזיף לבניינים, שהוקמו בעיר וצליל פעמוניהם התפזר במרחב הצהוב והלוהט.
ביום אחד הוצב גבול לחולות הנודדים. מכונות גמלניות, עזות ועצומות החלו לחפור ליישר ולהדק את הדיונות ודרך רחבה נסללה והלכה מקביל לשפת הים. אחרי ימים, ימתח פס שחור של אספלט מתחת לגלגלים העצומים של המכבשים ומכוניות לעשרות החלו דוהרות צפונה ודרומה.
ארץ חדשה נגלתה לבעלי המכוניות, שבאו לכבוש את מרחב השמם ולהדוף את החולות לים.
עברו ימי השמחה על הכביש החדש ובאו ימי-החולין. הדיונות שרבצו לצדו של הכביש החלו לזנוק אל מעברו, להסיג את גבולו של הפולש השחור. מדי יום גיסו עשרות פועלים להחזיר את החול למולדתו, אך לשווא. מדי בוקר נתק הכביש בעשרות מקומות. אז באו הנוטעים רחרחו, בדקו, מדדו, סימנו והלכו להם. אחריהם באי דחפורים ועלו על גבעות החול וישרום חלק. חלק. אחר החלו לחפור בורות ובין שבועות מספר קם היער. בראשיתו היה נמוך ננס. בקושי בלטו שתיליו מעל ענפי האקליפטוס, אולם מדי שנה ושנה קם והתרומם וגדל ונישא עד שכיסה את ערייה, הצייה, החולית.
כיום עומד יער צעיר של אקליפטוסים ושל שיטה כחולה, במקום שם היו הדיונות הפראיות. הכביש נמתח בשחרחרותו המבריקה ודוהר קדימה לצפון ולדרום, כאילו מעולם לא היו פה חולות, כי אם ארץ ירוקה ונושבת.
השתיל הרך
א. ב.
ממרחקים הובאו ענפים, כדי להדק את שורשי העצים
חשופים ובודדים היו הנוטעים
יער צעיר וירוק
אשנב למערת
קוראים יקרים!
כשתגיע חוברת זו לידכם יתקיים אחד המאבקים הגורליים על עתידנו בעצרת האומות המאוחדות. בתום חמשת הימים, שניתנו למזכיר הארגון, לבוא בדברים עם ממשלת ישראל על השלמת הנסיגה מהשטח שכבשנו. נציגינו יעמדו בודדים וגלמודים ויטענו את טענותינו הצודקות למעבר חופשי במיצרי אילת ולשלטון ישראלי ברצועת עזה.
הפעם תהיה הודעתם קצרה וחד משמעית! אנו מוכנים לכל. גם אם כל העולם יצביע נגדנו לא נרתע מתביעותינו הצודקות — בלי ערובות ממשיות לשלומנו, לא נפנה את השטחים החיוניים שנותרו בידינו.
ועם נציגינו יהיה כל העם, כבימי מבצע סיני נעמוד מאוחדים ומלוכדים, להטות שכם להדוף את מזימות אויבינו ונתפלל לשם, כי יהפוך לב שליטי העולם ויפקח את עיניהם, להבדיל בין רשע לצדק ובין אוהבי שלום לבין רודפי מלחמה.
בימי מבצע סיני נפל בחלקם של הצנחנים לערער את בטחונו של הצבא המצרי בהתקפה מן העורף. יחידות הצנחנים נחתו הרחק בלב חצי האי סיני והחזיקו מעמד במשך שתי יממות, עד בו חיל הרגלים הפורץ.
משהו על הצנחנים ועל אימוניהם מספר לכם מ. ר. ב״פגישה עם צנחנים״.
צנחנים בצניחה
שלכם העורך
|
הערת המערכת
גם המערכת מצטרפת להערת שני הקוראים ומוקיע את מעשיהם של בנימין שפנייר ושל לאה חסידוף.
|
תיאטרון
שחור על גבי לבן
קומדיה מאת א. קישון,
בביצוע תיאטרון הבימה.
בעיית מיזוג הגלויות, היא אחת הבעיות הנכבדות בהן מתלבטת מדינתנו. מאז שהחלו להגיע זרמי העולים מהגלויות המתחסלות, התפרסמה ״ישראל השנייה״ מעל דפי העיתונות. פעמים רבות נגענו בבעיה זו מעל דפי עיתוננו. הבאנו את חיי המעברה אליכם, ע״י תיאורים, סיפורים ותמונות.
המדינה עשתה מאמצים רבים לפתרון הבעיה. הצבא נחלץ לעזרת המעברות, תנועות הנוער אימצו להן מעברות, יישובים ותיקים הושיטו עזרה לצעירים וחדשים וכו'. כל הפעולות הנ׳׳ל לא יכלו לפתור את הבעיה לחלוטין, מאחר שלפתרונה דרוש גם הרבה זמן. ההומוריסטן אפרים קישון חיבר אגדה סטירית, בת שתי מערכות, על בעיית מיזוג העדות בישראל. כדי להציג את הבעיה בכל חריפותה, הזדקק להעבירה לעולם אלגורי של חיי העכברים. מעשה בעכברים האפורים הדרים בקומה התחתונה של העולם והעכברים הלבנים הדרים בקומה העליונה והיחסים ביניהם. צורת העמדת המדיה אינה הולמת ביותר את מצב הדברים במדינתנו. באמריקה או באפריקה קיימת בעיית הלבנים והשחורים, מה שאין כן אצלנו. ההבדלים בחברתנו אינם הבדלים גזעיים והבדלי צבע, כי אם הבדלי עליות — ותיקים וחדשים, או הבדלי מפלגות והשקפות — דתיים ובלתי דתיים. או הבדלי מעמדות — פועלים ותעשיינים וכו'. נכון הוא שיש חלק בחברתנו המייחס את הסלידה דווקא לצבע העור. היחס השלילי נובע יותר מהבדלי האופי, ההבדל והשוני מהעדות הספרדיות, אולם קשה מההרגלים והמסורת.
ה״קומדיה״ אינה מעלה את הבעיה, כפי שהיא קיימת, על כן היא מחטיאה את מטרתה, וכן אינה פותרת את הבעיה במאומה. זו סטירה קלילה שבקלילות, המורכבת מאמרות נדושות באידיש, בעברית ובערבית, המציגה את חיינו בראי עקום במכוון.
המעשיה בוימה על ידי הבמאי יואל זילברג ובוצעה על ידי השחקנים ר. קלצקין, מ. אשרוב, ש. סגל, ש. בר-שביט, ת. רובנס, א. ניניו ועוד. הפתעת ההצגה הייתה, הופעתה של השחקנית הצעירה גילה אלמגור, שזו הפעם הראשונה קיבלה תפקיד נכבד על הבמה.
ראויה לשבח תפאורתו של ד״ר פ. לוי. גם מנגינות הלווי של מ. וילנסקי היו יפות. בסך הכל אפשר לומר כי ה״שחור על גבי לבן", היה מטושטש מאד ואפור מאד. הצחוק היה פושר מאוד והמחזה מטולא מכל מיני שריים, שלא הצליחו לכסות אפילו על מערומי העכברים, שהתרוצצו על הבמה.
פרסומת להצגה "שחור על גבי לבן".
א. ב.
אשנב למערכת
קוראים יקרים!
שירת ה״אני מאמין״, שבקעה מהקרונות הסגורים של רכבות ההשמדה. לא עוררה את אומות העולם למעשה הצלה גדול, כפי יכולתם וחובתם, רק כשהצורר קרב להכרית את עמיהם, ראו את סכנתו ויצאו ללחום בו. לנו הורישו המובלים למוות את אמונתם האיתנה, ביתרון הצדק על הרשע ובעליונות הרוח על החומר. הם האמינו, כי סופו של הצורר לבוא. זכינו לראות בעינינו את חסדי השם ואת קצו הנחרץ של הצורר, אולם צימאוננו לדעת את כל מה שעבר על עמנו בימי החושך והזוועה, עדין לא רווה, — מאין שאבו את הכוח לסבול את הנגישות וההרג? — כיצד יכלו לשיר שירי אמונה על סף הכלייה ?
והנה נתגלגלה הזכות לנערה יהודית בת 15 לספר לעמה ולעולם כולו את סיפור השואה. ב״יומנה של אנה פרנק״, מצאו מיליונים מענה לשאלותיהם. היומן מוצג בימים אלה בארצנו ע״י ״הבימה״. א.ב. מסביר את הפרשה בפרוטרוט. ברצוני רק להעיר, כי המחזה איננו כליל השלמות וגיבוריו אינם מייצגים את המוני עמנו, שחיו לפי מסורת ישראל והלכו לדרכם האחרונה, כש״אני מאמין" על שפתותיהם. בכל זאת, יש בו במחזה
דברים מזעזעים ויקרים לנפש כולנו.
*
נשיא המדינה כותב במכתבו להבימה, כי יומנה של אנה הפך ל״תעודה עולמית של השואה היהודית״. יכולני להעיד, כי שהצגה שנוכחתי התערבו קולות השחקנים בבכיו של הקהל. הייתה זו התפעמות עצובה והזדהות שאין למעלה הימנה.
*
בחוברת שלפניכם, הקדשנו הרבה מקום לזיכרונות העבר. ואין פלא שמצאה בו מקום גם אגדתו של א. שטרנברג [בשן, חבר משואות יצחק] על "עין חובילה״, שבגוש עציון.
*
י. וולק, קיים את הבטחתו והוא מגיש לכם את התשובות, שנתקבלו לשאלה הקודמת. אם תגלו גם הפעם יזמה וזריזות, כפי שגיליתם בפעם הקודמת. יופיע המדור תכופות.
שלכם העורך כ"ט בשבט תשי"ז
שימו לב !
בנימין שפנייר כותב לנו: ״כעסתי על אשר כתבתם בעיתון האחרון (מס׳ 12), כי העתקתי את סיפורי ״כיס הכסף״ מתוך ספר וכי זו גניבה ספרותית. אין אני צריך לסבול גינויים והעלבות מפני ששכחתם לכתוב ״ליקט ב. שפנייר״.
קשה לאמת את טענתו של הכותב, מאחר שכתב היד לא נמצא תחת ידנו, אולם אפילו טענתו נכונה, לא היה הדבר משנה ולא כלום. המדור מוקדש לדברי הקוראים ולא לליקוטים מתוך ספרים.
גם להבא נוקיע כל מעשה של העתקת חומר מתוך ספרים, גם אם השולח ישתדל לטשטש את מעשהו ע״י שינויים קלים בטקסט.
אגדת מעיין עין חובּילה
כאשר לכד עתניאל בן-קנז את חברון ובנותיה באו כל אחיו בני-שבטו, ויבקשו מרעה לצאנם ובאר מים חיים להשקות עדריהם, כי אנשי-מקנה היו גם הם גם אבותיהם.
וילך אחד מבני השבט – ויעל הרים וירד בקעות בתורו אחר מעיין. ויגיע לגיא אשר בין בית-זכריה וגבעת-יהודה – וירא והנה האדמה דשנה ולחה, וכל עשב מזריע זרע, ויאמר: אין זאת, כי מים נובעים במעמקי אדמה זו. ויקרא לנעריו ויאמר להם: שמעוני-נא נערי, חפרו במקום הזה. אולי יקר לנו ה' ומצאנו מעיין מים חיים, הלוא הבטיחנו אלקי-ישראל כי ארצנו ארץ עיינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר.
ויחפרו, והנה סלע קשה מצור ויכו בסלע, מצאת החמה עד בואה. ומן הנערים אמרו: המן הסלע הזה נוציא מים? ויאץ בהם אדון-הרועים, וכי ייעפו יביא אחרים תחתם, ויכו זה בפטיש וזה במקבת. ויחצבו בכשילים ובכלפות הכה וחצוב יום אחר-יום. והסלע לח וילוקו האנשים וישיבו נפשם.
ויהי ביום השישי ויאמרו האנשים: הנה-נא חוצבים אנו ששה ימים ומים לא מצאנו, נשובה-נא לבתינו ליום השבת. ויהי כחצות היום, וישובו האנשים איש לביתו. ואדון הרועים סר וזעף. כמעט נואש מן המקום – ויאמר, אך סלע-אכזב הוא זה, רק ליח יש בו ומים אין בו. ועתה עמלי לשוא, וכספי לריק השלכתי.
ויראהו אחד הנערים ויאמר: אל-נא יפול אדוני ברוחו, אולי יעשה ה' נס ומצא נמצא מים? אחצוב עד בוא השמש, אחר אסורה לבית אבי. וידי הנער רפות, כי לא בעל-זרוע הנהו. ויכה, הכה ושוב עד כי רפו ידיו.
ויהי לעת-המנחה . ויך עוד, והנה סדק בסלע , וירחב הסדק, והנה חלל חשוך תחתיו. ויט אזניו וישמע: טיף, טיך, ולא ידע מהו. וירץ ויקרא לאדון הרועים, ויאמר: הנה-נא זאת ראה, והכר על מה זה ועל מה זה. ויכרע אדון הרועים ויעש אזנו כאפרכסת וישמע מים מפכים ומטפטפים ויקרא בקול צהלה:
מעיין פלא מצאנו!
ויביאו חבל, ויורד הנער בעד פתח המעיין וחרב קשורה לחגורתו, כי אמר: פן תפגע בו חיה רעה והרגתו. ויגלוש הנער אמא אחרי אמה, ויעצר, ויקשב, וישמע, והנה טיפות מים מטפטפות ונוזלות ומכות על רצפה. וירד כעשרים אמה. והנה תחת רגליו כרצפת-סלע קשה וקרה. ויעמוד בתוך המים הקרים. עיניו לא רואות דבר, כי חושך ועלטה מסביב. ויחפש הקיר וימשש, ויגע אל פיו והנה קיר חלק ורטוב והמים מתוקים כדבש.
ואדון הרועים מצפה בכיליון עיניים בפתח המערה לדעת את אשר יקרה לנער.
ויבקש הנער לפיד להעיר חשכת המערה – ויורד אדון-הרועים לפיד בוער, וירא והנה המערה מערת-פלאים. בתקרה ובקירות גלידי מים, ולגלידים צורות מצורות שונות כמעשי-אמן. והם נוטפים מים זכים, ויזובו על רצפת-האבן. ויער אל פיו ולא באו כמים האלה ערבים לחכו. וייתן מים חיים אל כלי, ויבא לאדונו להחיות נפשו, ונפשות עבדיו והצאן אשר לרגליו, כי צמאים המה.
ויברכו שם את ה' אלקי-ישראל, אשר הוציא להם מים מן הסלע ומצור החלמיש – וישאבו מים בששון ממעיין הישועה.
והמים יורדים במצולות-התהום כמו אבן ולא נודע כי באו אל-קרבנה, ויבן האיש תעלה למשוך המים לבור מקוה-מים שם יקוו אל מקום אחד ומשם ושק את צאנו. ויפרוץ האיש ויהי לו צאן ובקר לרוב – גם אילנות וגפנים – נטע ויעש חיל.
ויהי כאשר גלו בני-ישראל מעל אדמתם, וילכו אל ארץ נכריה, גלה עמם אף בעל המעיין, ותעבור נחלת ההר לידי זרים.
ואחד הכותים אשר נושבו בהר ראה בריכת-מים והמים זכים וצלולים, וישת מלוא חזהו, ותבאנה נשיו ובנותיו ותורדנה כדן ותשקנה הצאן.
ויהי למחרת, וימותו מן הצאן וגם הבר שכלו בניהם, ולא יכלו לשתות מים מן המעין כי מרים הם, וכל אשר יגע במים – יחלה. ויהי המעיין נרפש ומקורו נשחת…
ויקרא האיש לאלוקיו ותרוצנה בנותיו אל נביאי הבעל, ותאמרנה להם: המים רעים והארץ משכלת, ואנחנו אנה אנו באים? כפרו-נא פני-הבעל אולי ישא וימתקו המים? ויתגודדו נביאי-הבעל ויעלו עולות וזבחים תחת האלה ותחת האשרה, אך אין קול ואין עונה.
ויאררו ויקללו האדמה אשר לא יכלה שאתם.
- – – –
לימים חמישים – חזרו בני יהודה מגלותם אשר גלו בה וישובו לאדמתם, לחוננה ולעבדה. ויהי כחום היום – והמה עברו בדרך אפרתה לשוב אל ערי אבותיהם – ויראו המעיין ויאמרו: נשבור צמאנו ואחר נמשיך דרכנו. ויאמרו להם יושבי-הארץ: המים רעים ומאררים, כל השותה מהם – אדם ובהמה – לא יהיה לו זרע ומות-ימות.
ויפרשו אנשי-יהודה כפיהם למרום ויאמרו:
א-ל אלקי-ישראל, הלוא כפרה גלותנו כל עוונותינו, ועתה אין עינינו אלא אל הארץ אשר נתת לאבותינו לעבדה ולהפרותה. הפוך-נא לנו מי-המוות למי-גאולים. אדם ובהמה תושיע ה'!
ויקום אחד משבי-הגולה והוא זקן ושבע ימים ויאמר: שמים וארץ אתם עדי, כי אני הנני מיוצאי-חלציו של אותו נער, אשר לא חשך עמל מכפיו ובידיו הרפות היה חוצב עד שהוציא מים מסלע עקש וקשה זה.
ובאמרו זאת ויפן אל-הסלע, אל-מקור-המעיין ויאמר: סלע! סלע! אבותינו נתנו לך רוח-חיים ויוציאו מקרבך מי-ברכה – החזר-נא עתה ברכתך לבנים – ואלה הצאן מה חטאו?
יצאה בת-קול ואמרה: ההפכי-הצור אגם מים, הוא יהפוך את מי-המארה למי-רפואה.
מיד הפכו המים למי-מרפא, וכל בהמה וצאן שהפילה פרי-בטנה, הייתה כגפן פוריה, אף עקר ועקרה כי ישתו מי-המעיין, היו פרים ורבים כדגת-הים.
מני-אז ועד היום עולים יושבי-הכפרים אשר בהר-חברון, נשיהם ובעירם – לשתות ממי-המעיין כי סגולה המה לוולדות בריאים וחסונים.
ויקראו שם המעיין עין-הפריה – הלוא הוא עין-חובּילה, אשר בצלע חורבות משואות-יצחק בגוש-עציון.
אליעזר שטרנברג [אליעזר בשן, חבר משואות יצחק]
יומנה של אנה פרנק
מן היומן
אני רוצה להוסיף ולחיות גם לאחר מותי! ולכן מודה אני כל כך לאלוקים, שבשעת לידתי כבר נתן לי את האפשרות להתפתח ולכתוב ולבטא כל אשר בלבי!
*
אתמול ראיתי שני יהודים בעד הסדק ודומה היו בעיני כאילו זה פלא-עולם. זאת הייתה הרגשה אומללה: כאילו בגדתי באנשים אלה, ועכשיו אני עוקבת אחריהם באסונם.
*
מי הטיל עלינו כל אלה? מי העמיד את היהודים מחוץ למחנה כל העמים? מי המיט עלינו את כל הסבל הזה? אלוקים הוא אשר עשה אותנו כך, ואלקים הוא אשר ירימנו מן התהום ויגאלנו. אם נישא בכל הסבל הזה ובכל זאת עוד יהיו יהודים בעולם, יבוא יום והיהודים לא יהיו עוד נידונים לכלייה, אלא מופת לעולם. מי יודע, אולי תהיה זאת אמונתנו, אשר תורה את הטוב לעולם ולכל העמים, ולשם כן; לשם כך בלבד; עלינו לסבול״.
לעולם לא נוכל להיות הולנדים בלבד, או אנגלים בלבד או בני כל עם אחר בלבד. תמיד נהיה מלבד זאת גם יהודים, ורוצים אנו להיות גם יהודים.
התחזקי! הבה נבין את הייעוד שהוטל עלינו ולא נתלונן ; עוד יבוא מוצא, מעולם לא נטש אלוקים את עמנו.
ההצגה
עשר שנים עברו מאז שנודע לנו על גורלם המר והאכזר של יהודי אירופה. כמעט שאין בתוכנו משפחה שלא שכלה בשואה האיומה הזאת קרובים או מכרים. ככל שאנו מתרחקים מהימים ההם, אנו מתכשרים יותר לתפוס ולהקיף את גודל האסון, שירד עלינו תחת שלטונו של הצורר הנאצי. ניצולי השואה מצאו מקלט במדינתנו וביניהם אלפי ילדים ונוער, שעברו את כל התלאות בגילם הרך. רבים מכם ודאי שמעו מפיהם על חייהם במחנות הריכוז וההשמדה, או שקראו על בך בספרים. גם בבית הספר סיפרו לכם את סיפור הענות והדווי של אחינו והורינו בגיטאות ובמחנות של אושביץ וטרבלינקה. אולם אחרי כל אלה נשארו בוודאי בלבכם ספקות רבים — האמנם אירעו כל הזוועות והתלאות? היכלו בימינו לקום רוצחים שפלים כאלה ולגזול ממיליוני בני אדם את אור השמש, את יפי הטבע, את האוויר ואת החופש? הכיצד נעשו דברים מחפירים כאלה לעיני העולם כולו?
המוח מתייגע לחדור לתוך הסיפורים ולהמחיש לעצמו את הימים הנוראים ההם. השאלות רבות רבות — והדמעות ? אינם. פשוט קשה לנו לבכות מותם של מיליונים. לבנו נעשה קשוח וקפוא והסיפורים באים לתוכו כאיזמל המנתח וחותכים וחותכים: ששה מיליונים…
יש שעות שאנו רוצים להתפרק מהמועקה ומהצער ואנו מנסים לכוון את מחשבותינו לאפיקים אחרים, כדי שיבוא הפורקן ונוכל להתגבר על משא האבל.
ואז אנו מתחילים להתמרד: מדוע הלכו לרכבות המוות? — למה לא התמרדו כמו מורדי גיטו ווארשה? וכשאנו מתעמקים בסיפורים ובעדויות בכנות, על מנת להבין את כל הבעיות האלה, אנו מתחילים להבקיע לנו דרך להזדהות עם הסובלים והנאנקים, ורואים את ההשתלשלות הנפלאה והניסית שהביאתנו להקמת המדינה ולאתחלתא דגאולה.
הדרך ארוכה ארוכה ורק מי שדבק באמת בפרשה ורוצה להבין, ויש לו הכוח לקרוא את הכל, מקבל תשובה על שאלותיו.
אני בטוח שכולכם רוצים לדעת את מה שקרה, אלא שלפעמים קשה לכם לעכל את החומר הניתן לכם, או פשוט נמאס לכם לשמוע את הדברים החוזרים ונשנים באוזניכם, מבלי לגרים לכם לחוויה עצמית כלשהי. והנה יש לכם בימים אלה הזדמנות לחיות את אווירת השואה במשך שלוש שעות, בהצגת ״יומנה של אנה פרנק״ המוצגת על ידי ״הבימה״.
אין ההצגה עונה על כל השאלות שהזכרתי בראשית דברי ויש בה הרבה זרויות, במיוחד לנו כיהודים חרדים, אולם היא נאמנה לאותם הימים ומחייה לפנינו את הטרגדיה המזעזעת של יהודי הולנד בימי הנאצים.
הפרשה המופלאה של יומנה של אנה פרנק
אנא פרנק כותבת יומן
למשפחת פרנק האמידה, שנמלטה מגרמניה הנאצית להולנד, הייתה בת קטנה א נ ה. כעשר שנים חייתה הילדה באמסטרדם, בבית היהודי האמיד ונהנתה מכל חמודות ימי הנעורים. הילדה הייתה רגישה ועליזת רוח ואהבה לשפוך את ששונותיה ואת רחשי לבה ברשימות, שרשמה ביומניה. כשהגיעה אנה׳לה לגיל 13, נהפך עליה עולמה בעטיו של הצורר הנאצי. משפחתה נאלצה לעקור מביתה ולהסתתר במחבוא אצל ידידים הולנדים. נוצרים בשם קראלר וקופהויס. היא נאלצה לנטוש את בית ספרה, לשאת טלאי צהוב, לוותר על אור השמש ועל חברי נעוריה, ולהתייסר יחד עם משפחתה ועם יהודים אחרים בתוך המחבוא. פה, בד׳ אמות המחבוא, היה עולם מיוחד במינו: רעב, פחד, מריבות וצפייה ליום מפלתו של הצורר. אנה קלטה את הכל בנפשה ורשמה בהתמדה ובכישרון ביומנה.
ביומן גילתה את כל צפונות נפשה:
את געגועיה לחופש ולדרור, את חלומותיה ואת רצונותיה, את ביקורתה על עולם המבוגרים שמסביבה, שאינו מבין לנפתוליה. ובעיקר את רצונה למצוא את תיקון נפשה בייעוד גדול בחיים.
גם במחבוא אפשר לצחוק
ימי המחבוא קירבו אותה לנער של משפחת ואן-דאן, פטר, ורעות נאצלה מתחילה להתרקם ביניהם.
הידידות מתחילה להרקם
שנתיים ימים הסתתרו בני משפחת פרנק וידידיהם במחבוא, עד שהובלו על ידי הנאצים למחנה ריכוז ושם אבדו. רק אביה של אנה, אוטו, שרד מהמשפחה והוא שב לביתו באמסטרדם לראות מה השאירו בו הנאצים. בין ערימות הספרים והעיתונים מצאו הנערות ההולנדיות, שעזרו להם להסתתר,
האב אוטו מקבל ממיפ את יומנה של אנה
את יומנה של אנה והן מסרוהו לאב. האב פרסם את היומן ככתבו, מבלי לשנות מאומה. היומן התפרסם בהולנדית ותורגם לשפות רבות. בתוכם גם לעברית, ע״י ש. שניצר.
המחזה
היומן זעזע את קוראיו ברחבי העולם וזכה לתפוצה רבה. כישרון הכתיבה ונאמנות הביטוי שבו כל לב ובמיוחד את לב הנוער, שביומן מצא הד לחייו וללבטיו.
היומן עובד למחזה ע״י שני אמריקנים, פרנסיס גודריץ ואלברט הקט והוצג בכמה ארצות. זה חדשים רבים נוהרים המוני צופים לראות את המחזה על חייה של נערה יהודית בלתי רגילה, שזכתה לתת ביטוי לגדולה שבזוועות עמה. המעבדים לקטו את הקטעים המעניינים שביומנה של אנה ובעזרת אביה שיחזרו את מקום המחבוא ואת קורותיו במשך השנתיים. גיבוריו של המחזה, הם אותם האנשים, שאנה מזכירה אותם ביומנה: אביה, אמה ואחותה מרגוט הטובה, משפחת ואן-דאן והרופא דיסל, פטר וחתולתו ומר קראלר ומיפ ההולנדים. המחזה תורגם לעברית ע״י נסים אלוני.
ההצגה
המחזה הועלה ע״י הבימה, בבימויו של ישראל בקר, שחקן ששרד מהשואה והכיר את חיי האנוסים היהודיים בימי הנאצים. לשבחו יש לציין, כי נתגלגלה לידו זכות גדולה להחיות על הבמה את אווירת השואה במידה הדרושה של עדינות והבנה ולהביא את הצופים להזדעזעות רגשית ולהזדהות מלאה עם זכרם הקדוש של קרבנות השואה.
ההצגה נפתחת בתמונה של שיבת האב לבית המחבוא. אנו רואים את שברון לבו של האב על אבדן ביתו, ושומעים בקולו המאופק את סערת לבו השבור, בקראו קטעים אחדים מהיומן. אחרי תמונת הפתיחה מתחילה ההצגה להתגלגל כאילו ע"י דפדוף ביומנה של אנה. קול קורא קטעים ועל הבמה רואים את ההתרחשות בתוך המחבוא. במרכז החיים עומדת אנה, השובבה והמתבגרת. המערכה הראשונה מסתיימת בתמונה בלתי נשכחת של הדלקת נר ראשון של חנוכה במחבוא. במערכה השנייה אנו חשים את התקרבות הקץ. המצוקה במחבוא רבה ויחד אתה הסכסוכים בין המסתתרים בפנים מפני הרדיפות. לא רואים את הגרמנים המובילים את היהודים להחנות, אך חשים אותם בכל צעד והולם. המחבוא מתגלה ויושביו עומדים לפנינו לפני צאתם לדרכם האחרונה. ושוב בסיום אנו רואים את האב השב הקורא ביומן.
הפתיחה והסוף עצובים ומזעזעים, אולם אמצעיתה של ההצגה שזורה בדברי משובה של אנה. ויש אפילו רגעים של צחוק ועליצות.
יש לציין, שהרושם של סופה של המערכה הראשונה נחלש, בגלל החזרה המיותרת על השיר ״מעוז צור״. הבמאי רצה כנראה להחדירה בלב הצופים. אולם בהשהייה הנוספת השיג את ההיפך. נראה לי, שאפשר להשמיע את השיר גם מאחורי המסך. לשם שלימותה היהודית של ההצגה, לא היה מזיק, אילו מעוז צור הושר כשהגברים חובשים עוד את מגבעותיהם, למרות, שייתכן שמבחינת האמת העובדתית הייתה אחרת אצל משפחת פרנק במחבוא. אין ספק, שתיקון מעין זה עלול לגשר על פני הזרות הנוצרת לגבי הצופה היהודי, מאחר שהמיליונים שהובלו למחנות הריכוז היו ברובם יהודים, שהתחנכו על המסורת ושרו את השיר בכיסוי ראש.
עדה טל בתפקידה של אנה פרנק הוכיחה פעם נוספת את יכולתה לעצב ילדים והפעם הפכה. בזכות אנה פרנק, לתהיות לפנינו את הטרגדיה של ילדי ישראל, שנמקו במחנות ההשמדה ונכרתו באיבם.
השחקן פינקל התעלה הפעם למרום יכולתו בדמותו של האב של אנה. מעולם לא שמענו אותו לבטא בצורה כה מושלמת את הטקסט שנתנו לו המחזאים. הוא היה היסוד המוצק של המחזה, ביטוי לאמונה ולסבלנות בלתי מעורערת, משענתה הנאמנה של אנה המתלבטת.
גם כל שאר השחקנים עיצבו דמויות חיות והזדהו עם חייהם כמיטב יכולתם. אין ספק שנדרש מהם כוח התאפקות רב לקחת חבל במחזה ממין זה. רות שאלק, השחקנית החדשה. ששחקה את מיפ ההולנדית. הייתה משכנעת בנדיבותה הצנועה ומעוררת הערצה בהופעתה עם בשורת הפלישה.
חיים אמיתי, עיצב דמות הולנדי טוב לב ושקט, העושה למען ידידיו היהודיים מה שמצפונו מחייב אותו.
המשחק המעולה של צוות השחקנים, התפאורה של הצייר בוריס אהרונסון והביטוי העדין והקורקטי של י. בקר, הפכו את ״יומנה של אנה פרנק״, לנכס לאומי ודרמתי כאחד לתיאטרון הישראלי ולמדינת ישראל כולה.
א.ב.
אשנב למערכת
קוראים יקרים!
הדברים הנעלים ביותר הופכים חול, אם האדם הופך בהם ללא קדושה.
יום יום קורים לעינינו נסים וחלומות דורות רבים הופכים למציאות. הבנים שבים לגבולם וחורבות הארץ נבנות מחדש, פרקי נבואה מתגשמים ויד השם חובשת פצעי עמו הנרדף. מה פלא אם אנו מבודדים בין הגויים ? כה שונים הננו מהם, כה אחרים.
קחו למשל, את הדיונים המתנהלים בימים אלה בארגון האומות המאוחדות. נציג ישראל מציע, כי האומות יביאו את שכנינו להשלים אתנו — האין בדבריו הד למסורתנו העתיקה? ״גם אומה קטנה אינה רשאית לוותר על עמדתה אם היא חושבת אותה לצודקת". מעטים נגד רבים, דלים בנפט ובזהב, אך עשירים בכוחות נפש, בלהט מוסרי.
הם מתאגדים, כדי ללחום אחד ברעהו ואנו קוראים להם להפסיק את המלחמות ולבצר את השלום.
*
נזדמנתי לתערוכת ציורי התנ״ך של הצייר מארק שאגאל ומצאתי בה הד להרהורינו בימים אלה. לא מלחמות וניצחונות מתוארים בציורים, לא תהלוכות צבאיות וכיבושים, כי אם קורות עמנו בין העמים — השליחות שהוטלה עלינו מימי אברהם יצחק ויעקב.
הציורים הם מעשה אמן, אולם הלב הוא לב ילד יהודי, שאגאל רואה את התנ״ך כפי שדמויותיו נצטיירו בדמיונו בימי הילדות. היש לכם ידיד יותר קרוב מאשר צייר המצייר כמוכם? צייר הרואה את המלאך הקורא לאברהם בעקדת יצחק, את יעקב המקבל את ברכת יצחק ואת דוד המבכה את מות יונתן ?
לא יכולנו להציג לפניכם את כל התערוכה רק מספר תחריטים הבאנו. בוודאי תמצאו בהם דוגמה ליחסו של צייר עברי לצור מחצבתו, התפעמות שיש עמה מטהרתה וקדושתה של הילדות, לכך נתכוונתי במשפט הפתיחה.
שלכם העורך ה' באדר א' תשי"ז
|
תגובת המערכת
בקשנו כמה פעמים ציורים, חיבורים ובמידה שנענינו פרסמנו אותם. צדקתן בקשר למדור "ראה ועשה", אולם לדאבוננו לא מצאנו עורך למדור.
|
תגובת מערכת
אח תוצאות המשאל פרסמנו בזמנו. דפדפי בחוברות ותמצאי את התשובות. "לדעתי״, יופיע כסדרו, אם תמציאו אח תשובותיכם בזמן.
להלן שני מכתבים של ילדים שנשלחו למשפחת ויג שאביהם נהרג ע״י מסתננים.
|
"וישלח את היונה". (בראשית ח׳ ח׳) ־
נוח ובני ביתו עומדים ליד הצוהר ומשלחים את היונה לדרך.
צווארה המתוח של העז וראשו המורם של התרנגול, מבטאים את הערגה לחופש. לקץ המבול
ציורי התנ״ך של מ. שאגאל
במוזיאון של תל אביב נערכת בימים אלה תערוכת ציורי התנ"ך של מארק שאגאל. התערוכה כוללת 105 תחריטים, שגוונו ע״י האמן בצבעי-מים וניתנו כשי למוזיאון.
האמן עבד על התחריטים למעלה מעשרים וחמש שנה ורק לפני שנה הצליח להביא את יצירתו לשלמותה.
ציורי התנ"ך של שאגאל מהווים נכס אמנותי עולמי, אולם יחד עם זאת הם גם נכס לאומי, האנושי והיהודי, באים בהם על ביטויים בפרקים הנלבבים ביותר של ספר הספרים. נטייתו של הצייר לחלום ולאגדה ודמיונו המרקיע שחקים, שרים בתחריטיו שיר הלל לתפארת עברנו ולהווי עתידנו.
הבאנו לפניכם פעמים רבות אילוסטרציות לתנ״ך, שנעשו ע״י ציירים דגולים ומפורסמים, כגון : דורה, רטברנדט, פן ואחרים. ציוריהם פגומים. מחמת החיץ העוטר ביניהם לבין כתבי הקודש. חיץ שקשה לגויים להתגבר עליו. כל אחר מהציירים הנ״ל נמשך לתנ"ך ועשה מאמצים לכבשו בציוריו. רמברנדט, שהיה הגדול ביניהם, יצר יצירות נעלות, אך כולו טבועות בחותם הדרמתיות היתרה. האפלולית הרבה העוטה את דמויותיו מוכיחה, כי הן צוירו הרחק מארץ השמש. דמויותיו מעוררות יראת כבוד, אך הן מושפעות ממראה היהודים בגיטו אמסטרדאם.
תחריטיו של דורה מושפעות מהנצרות ודמויותיו לקוחות מתמונות הקדושים שבכנסיות.
"ויאמר אל תשלח ידך אל הנער" (בראשית כ"ב, י"ב,)
יצחק שוכב נכון לעלות קרבן. יד שמאלו של אברהם אוחזת ברגלו של בנו יחידו וימינו שולחה הסכין לצווארו, לפתע הוא שומע את קול המלאך. הסכין כאילו נופלת מידו והוא כולו פליאה.
עתה זכינו בפעם הראשונה לסדרה שלמה של ציורים תנכ״יים, שנעשו ביד אמן יהודי דגול.
וכיצד צייר שאגאל את ספר הספרים ? התשובה היא – כיהודי. הוא גאל את התנ"ך מידי הגויים וציירו כפי שהוא רואה אותו בעיניו היהודיות.
הדמויות הן דמויות של יהודים מכל הדורות, קצתן דומה ליהודי ויטבסק, בה נולד וגדל הצייר, וקצתן מזכיר (בעיקר בתמונות הגבורה), את גיבורי ישראל בימינו. בעצם אפשר, שבכל תמונותיו מופיעות אותן הדמויות, חרושות הקמטים המפיקות חכמה ודעת. היהודי הנצחי מימי האבות ועד ימי המשיח העתידים לבוא, מפגין לפנינו בתחריטיו את ההיסטוריה היהודית. אברהם המעלה את יצחק על העקדה, לא שונה בהרבה בצורתו, ממשה ואהרון, מיעקב וירמיהו. וכן יש דמיון רב בין העלם יצחק ויעקב החולם ובינם לבין יוסף הרועה, בעל החלומות, ולולא דמיסתפינא, הייתי אומר, ביניהם לבין הצייר עצמו, שהוא צאצאם של החולמים הגדולים.
דוד המקשיב לדברי אלישבע ושלמה, המתפלל בחנוכת בית המקדש,
ירמיהו המבכה את חורבן הבית,
"גם כי אזעק ואשוע שתם תפילתי"
יחזקאל הבולע את המגילה, בכולם, אותו כובד ראש ורצינות, אותה מורשת ישראל עתיקה, של בינה אמונה ואהבת השם. כבר מדברי אלה יכולתם לעמוד על הקוו האופייני של ציורי שאגאל לתנ״ך. אין אלה מונומנטים מתים, כאן אין דמויות מאובנות הדומות לפסלים, כאן תיאורים חיים, שדוק החלום והאגדה חופף עליהם. בציוריו אלה חשף הצייר את
"יוסף בן שבע עשרה שנה היה רעה את אחיו בצאן" (בראשית ל״ז כ״ד),
בעל החלומות הצעיר, עומד עם מקלו בשדה. יודע הוא את אהבת אביו אליו ואת שנאת אחיו, רק העז המסורה מתרפקת עליו ומלקקת את כף ידו.
ההמשכיות העברית הנמשכת ללא הפסק דרך כל תולדותינו. הוא הסכין לרתק מחדש את החוליות, שנותקו בתפיסתנו, בין ימי הזוהר שלנו בארץ בימי הקודש, לבין ימי הגלות המרודים והחשוכים ובינם לבין ימי שובנו לארצנו בימינו אלה.
תוכנם של הציורים ונושאם לקוחים מתוך הפרקים היפים ביותר של התנ״ך, החידוש הוא בביצוע. כאן הפגין שאגאל את כל יכולתו כאמן, אמנם גם פה אפשר לראות את דמויותיו הדואות בשחקים ואת מלאכיו המהלכים על הארץ, המוכרים לנו מיצירותיו הקודמות, אולם הפעם הם במקומם, הפעם הם נטועים בנופם הטבעי.
אין ספק, שציוריו אלה ישפכו אור חדש על כל יצירותיו. לבסוף יתברר, כי כל שאר ציוריו יונקים מהתנ״ך.
מתולדותיו של הצייר
נולד בויטבסק בשנת 1887, במשפחה של סוחרים ותלמידי חכמים. כאן ספג לתוכו את עולם העיירה היהודית ובמיוחד את צבעי בית הכנסת וקישוטיו. התחיל ללמוד ציור אצל צייר גוי בויטבסק ואחר-כך נסע ב-1907 לפטרוגרד ולמד ציור באקדמיה הרוסית. ב-1910 הגיע לפאריס והושפע מהציורים המודרניים. משנת 1915 עד 1924 ישב ברוסיה ושימש שנתיים כראש האקדמיה לציור בעיר מולדתו ויטבסק. משנת 1924 הוא חי בצרפת והופך לאמן מפורסם, בימי מלחמת העולם השנייה עקר לארה״ב, בתום המלחמה שב לצרפת, ביקר בארץ שלש פעמים, בביקורו האחרון הבטיח לחזור לכאן בשארית ימיו. המוזיאון שנפתח החודש בחיפה נקרא על שמו של שאגאל.
א.ב.
אשנב למערכת
קוראים יקרים.
מפעל הידידים התפתח ומקיף אלפי ילדים ונוער במדינת ישראל. בימים אלה אנו עשים צעד נוסף, כדי לרכוש ידידים חדשים לעיתוננו בתפוצות הגולה. בגיליון זה תמצאו את המוסף הראשון לתפוצות, היוצא בשיתוף עם ההחלקה לחינוך ותיבות תורניים בגולה של הסוכנות היהודית. המוסף יופיע פעמים בחודש ויכלול רשימות על חיי הילדים בגולה ומדור להתכתבות, ד״ר חיים חמיאל, מנהל המחלקה התורנית, מסביר בגיליון זה את ערכו של המוסף לילדי הגולה.
ברצוני לעמוד בקצרה על השינוי שיחול בעתון עם התוספת החדשה. נצטרך להקדיש מקום די ניכר לאחינו שבתפוצות ולהדק את קשרינו אתם. אנו נשקוד על כך, שהחומר יעניין את כולכם ועמוד על רמה מתאימה. אתם מתבקשים לקרוא את החומר, להשיב על פניות ילדי התפוצות, לקשור אתם קשרי מכתבים.
יכול להיות שאינכם יודעים, מה עזה תשוקתם של הילדים בתפוצות, לדעת על הנעשה בישראל, כדי לממש לפניכם את הצימאון ואת הערגה לישראל, אני מביא לפניכם את חיבורו של טויל פליכס, בן 13 מטוניסיה:
״שמעתי הרבה על ט״ו בשבט, ולא יכולתי להבין מדוע חוגגים אותו. עברו שנים והנה אני עכשיו בכתה גימל. המורה אמר, חג זה, הוא חג הטבע וחביב מאד לילדים של ארץ ישראל. בעת זאת, נדמה לי שהכתה שלי וגם המורה, הלכנו באדמה יפה בישראל, רקדנו, שרנו, ונטענו עצים. ברגע שהמורה אמר לתלמידים, להביא כסף אל קופסת הקק״ל, שבתי אל הגולה. בערב, שאלתי כסף מאבא ומסרתי אותו בשמחה אל המורה. אני חולם לעלות אל ארץ ישראל בשביל לנטוע עצים״.
*
עד שחלומם של אחינו בגולה יתגשם, הבה, נביא אליהם את חיי הארץ.
אתם מוזמנים להביע את דעתכם על השינוי. דעות מעניינות יפורסמו באשנב.
שלכם העורך י"ב באדר א' תשי"ז
|
אשנב למערכת
קוראים יקרים,
היהדות מכירה בכך שבישותו של האדם מתרוצצים יצרים רעים וטובים ועל כן היא נותנת לאדם הוראות כיצד לגבור על יצריו.
אילו יכולנו תמיד לקיים רק את הטוב, הייתה באה הגאולה לעולם ומכיוון שאנו נכשלים לא פעם בדרכנו, העניקה לנו התורה את התשובה — את הדרך לתיקון מידותינו ומעשינו. יש מועדים קבועים לתשובה, אך חובתה מוטלת עלינו כל יום וכל שעה.
תשאלו בוודאי — מה פתאום דברים על תשובה באמצע אדר?
ובכן קראו את המכתבים הבאים.
*
אל תחשבו שרוצה אני להלשין, אבל חושב אני, שעושה אני בסדר. בחוברת מס׳ 22 הועתק הסיפור ״כבד את אביך", הוא גנבה מהספר "פסיעות".
דבורה קישוני
*
הסיפור ״כבד את אביך״, הוא גנבה מהספר ״פסיעות״.
יעל ריבלין
*
לכ' העורך!
הנדון גנבה ספרותית!
עורך נכבד!
מדי שבוע מקבלת משפחתנו את העיתון החביב ״הצופה לילדים״. הופתעתי לקרוא בחוברת מס׳ 22 את הסיפורון המועתק אשר הודפס בעיתון; ״כבד את אביך״ — הוא של: ס. י׳ררדה ותורגם ע״י י. לבנון. ברצוננו למחות נגד הרגל זה, הקורה לעתים קרובות מדי. זה מוריד את רמת העיתון. ממעתיק החבור אנו מבקשות את סליחתו, אם פגענו בו. אך צריך לעשות דבר, אשר יחדור ללב הכותב שלא ייעשה כזאת בפעם הבאה. דרך אגב, אנו קוראות ותיקות של העיתון, ויש לציין שרמתו עלתה — ככל שגדלים וקוראים בו הוא נעשה כרע :ידיד קרוב ותר לנפש, אף מלמד הוא הרבה. והמדור ״לדעתי״ מעניין מכול.
מאתנו הקוראות המערערות.
אביבה וחיה בן יעקב, כפר-הראה.
*
הרבה פעמים הוכשלנו ע"י קוראים, שהעתיקו דברי סופרים, מבלי לציין את שמם ואת המקור. בתחילה הגבנו על כך על ידי שליחת מכתב אישי למעתיק. יותר מאוחר פרסמנו בצורה אנונימית (מבלי לפרסם את שם המעתיק) את תגובות הקוראים על חטאי המעתיקים. לאחרונה החלנו לפרסם את שם הילדים המעתיקים, מכיוון שנוכחנו לדעת כי תגובותינו הסתמיות, אינן משפיעות יותר.
בחודש האחרון קרו כמה מקרים מחפירים, שזכו לתגובות והערות רבות מצד הקוראים. כדי למנוע להבא התדיינות מיותרת על צורת התגובה ועל צדקתה, הנני מבקש מכם לטובתכם ולכבודכם לשלוח רק חיבורים משלכם. שום הסברות לא יועילו להבא להקטין את חומרת הפשע. ספרו על עצמכם בעצמכם, ואל תתקשטו בנוצות של אחרים. ואם נכשלתם אי פעם, היו נכונים ליתן את הדין. ואחרי הכל חזרו בכם. כל שעה כשרה לתשובה.
הפעם לא פרסמנו את שם הילד שנכשל, אולם להבא לא נחוס על המכשילים. בהזדמנות זו אני רוצה להודיעכם, כי ב. שפנייר טוען, כי ליקט את החומר ולא העתיק. אנו סולחים לו הפעם ומקבלים את התנצלותו.
שלכם העורך י"ט באדר א' תשי"ז
*
|
תגובת המערכת
אתה יכול לשלוח גם פתרונות לחלק מהחידות.
|
תגובת המערכת
צדקת בקשר לעצם הליקוט. עורך חידות לא ידע על החלטי' ועל כן פרסם את החידה. אגב, המלקט היה ילד ולא מבוגר. החומר מחיי הנוער מועתק מעיתונות חוץ, משם הוא מועתק לכל עיתוני הארץ. אם תחפש תמצא מדי פעם לפעם חומר של כ״צים
|
אשנב למערכת
קוראים יקרים,
ההדים שהגיעוני אחרי הופעת ״בתפוצות״ מעודדים מאד. זריזים שביניכם כבר פתחו בחליפת מכתבים אישית. בגיליון שמונח לפניכם אנו עושים הכרה עם שבט נידח, החי בחבש – הרי הם אחינו הפלשים.
ילד פלאשי
טיפלנו כבר באותו נושא, בעת שהגיעו לארץ ילדי הפלשים הראשונים. הפעם רשימה קצרה ותמציתית על הפלשים וגילויים ע״י פרופ׳ פייטלוביץ.
*
לקראת חג הפורים המתקרב אנו מביאים לפניכם את המערכון האקטואלי של יצחק בון, ״המן מחכה לך…״ אמונתנו איתנה, כי צוררינו החדשים יבואו על עונשם, כפי שהיה בימי מרדכי הצדיק, שורת הצוררים ארוכה ארוכה, אך סופם אחד. נתפלל לה׳ שנתאחר ונתלכד ובזכותה ובכוחה של אהבת ישראל ננצח גם את שונאי ישראל של ימינו.
*
בטרם אסיים עלי להודות, כי עמדתם בהבטחתכם בקשר ל״לדעתי״. התשובות היו רבות ומעניינות אולם לא כולן הגיעו אלינו במהירות הדרושה. אם ברצונכם, שהמדור יופיע לעתים קרובות יותר, הזדרזו בהמצאת התשובות.
שלכם העורך כ"ו באדר א' תשי"ז
|
אשנב למערכת
קוראים יקרים,
הניצחון שזכינו לו השנה, לא היה ניצחון של כוח, אלא נצחונו של כישרוננו הרוחני. אלפי בחורים השליכו את נפשם מנגד וגברו על ביצורי המצרים ועל נשקם החדיש. רוח הגבורה שפעם בחיילינו, הוא רוח מקדשי השם, רוחו של ישראל. ״ובעצם — כך אמר לי חייל – אנחנו לא לחמנו, אלקים לחם למעננו"
כבימים קדומים הופיע השם מעל שדה המערכה והביס את הרבים לפני המעטים.
הרבה פעמים עמדתי על ייחודינו זה בדברי, הפעם ברצוני להפנות את תשומת לבכם לסדרת רשימות חדשה בשם ״גיבורי הרוח״. הסדרה על קדוש השם, נועדה לתת לכם שורה של דוגמאות נעלות, בהן קדשו בני ישראל את שם השם ברבים. בסדרה החדשה נביא לפניכם סיפורים על אנשים שונים, יהודים ולא יהודים, שגילו גבורה נפשית נעלה, הקריבו את חייהם למען האחרים, או למען מטרה קדושה.
בימים אלה עמדנו בפני בעיות גורליות ביחסים עם הערבים. — מה הייתה מטרת מבצע סיני? האם רצינו להרוג ערבים? הפלשנו למדבר כדי לכבשו? ברור שנפשנו לא הייתה לרצח ואף לא לכיבושים. יצאנו לעקור את מרכזי האויב, מהם באו מרצחינו. עתה מתגלה לעיני, כל כמה הגונים היינו כלפי אויבינו. החזרנו להם את מרבית השטחים שכבשנו, השבנו להם את השבויים ועתה אנו מבקשים לכרות אתם שלום.
כדי שהשלום יבוא אי-פעם, עלינו להתקרב אליהם ולהכירם. הכפר הערבי הוא מולדתם הטבעית של עמי ערב הנחשלים, א. ב. מביא לכם הפעם תיאור על חיי הפלחים, שהם מלח הארץ.
בחוברת שלפניכם סיפור מתוך ספר חדש, של גורית אכסלרד, על יפן, רשימה על הגמר והפרק האחרון של "המטמון", לח. אליאב.
— מה עם התשובות ל״לדעתי" ?
שלכם העורך ג' באדר ב' תשי"ז
|
תגובת המערכת
קראי המדור "מקוראים לקוראי", את "לקוראים ולכותבים"?
הכפר הערבי
אחד הסיפורים המפורסמים הנפוצים בין ערביי ארץ ישראל מספר: שני בני כפר רבו ביניהם על זכות בעלות של חלקת קרקע אחת. כל אחד מחזק את טענותיו בהוכחות ובעדויות עד שפורץ ביניהם ריב. בסוף הגישו עצומותיהם לפני השייך. זקן הכפר, איש הבינה והניסיון. יצא אתם השייך אל אדמת המריבה, הקיש במקל שבידו על הקרקע פעם ופעמיים, הצמיד אזנו למקל ואמר ליריבים: זה אומר שלו היא הקרקע וזה אומר שלו היא – והיא אומרת ששניכם שלה…
על הבאר
בסיפור הנ״ל מקופלים כל חיי הכפר הערבי. המריבה על האדמה, השייך המפשר והפוסק והשעבוד של הפלח לאדמתו. מאות בשנים מעבדים הפלחים את אדמתם באמצעים ובשיטות פרימיטיביות. מאות בשנים הם חורשים את רצועות האדמה, שבין סלעי ההרים ואת חלקות השדה שבשפלה. חיי הפלח קשורים במחזור השנה בעבודת האדמה. מעל צלע ההר ומעל הגבעות נשקפים בתיהם הכנוסים יחדיו, כפוחדים מפני זר. סגורים הם הבתים ונעולים ובתוכם נרקמים חיי הפלח, כפי שנמסרו מדור לדור.
ימי חריש וזריעה
הפלח יוצא לחריש מיד אחרי היורה. לפעמים יוצאת עמו כל משפחתו. האב רוכב על חמורו ומחרשתו על שכמו ואחריו נמשכים כל בני הבית. את החרישה הוא מתחיל בברכה לאלוקיו הרחום והחנון. הוא חורש מעלות השחר ועד רדת הערב.
ערבי חורש חרישת כלאיים, בשור וחמור, במחרשה ערבית
אחרי החורש הולכים הזורעים, הם ממלאים את כנף בגדם זרעים, או תולים שק על כתפם, מוציאים חופן זרעים ומפזרים בשטח. בשעת הזריעה מתפלל הפלח לאלוקים: רבוני, תזיננו ותזין ממנו את הרש, תזין את התולעת אשר בסלע הצחיח. רבוני, תזין את החלש ואת החזק ואת המוטל על צדו (החולה) ותפרנס האפרוחים, הגמלים והיונקים.
הזורעים בדמעה
אחרי הזריעה עוברים שוב עם המחרשה ומכסים את הזרעים. אין כימי החריש והזריעה למאמץ ולבקשת רחמים בחיי הפלח, יש להספיק להשלים את המלאכה בין גשם לגשם ויש להתפלל שהזרעים יקלטו וינבטו. אכן זורע הפלח בדמעה.
ומשהתאחרו הגשמים ויש חשש, שהזרעים לא ינבטו, יוצאים הילדים בתהלוכה, מתופפים ומקשקשים ברחובות, כדי לעורר את רחמי השם. וכה שרים הם:
קרקרו אבני ריחינו.
כי אזלו תמו גרעינינו.
הוי רבוני;
הבה גשם ומטר
והשקינו סוס, צאן ובקר.
עוזר דלים, אדון עולם,
השקה זרענו הנרדם.
יש נוסחאות שונות לשירי הבצורת והגשם וכל כפר מקיים בידו מסורת מסוימת, שקיבל מאבותיו. במקומות אחדים נוהגים הילדים להיעצר ולדפוק על הדלתות ולשיר שירים הקוראים לצקת מים על הפתחים. הנשים יוצאות ומרססות מים, מתוך בדים, כסגולה בדוקה לגשם.
שמחת הקציר
משאך עברו הגשמים והאביב מדפק על בתי הכפר, פוקדת הרינה והשמחה את חיי הפלח. חבורות חבורות, משפחות משפחות, יורדים לשדות ופותחים בקציר. צלצול פלדת המגלים והחרמשים מתפזר בכל והמולת הקוצרים והמאלמות נשמעת בשרה. תקופה רבת עמל מתחילה בחיי הכפר, עבודה דוחקת עבודה — היום הארוך, קצר, והמלאכה מרובה עד מאוד. קטן וגדול נרתמים בעול ומתחלקים בעבודות השונות. זה קוצר וזה מוביל הגורנה, זה דש וזה זורה, זר, מערם וזה מאסף.
דיש בגורן
זריה ברוח, להפרדת המוץ מהגרעינים
זקן הקוצרים הולך בראש השורה ומושך אחריו את השאר, בזריזות הוא מתכופף וקוצר במגלו ושר:
האח, מגלי, מי לטשו?
נשלח לנפח ללטישה
לא לטשו אלא בסאה,
הלוואי שתהיה זו סאת אבלו.
מגלי מחודד-הלהב
זה קניתיו בעזה
מגלי רב קישוטים
מהיר הוא בין שבלים.
המורג — הוא לוח עץ ממולא באבנים קטנות
מן השדה עוברת ההמולה והשמחה לפתחי הכפר, לגורן. התבואה נשטחת על הקרקע ובני הבית עולים עליה עם בהמותיהם הרתומות למורג ודשים אותה פעמים אין ספור. אחר כך זורים אותה במזרה ואוספים את הגרעינים לחוד ואת הקש לחוד. בשעת האיסוף והספירה והשקילה נשאת הרינה בגורן והעובדים יוצאים בריקודים מרוב שמחה וסיפוק.
הקדמה מתדפקת על פתחי הכפר
אורח חיים שקט זה נמשך בכפרים הערביים עד תחילת ההתיישבות העברית. מאז החלו המשקים העברים לפתח שיטות עבודה חדשות בחקלאות, נפרצו חומות הכפר הערבי ודלתותיו נפתחו קמעה. המסורות אמנם נשתמרו כמעט בשלמותן, אולם כלי העבודה והשיטות השתנו בהרבה. הרבה פלחים החלו לחרוש במחרשת ברזל ואף בטרקטור. כמובן שהעשירים בלבד יוכלו לרכוש לעצמם את הכלים המודרניים, אולם גם הפלח העני למד לזבל את שדותיו ולעבדם באופן
רציונלי. ההתיישבות העברית הביאה ברכה ורווחה לפלח ועם קום המדינה, נהנו הכפרים מהדרכה ועזרה ממשלתית רבה.
כיום משקים בכפרים אחדים את השדות מצינורות פלדה. חדלו לשאוב את המים ממעיינות ולהובילם ממרחקים. במקום הגמל והחמור נראה האוטו ובמקום הנשים והילדים מכונות חדישות ומשוכללות.
הקידמה – הלימודים לאור עשישית בכפר ערבי
התהליך הוא אטי ועוד שנים רבות ישמשו הקדמה והנחשלות אלה ליד אלה.
א.ב.
אשנב למערת
קוראים יקרים!
השנה נחוג את הפורים במשנה שמחה וגיל, כי הושיע ה׳ את עמו מידי עבדול נאצר צורר היהודים. כבימים ההם בימינו "צדיק נחלץ מיד רשע אויב נתן תחת נפשו".
יכול להיות, שראשו של הנחש המצרי לא קוצץ והוא שוב יגדל ויאיים על ביטחוננו, אולם לפי שעה הוא המום עד אין-קום. למרות הנסיגה מרצועת-עזה ומשרם-א-שייך, פירות הניצחון רבות הם. הוכה הצבא המצרי, שהתכונן לפלוש לארצנו ולהחריבה, הושמד המאגר של הנשק הסובייטי במדבר סיני, נהרסו בסיסי הפדאיון ברצועת עזה, נפתחה הדרך הימית לאילת, הוכרה זכותנו להגנה עצמית בכוח, הוכשרה הדרך למאמצי שלום.
כבכל שנה נשמח על הנס, שאירע בימי מרדכי ואסתר ונוסיף עליו את הניסים, שאירעו לנו בימים אלה.
*
בחוברת שלפניכם: רפורטג׳ה על בית הנוער בבקעה שבירושלים, אשר חניכיו שוקדים מדי שנה לשמח את תושבי הבירה;
שני ספורים ושני שירים מענייני דיומא; רשימה על מסכות ועוד. פורים שמח.
שלכם העורך י' באדר ב' תשי"ז
אשנב למערכת
קוראים יקרים,
הדיכאון שהשתרר בקרב תושבי המדינה עם החלטת הפינוי, פג עם בוא חג הפורים. עליזים ושמחים יצאו ההמונים לחוצות, כדי להפגין את ששונם. על אף הכל לא חלשה רוחו של העם ולא שפלה קרנו, כמימים ימימה חגג את מפלת המן צורר היהודים.
השמחה הקיפה קטן וגדול וגאתה בחוצות הערים והכפרים. אי-שם בגבול שוב הודלקו הזרקורים, הוכנו המקלטים והשומרים יצאו לשמור — חזרה אווירת החיים המתוחים ליישובי הספר,
בנגב המשיכו העובדים להניח את צינור הנפט, בגליל האריכו את צינורות המים. הקודחים העמיקו לחתור לעמקי האדמה ולדלות מתוכה את הנפט ואת המים ובנמלים פרקו האניות מכונות חדישות ואלפי עולים.
מאין שאבנו את הכוח להמשיך במפעל הבניין והקליטה? איכה לא קרסנו תחת נטל העבודה?
ממעמקי לב האומה עלו והעפילו כוחות גנוזים, כוחות אמונה בלתי מעורערת בצדקת מפעלינו, ביטחון בייעוד הגאולה של דורנו.
— האם בכוחנו אנו בלבד עשינו את כל החיל הזה ?
לא ולא. דורות רבים סללו לפנינו את הדרך. קנאתם של אנשי בר-כוכבא, גבורתם של ר׳ עקיבא וחבריו, דבקותם של חובבי ציון מר׳ יהודה הלוי ועד אחרון העולים, מסירות נפשם של גדולי החסידים והקרבת החלוצים פלסו לנו את הדרך לעצמאותנו.
*
מ. אבטליה, מביא לכם הפעם סיפור על ״הצדיק״, שהחליט לעלות לציון על אף כל המכשולים. שימו לב לקשיים, שעמדו בדרכו מבחוץ ומבפנים והידבקו בביטחונו ובאמונתו.
לא רק גדולים ומפורסמים עורגים לציון, גם ילדים רוצים לעלות. מי כמוכם יודע את תום לבם של הילדים החולמים לראות את מולדתם הקדומה. במילים פשוטות וצחות הם מספרים לכם על חייהם וערגונם. הנה לפניכם רשימה של בית הספר ״עקיבא״ בשטרסבורג, אשר בצרפת.
הפיתחתם כבר בקשרי מכתבים? אם לא עשיתם זאת עד עכשיו, גשו מיד למלאכה.
שלכם העורך י"ז באדר ב' תשי"ז
קולנוע
גוליבר בארץ הענקים
בימים אלה מגיש תיאטרון ״דו-רה-מי״, הצגה מיוחדת לילדים של ״גוליבר בארץ הענקים״. הבמאי הוא מנחם גולן והפזמונאי דן אלמגור. ההצגה זוכה להשתתפותם הפעילה של הצופים הצעירים, ספק הוא אם אי-פעם זכו שחקנים לתגובות כה ספונטניות כמו בהצגה הנ׳׳ל.
הסיפור ידוע לכולכם. גוליבר הגמד, מופיע בארץ הענקים, בחצרו של דוריברו האיכר. הסוחר בולודולוג׳ול חוטף את הגמד, במטרה להתעשר ע״י, גמד המלך, פקולודולו, חושש מפני התחרותו של גוליבר ומצווה לאסור את דוריברו ואת בתו גלמדלקליץ. הקוסם קוסמופוליטנו, מקסים את המלך בקסמיו והנסיך המאוהב בגלמדלקלץ, בת האיכר, משחרר את דוריברו מהמאסר.
מסמר ההצגה היא כמובן אילנה שול, משחקת את גוליבר. הפזמונים קשים מדי בשביל הילדים ומתאימים יותר למבוגרים. כמו כן אין היגוי של המלים מתוקן ביותר בפי השחקנים. כשהמדובר בתיאטרון לילדים, ממנו צריכים הילדים ללמוד את הדקציה הנכונה, מותר לנו לדרוש, כי הבמאי ישים לב לכך בהצגות הבאות.
א. ב.
במשעולי עציון 